לפני מספר שנים זכיתי לשהות (ביחד עם עוד כמה עשרות אלפי יהודים) בשבת ג’ תמוז, יום ההילולא של רבי מנחם מנדל שניאורסון – הרבי מלובבי׳ץ (שחל באותה שבת עצמה), אצל חלקת מחוקק ספון, בסמיכות לאוהל מנוחת הרבי בקווינס שבניו יורק. זאת הייתה זאת אחת השבתות מהיות מופלאות שחוויתי בחיי, שנחרטו עמוק בנפשי.
במאמר זה, ברצוני לחלוק עמכם הקוראים, סיפור אישי שהיה כמוס עמי עד עתה. חוויה מטלטלת שחוויתי שם במקום ההוא באותה שבת. זהו סיפור המתקשר גם לפרשת השבוע ׳פרשת בשלח׳, והאופן שבו הרבי מאיר בפרשנותו המדרשית, את התמודדות האמונה וההנהגה של משה רבינו בפרשה זו. הדברים מקבלים משמעות מיוחדת בשבוע זה, שבו ציינו את יום עלייתו של הרבי לכהן פאר כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד. מרתק לראות איך איך הוא תפס את תפקידו ומעמדו של מנהיג אמת, ואיך בראייתו אמורה להתקיים מתכונת ההנהגה המכוונה והיחס בינו לבין צאן מרעיתו.
היה זה בליל שבת, התכנסנו קבוצה קטנה של חברים קרובים, לסעוד ולהתוועד את סעודת השבת בצוותא חדא, בקראון מיוחד שהובא לשם כך. באותו היום קודם לכניסת השבת, למדתי שיחה של הרבי לפרשת קרח (שהייתה הפרשה באותה שבת), ושאותה אף חלקתי באוזני החברים, כשבמהלך התוועדותנו ניסינו להתחקות בצוותא אודות עניינה ופשרה העמוק.
הרעיון של הרבי נסב שם על פרשת המגיפה וההוראה בדבר מטות הנשיאים והנחתם לפני ה׳. וכפי המפורט בכתוב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם. וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי יְהוָה בְּאֹהֶל הָעֵדֻת (במדבר יז׳ כא׳-כב׳)
הרבי מאיר שם את דברי הכתוב באור מקורי וחריג משהו. מדובר במעשה פרשני, שלפחות לעניות דעתי והיכרותי עם הגותו, הוא רחוק מלהיות אופייני לו. הוא דורש את המילה מַטֶּה, במובן של מַטָּה. זה דרשנות חסידית שאופיינית יותר לאדמור”י פולין/אוקראינה (בסגנון הפרשני הרווח בספרי חסידות כמו ׳מאור עיניים, תולדות יעקב יוסף, נועם אלימלך וכיו”ב) שמסרסת את המילה וקוראת אותה במובהק כנגד פשטותה. אך עכ”פ, הרבי שם מדבר על כך שעניינו של הצדיק הוא להיות במצב של ‘מַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם’. היינו, שהוא אינו נשאר לו לנוח על זרי דפנה של עליונותו הרוחנית, אי שם בראש מגדל השן האליטיסטי שלו. אלא אדרבה הוא כמו יורד ומשתתף עם המַטָּה של יהודים אחרים שעליהם הוא חרד ולוקח אחריות על מצבם השפל. תפקידו של המנהיג הוא להיות נוכח שם באופן עמוק עם מי שהוא תופס כמחויב לרומם ולעלות. לא מדובר בתחושת הזדהות גרידא, אלא במעורבות אמתית ובלתי אמצעית, בין המנהיג לעדתו. כך כמו מיישם המנהיג בעצמו ועדתו, את מאמר הכתוב בתהילים:
יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.. (תהילים צא׳ טו׳).
