על החיים והמוות בימי הזעם של המלחמה הנוראית. מחשבה אחת בהלוויתו של גיבור ישראל החייל אלקנה יהודה ספז הי״ד1 min read

יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו אינטימי. פתאום אתה לגמרי מרגיש את המת ששוכב שם בארון שעוד רגע יירד עמוק לרגבי האדמה. אתה אפילו מצפה שהוא יקום, יגיב, יענה איכשהו לכל מה שקורה סביבו, מדברים אודותיו/עליו.

זאת הנכחה מצמיתה של המוות. החייאתו במובן הכי נוראי של המילה. אתה פוקד הלוויה של מישהו שלא הכרת ולא ידעת דבר וחצי דבר אודותיו, ופתאום אתה מתוודע כך לשיחות כל כך קרובות ובלתי אמצעיות למולו. דיאלוגים שאין אישיים ופרטיים מהם, שמגלמות את המת בהוויתו הכ”כ נושמת ומלאה.

ואני עומד כאן בהלווייתו של אלקנה יהודה ספז הי”ד – אחד מאותם 24 גיבורי ישראל קדושים וטהורים שחייהם קופדו באיבם ביום המלחמה הנוראית אתמול בתופת של עזה, ומהרהר במציאות החיה-מתה הזאת שלנו כבר כמעט ארבעה חודשים. המוות הוא כבר לא עוד אובייקט של דממה וקיפאון טרגי בזמן, אלא סובייקט חי, נושם ובועט. הוא כבר מזמן לא נמצא שם בנקודת הקצה השולית של החיים. לא עוד בית מועד שמהדהד לנו מדי פעם את מה שצפוי לכל חי באחריתו.

כי בהוויתנו הנוכחת המוות הוא כבר לגמרי כאן ועכשיו. לחם חוק אימתני שמותר לנו לפרסום היישר לפנים כמעט מדי בוקר. הוא כבר אפילו לא צריך לעלות בחלונותינו, לחדור לנו דרך הארובה או השער האחורי. המוות הוא כאן – אורח של קבע. אפילו סוג של בעל הבית.

זהו מוות שאנחנו כבר לא מדברים עליו, אלא אליו. ובמובן זה, הוא גם מדבר אלינו לא פחות. נוהם עלינו את אפילת היום שהתכסתה על כולנו, כך באחת. מאז היום הארור ההוא אי אז לפני 110 ימים.

אבל בעיקר זהו מוות שמאופיין בכול כך הרבה חיים. מוות שסמוק בצבעים עזים של תקוות וחלומות, רצוף בתסיסה של אהבות ותוכניות לאין מספר. ואם אתם חפצים לדעת עד כמה הוא חי המוות הזה, סורו לבית הקברות הצבאי הסמוך לביתכם. דומני שכמעט ולא היה אפילו אחד כזה ברחבי הארץ שהיום לא הדהדו בו המיית החיים הצוהלים הללו. חיים שאין צעירים ויפים מהם – שבאחת ירדו היום ביגון שאולה.

וכשהמוות לובש פנים שכאלו, זה כמעט בלתי נמנע שאנחנו מדברים אליו והוא אלינו. עוד לא לגמרי ברור לנו מהו המסר. לאן נרצה לקחת את השיחה הזאת. זהו דיאלוג קמאי של בעתה. כזה שנוגע בבסיס הכי ראשוני של הוויתנו. של על מה ועל למה, לְמָה ולהיכן. אין לנו יותר את הפריבילגיה להסתתר מפני השיח הזה. הוא פה לעומתנו בפניו המבעיתות, אם נרצה ואם לאו.

כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ, אמר החכם קהלת. אבל האדם הזה ששוכב שם בארון מטרים ספורים ממני, לא פחות ממה שהוא הולך לבית עולמו, הוא הולך לבית עולמנו. לבית עולמה של חברה ועם שלם, שהתעורר יום אחד וגילה שהוא צריך להיקהל ולעמוד על נפשו. אדם צעיר ומלא חיים, שכולם פה על ההר התקבצו ללוותו בדרכו האחרונה – אל היכל התהילה של אומה שלמה. אל יד ושם שחקוק בחומותיו הבצורות של העם היושב בציון. אותו העם שגם אחרי אלפי שנות קיום, נתבע שוב, בפעם המי יודע כמה, להגדיר ולהצדיק לעצמו בשל מי הסער הגדול הזה. להעניק משמעות לכל אותם מחירים וקרבנות בלתי נתפסים.

וכשהיום יבוא – והוא יבוא, וכל זה יהיה בעזרת בשם מאחורינו, והניצחון המיוחל יחזיר את חיינו ההם למרכז הוויתנו וידחוק את המוות חזרה למקום השוליים – בנקודת הקצה הראויה לו, כמה חובה קדושה תהיה או אז עלינו לזכור את השיחות לאין קץ הללו. לשקוד ולעמול לפענחן. להתחקות אחר הצפנים שהיו מוכמנים בו כמן קודקס קדמוני. להבין מה באמת הוא אמר לנו שם? מה לעזאל הוא רצה מאיתנו אותו המוות שהיינו נתקלים בו מדי בוקר – עוד לפני כוס הקפה וצחצוח השיניים? מה הוא בעצם הוא ניסה לאותת בעדנו בנוכחותו המחרידה. ובעיקר ומעל הכול, להיכן אנחנו לוקחים אותו הלאה? מצליחים להעניק לו איזושהי משמעות בחיים השלווים ההם שעוד בוא יבואו. כי על דבר אחד דומני שאין חולק, שום דבר לא יכול להישאר כפי שהיה לפני היום המר והנמהר ההוא.

רק זיכרון אלמוות שכזה – יוכל לתת משמעות אמת למוות הדומם, האינסופי הזה. לתהומות הכאב והיגון, לנוכחות האופל שהשתלטה כך על חיינו.