ככה אני אוהב את הגמרא שלי. רצופה בסגולות, אמונות תפלות, שלל רפואות מוזרות ומופרכות (במקרה הטוב), שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. רוויה באגדות על שדים ורוחות, אשמדאים וליליות, נחשים ושרפים, כשפים ופעלולי קסם. בקיצור, כל מה שעושה חומר אנושי לחומר אנושי. או בעגה של ניטשה, אנושית, אנושית מידי.
קשה להיות כה נאמן לטקסט הזה, כך באופן תובעני ויומיומי, מבלי לכאורה לקבל כמן הנחה אפריורית שכזו, שמדובר במשהו גדול וקדוש, טקסט שהוא מיתולוגי הגדול מסך ממדיו האמתיים. איזושהי התגלות של חכמה נשגבה ממעל, דברי אלוהים חיים שכמו חדרו ממקורם הטרנסצנדנטי, היישר אל דעתם המזוקקת של אותם בני אדם. וכך אכן גדלתי. זאת הייתה הגמרא שעליה אני גדלתי והתחנכתי, ואף שקדתי עליה במיטב ימיי ושנותיי הבוגרות. מבחינתי לא היה זה עוד סתם טקסט, ובוודאי שלא היו אלו עוד סתם אנשים, אלא יצירה מיתולוגית אדירה שאני זוכה להישאב אליה פנימה, לבוא בסודה ולנבור בין צפונותיה. לדלות ממעמקי המחשבה האנושית – אלוהית הזו, וכמו לבסם את נשמתי באור הצחצחות הנפלא הזה. תודו שיש בתחושה הזו משהו משכר, גם אם בדיעבד אתה מבין שזה גם משקר.
אני זוכר איך כאשר ערב היותי בר מצווה, נקראתי למן שיחת הכנה לקראת המעמד הגדול אצל סבי שיחי’ (שהוא יהודי ת”ח מופלג וחסיד אמתי בכל נימי נשמתו). בשיחה הוא הפליג לדבר עמי על גודל החשיבות והמשמעות של לימוד הגמרא. ולא אשכח איך הוא שיתף אותי באמירה המיוחסת לר’ חיים מצאנז (בעל הדברי חיים. שהיה ידוע כגאון ות”ח אדיר בזכות עצמו), ע”כ ש: ‘העולם ברוב טפשותו ונבערותו חושב, שהיו שני אנשים, שאחד קראו לו רבא ולשני קראו אביי. וזה אמר כך, ואילו השני אמר אחרת וכו’. אבל אני חיים אומר, שהיו שני ‘אשים גדולים’ (‘צווי גרויסע פייערס’ ) שירדו ממש ממרום לעולמנו, להאיר לארץ ולדרים עליה. ואש אחת שנקראת רבא, אמרה כך. ואילו אש שניה שנקראת אביי, אמרה אחרת’ (תרגמתי מהמקור ביידיש. הגם שתאמינו לי בשפת המקור, זה נשמע הרבה יותר טוב) אתם מבינים? על המיתוס/אתוס הזה אני גדלתי. לא באנשים ילודי אישה, עסקינן הכי, אלא באשים לוהטים שיורדים ממרום, ושאנחנו מקסימום רשאים להפיג את צינתנו לאורם.
אלא שמאז, נער הייתי וגם זקנתי. הרבה מאוד עברתי. לא רק ביחס שלי אל הגמרא, אלא אף אל הדת היהודית בכלל. אל סך אותן דוגמות שעליהן גדלתי ככאלו שהנן כמו חקוקים בסלע הבריאה, וכי אבוי למי שיהין לערער ולהרהר אחריהן. פתאום הבנתי שהדברים רחוקים מלהיות כה שחור ולבן. וכי כל המבנה הבינארי הזה, הוא לא רק ילדותי, אלא יש בו אפילו משהו מניפולטיבי. כזה שכמו אמור לגרום לך לפחד עד מוות מכל נדנוד של פקפוק חלילה. כך החלתי לאט לאט (אחרי תקופת התרחקות משמעותית), ללמוד לאהוב מחדש, או אם תרצו להיפך, לאהוב ללמוד מחדש. מטען עצום של טיעונים וקושיות, ערעורים ופקפוקים שהיו לי, הלך וקיבל משמעות אחרת. למדתי להיות פחות טעון, והרבה יותר סלחן. לא לנסות לעמת כל חכם תלמודי עם כל מה שאני יודע (או חושב שיודע), מאמין ומבין. ואני מדבר לא ברמה המוסרית ולא בזו המדעית, ואפילו לא בזו הדתית. הבנתי שהקאנון האדיר הזה שנקרא ‘תלמוד בבלי’, זה שאת מיטב ושנותיי הצעירות העברתי בין אותיותיו, הוא אכן כזה, בדיוק מה שחשבתי עליו אי אז שם בחובשי את ספסל הישיבה. אלא שבהבדל פרספקטיבי אחד, בכך שלפחות בראייתי זו העדכנית, הוא הרבה יותר אנושי והרבה פחות אלוהי. זאת יצירה שמשקפת באופן הבוהק והאותנטי ביותר, את אחת התקופות היותר עשירות ומרתקות בתולדות העם היהודי, בוודאי בתקופת הגלות. וכשאנחנו מדברים על חיים יהודיים – אנושיים – גלותיים, הרי שאין כמו התלמוד לגולל ולהאיר בפנינו את הסיפור הזה, לטוב ולמוטב.