כמובן שהפלגנו לדבר בדמותו של הרבי וכמה הרעיון הזה משקף עמוקות, את אופי נשיאותו במשך למעלה מארבעים שנות נשיאותו, וקרבתו הכה בלתי אמצעית לרבבות חסידיו, ואף ליהודים אין מספר, מסוף העולם ועד סופו, אנשים, נשים וטף, מכול שכבות האוכלוסייה.
למחרת ביום השבת, המשכנו כמובן להתוועד ולציין בשלל אירועים, התוועדויות וכו’. ובשל קדושת השבת וכו’ אך ברגעי הדמדומים של השבת, מצאתי לנכון להיכנס אצל האוהל עצמו מקום מנוחת הרבי. וכדרכי כאשר אני פוקד מקומות שכאלה, מנהג בידי ללמוד משהו מתורתם קודם שאני נכנס אצל קברם. ובהקשר הזה, אני לא בררן במיוחד. אדרבה, אני עושה זאת במכוון בצורה אקראית. היינו, לוקח פשוט איזשהו ספר מתורתם שמצוי בקרבתי, פותח אותו בצורה אקראית לחלוטין, והוגה באותו הדף שנפתח לי. אל תנסו להבין פה יותר מידי. כך מרגיש לי נכון כמו ליצור את הקשר ביני לבין הדמות שאני עומד לפקוד את קברה.
וזה המקום להוסיף ולציין, כי באותה נקודת זמן לפני מספר שנים, הייתי נתון במקום מאוד מורכב בחיי האישיים (וזה בל׳ המעטה). דילמות והתחבטויות קשות היו מנת חלקי, לצד לא מעט דכדוך ונמיכות הרוח שנגזרו מכך. ובאמת שאין כאן המקום לפרט. אך רק אומר, כי מבחינתי השהייה שם באוהל הרבי בעת הכה מיוחדת הזו בג’ תמוז, הייתה לי כמים קרים על נפש עייפה ממש. אבל כשבאתי להיכנס שם אצל האוהל עצמו, לא באמת ידעתי מה לבקש, ועל מה שתתכוונן נפשי. זאת מן תחושה כזו של מצוקה שאתה אפילו לא באמת יודע מהו הדבר היותר נכון בעבורך לרצות בו ולשאוף אליו. ויתירה מכך, מהי באמת הדרך להיחלץ ולהתעלות ממקום שכזה.
אך כאמור, כחלק מתהליך ההתכווננות הזה, התיישבתי שם באיזושהי פינה באולם החיצוני הסמוך (שהיה עמוס לעייפה באלפי חסידים) ופשוט פתחתי את הספר שהיה שם על השולחן בסמיכותי. הספר היה ‘ליקוטי שיחות’ של הרבי, לחומש שמות. ובאשר כאמור, אני לא בררן גדול במה שאני פותח ומנסה כך להתחבר באמצעות המילים והרעיונות, לא הפריעה כלל ועיקר העובדה שמדובר בשיחות לפרשיות בחומש שמות, בעוד אנחנו בכלל קוראים בחודשים אלו את פרשיות חומש במדבר.
השיחה שפתחתי עסקה בפרשת בשלח. הספיקה לי פחות מדקה, כמעט להשתנק מרוב תדהמה. אותה שיחה התייחסה לכתובים המגוללים את גודל המצוקה שחש העם היהודי, כאשר המצרים רודפים אחריו והם סוגרים עליו מאחור, בעוד שלפניו נמצא ים סוף וסוגר בעדו הדרך. וכך מתארים הכתובים שאליהם מתייחס שם הרבי:
‘וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה‘ (שמות יד׳ – טו׳, טז׳)
והנה ראו זה פלא, בדיוק, אבל בדיוק אותה צורת דרישה והטעמה של הכתובים הנזכרים ההם, בפרשת קרח, אודות ‘מטה אהרן’, הוא עושה גם שם בכתובים ההם בפרשת בשלח. הרבי קורא (כדרכו שם בפרשת קורח) במקום מַטֵּה, מַטָּה. וכך הוא הולך דורש שם: משה רבינו בא לפני המקום וזועק בפניו את זעקת המצוקה הנוראית שנמצא בו העם היהודי. לעתים אומר הרבי, יהודי נמצא במצב שהוא באמת לא יודע מה לעשות, המצב איך שהוא לא הופך זאת, נראה אבוד ממש. ומה לנו אב טיפוס קלאסי יותר, מאשר מצבם של היהודים בעת ההיא. המצרים מאחור הים מקדימה, והאסון נראה בלתי נמנע. במצב שכזה אומר הרבי, תפקידו של המנהיג להפוך את המַטָּה שלו למַטֵּה. היינו, פשוט לקחת אחריות ולעשות מעשים בפועל. אבוי למנהיג שהמַטָּה לא מסוגל להפוך למַטֵּה. וזהו מבחנו של אדם, כי היחלצות ממצוקה דורשת תכונות של מנהיגות ולקיחת אחריות. כשאתה נטול מַטֵּה בידך, המַטָּה שלך רק ילך ויעמיק עד עברי פי פחת ממש. הרבי מדבר על יכולת ההשפעה של האדם על אנשים אחרים, ככלי תרפויטי – פדגוגי – רוחני, שיכול לשמש באדם כדרך להיחלץ מתוך הקשיים האישיים שלו, וכמה קבלת החלטות מנהיגותיות, אינן בהכרח קשורות עם הרציונאל המוכר, ע”כ המשתמע מכך.
טוב, למותר לציין כמה שזה היה בעבורי הלם מוחלט. מעבר לעובדה שכך פתאום איכשהו יצא, שכמעט אותו רעיון ממש, שעסקתי בו באותה שבת עד לאותה נקודת זמן, כמו ממש הופיעה לי בשנית ובאופן כה מובהק (אני בקיא קטן למדיי בתורות הרבי, אך מבדיקה שעשיתי לאחר מכן בקרב כמה ידענים ומשכילים גדולים בתורת הרבי, הבנתי מהם שמדובר בפרשנות מאוד נדירה של הרבי, ולמיטב ידיעתם לא מופיעה במקומות נוספים במרחבי תורתו העצומה בהיקפה). העובדה שלתחושתי הרבי כאילו דיבר אליי ישירות ממש. תיאר את האופן שבו תחושת המצוקה עלולה להיות לעתים כה גדולה, וכי במקרים שכאלה אין לאדם מנוס מלפעול כמנהיג ולעסוק על השפעה על אחרים בכלים שונים, ומתוך חיזוק התנועה המנהיגותית בתוכו פנימה, הוא יוכל להפוך את המַטָּה שלו למַטֵּה שיש בכוחו אף לבקוע את הים ולחולל פלאי פלאות ממש. ולמי שלא יודע, אחד מעיסוקיי המרכזיים, הוא בהוראה והשפעה על צעירים, בהקשרים ובפורומים שונים. כך שהדברים לגמרי כמו התחברו לי כפתור ופרח, קלעו אל השערה של חיי ונפשי העגומה.
טוב, אני מניח ששמא עכשיו רבים מהקוראים קצת מרימים גבה. וכי סיפור מופת באתי לספר כאן? ומה בכלל המסר המוכמן בסיפור הזה? אז את האמת אני לא בהכרח יודע. אולי בעיקר לחלוק עמכם חוויה עמוקה, אפילו מטלטלת, שעברתי בעת הזאת, בדיוק לפני שנה. אך שמא משהו בסיפור הזה הצליח להאיר לי זווית משמעותית בדמותו של הרבי. איך במשך למעלה מארבעים שנה, הוא לא חדל להפך באופן מתמיד, דבר יום ביומו את המַטָּה שלו למַטֵּה. ואין צורך להרחיב, כמה כביכול סיבות טובות היו לו, ליפול ברוחו, להתלונן על גורלו וכו’. אך האחיזה האמיצה והבלתי נלאית שלו באותו מַטֵּה של הנהגה, לא רק רוממה אותו אישית לפסגות של השגות שבן אנוש מסוגל להפעיל עליהן, אך לא פחות מכך לרומם עמו רבבות רבבות של אנשים שהלכו והולכים לאורו. להעניק לכל כך הרבה אנשים משמעות ותוכן מופלא. וכל זאת כשהוא נושא עמו את עול כולם, מוריד את עצמו להוות אוזן קשבת, להעניק כתף ותמיכה, התייחסות והארת פנים לכל כך הרבה אנשים לאורך כל כך שנים. כך הוא גם הפך לא רק את המַטָּה שלו למַטֵּה של הנהגה, בדמות מפעל אדיר של שלוחים, אנשים שנושאים מַטֵּה של הנהגה ולקיחת אחריות, באלפי פינות ברחבי העולם. כי זה אולי השיעור הגדול ביותר שהוא לימד את רבבות חסידיו ואלפי שלוחיו: לשאת את מַטֵּה שליחותם בגאון, ושלא לאבד תקווה ויהי מה, גם במצבים שבהם נראה שהמַטָּה כה חשוך, אפל ועמוק.
זה הזכיר לי את הסיפור הידוע על ההוא שתחב את פתקתו לרבי, מבעד לחריץ דלת משרדו. מתוך מחשבה שאחד המזכירים הוא שירים אותו. וכאשר נודע לו כי הרבי בעצמו הוא זה שהתכופף להרים את הפתק, נתעגמה עליו נפשו מאוד. וכאשר כתב את התנצלותו לרבי, כתב לו הרב בחזרה: וכי אין זה בהגדרת תפקידי ואחריותי, להתכופף בכדי להרים יהודים מעלה, ברוח ובגשם גם יחד?!
ומה א”כ פלא שחסידיו רואים בו בבואה מופתית לאותו משה רבינו, בעל המטה ההוא. או בל’ החסידית: אִתְּפַּשְּׁטוּתָא דְּמֹשֶׁה דִּבְּכָל דָּרָא וְדָרָא!
וכמה שהוא חסר. כמה שאנו זקוקים למנהיג בסדר גודל שכזה. מי שיכול להגיע הכי מַטָּה שרק אפשר, ולהרים בכוח אדיר, בכמן מַטֵּה של קסם, אנשים לאין מספר, ביד חזקה ובזרוע כה נטויה. כמה עולמנו דווקא בימים כאלה של מצוקה, שלרגעים נראים כחסרי תקווה ממש, כמו משווע לדמויות הוד נדירות שכאלה. משה רבינו שכזה, שיכה במטהו על הים, ויחולל לכולנו פלאי פלאות, לעיני בשר ממש.
לסיום: מאמר זה התפרסם בפלטפורמה החברתית פייסבוק, בסמוך למועד התרחשות הדברים לפני מספר שנים, אחת התגובות שקיבלתי שם למאמר מאחד הקוראים, רגישה אותי במיוחד, ואני מוצא לנכון להעתיקה כאן ככתבה וכלשונה:
״מעולם לא אשכח איך זכיתי להיות בביתו כשישב שבעה על רעייתו , התפללתי אצלו שחרית יחד עם אדמור״י ורבי הגאב״ד מאקאווא שיבדלט״א ולאחר התפילה כשישב לנחמו, הכנתי קוויטעל ומרוב התרגשות זה נפל לי מהיד בין רגליו, ומיד התכופפתי להרים אולם הוא הקדימני וראשי שנינו נפגשו… והכניס את הקוויטעל בתוך הסידור העתיק שהיה על ברכיו, ואני, נבוך וננזף על-ידי המזכיר שלו, וכבר לא זכרתי מה איחל לי הרבי, אלא את עיניו שהצמיתו אותי. ת.נ.צ.ב.ה״.
שבת שלום ומבורכת!