כך שבאופן פרדוקסלי, דווקא הראייה האנושית הזאת, הייתה זו שכמו אפשרה לי לחזור ולהתאהב. לא לחשוש למשש מחדש, להריח, אפילו להסניף. ואין כמו מסגרת הלימוד של ׳הדף היומי׳ שנותן לך את מסת ההסנפה הזו במלוא עוזה וחריפותה. מידי יום אני כמו מזריק לעצמי לווריד (וביחד עמי אף לאי אלו אחרים המצטרפים), את מנת האנושיות המופלאה הזו. נחשפים למכמני היצירה האדירה הזו, על סך רבדיה, האנושיים יותר או פחות, הגאוניים יותר או פחות. אך מה שכל כך ייאמר לזכותה, שהיא לא מנסה לרגע לטייח, להסתיר, לעגל פינות, או להיות מה שנקרא בלשוננו, פוליטיקלי קורקט, באיזשהו אופן. זה מה יש, ואת זה אתה צריך לאכול, לבלוע ולעכל. אין דילוגים או סינונים, פה הולכים דף אחרי דף, לומדים ומכילים פנימה, גם אם היום זה מרגיש לי כדבר הכי ביזארי ולא קשור שבעולם.
אז תשאלו למה אני עושה את זה? כי הלא אני לא באמת יכול לשקר לעצמי שאני נהנה בימים כמו היום, שבהם למדנו סדרה של הוראות סמי-רפואיות, שתאמינו לי אתם לא ממש רוצים לדעת מה כתוב שם. כך שמבחינתי התשובה היא במילה אחת: להתוודע. לגעת במקום הזה שהוא כל כך עמוק וראשוני בזהות שלי כיהודי. ביצירה החד פעמית הזו, שבסופו של דבר, אין כמותה לכונן ולעצב את הזהות (ואף התרבות) היהודית, מאז נתחברה בבבל, אי אז במאות הראשונות לספירה. מבחינתי זה כמו לפגוש ולהתחבר אל אהובה קרובה. וכי יעלה על הדעת, שמפגש בין אוהבים יתקיים רק בסביבה סטרילית, אסתטית ומוקפדת? וכי אין מבחנה של אהבה, דווקא ברגעים של קושי, במצבים שבהם האהוב דווקא נראה במצב הפחות אופטימאלי שלו, אם תרצו, במופע האנושי והחלש שלו?
ולא, חלילה לי לבוא כאן, ולערער על גדלותם של חכמי התלמוד, ובוודאי שאין בכוונתי לסדוק ולו במשהו את סמכותה ומעמדה של היצירה הזו, בתוך קורפוס ההלכה היהודית ואופן התגבשותה. כי זאת ראוי להיאמר, האנושיות בראייתי, ואני מאמין שכך גם הראייה היהודית – מסורתית (בוודאי בראייה המקראית), היא לא משהו שנדרש לגנאי או חיסרון, אדרבה, הוא משקף את האדם – איך שהוא, כמות שהוא. היהדות לא מנסה לגרום לאנשים להיות אלוהיים, אלא מקסימום להיות אנושיים מעולים ומבוקרים יותר. לייצר מקסימום סובלימציה לאותן חולשות וכו׳. אך בערבו של יום, האדם נשאר אדם, כך או אחרת. היינו, הוא יכול להיות גאון ומיוחד, עדין ורגיש עד כאב, עדיין הוא יהווה שיקוף לסביבתו התרבותית והחינוכית. וימשיך כך גם מעת לעת, לשגות ולטעות, לספר לעצמו סיפורים ופנטזיות. בקיצור, כל מה שכל כך מוכר לנו כיצורים אנושיים. ומה שהיה הוא שיהיה, וסנדא דארעא חד הוא.
ולמי שחושב שהסיבה שההלכות המופיעות בתלמוד, מחייבות את האיש הישראלי, נובעת מן העובדה כי אותם חכמים היו מן ‘מלאכי עליון’ שכאלה, זאת בעיניי כמובן איוולת גמורה. העיקרון של תורה שבעל פה, ומה שהיא מחייבת ומעמידה אותנו בפניה, אינו נגזר ממעמד אלוהי כזה או אחר של חכמים באי אלו דורות קדומים. אלא בראש ובראשונה, מתוך ראייה היסטורית של ההוויה היהודית. הסתכלות שאומרת, שלהיות יהודי, זה להיות חלק מרצף וקונטקסט מסוים. אתה לא נולדת לחלל תרבותי/אתי/הלכתי ריק. אלא בבחירתך להצטרף לקהילת הברית היהודית, אתה כמו מיניה וביה בוחר להיות חלק מאותו רצף והקשר. ומה לעשות, אין כמו המכניזם הזה שנקרא ‘תורה שבעל פה’, על כל מה שהוא מכיל בתוכו, בכדי לייצג במובהק את אותו הרצף וההקשר. וכן, התלמוד הבבלי, זאת ה-יצירה בה”א הידיעה, שאמונה על יצירת ‘החלל המלא’ הזה שכולנו כיהודים, נולדנו לתוכו. אבל זה באמת נושא רחב ועמוק בהרבה, שראוי להתייחסות נפרדת.
ולסיום:
תרשו לי לשתף אתכם באנקדוטה אחת מתקופת לימודיי בישיבה, אי אז בימי חורפי. הייתה זאת בפעם הראשונה שבה נתקלתי באיזושהי חוברת של ארגון ‘דעת אמת’, איך כמעט כמו והתמוטטה עליי נפשי. לראשונה נחשפתי לגילויים מובהקים של לעג וקלס על דברי חכמים. מה לא היה שם? הם לגמרי הצליחו כמו להוכיח לי באותות ובמופתים, כמה שהתלמוד הזה שאני כה מכור באהבתי אליו ורואה בו לא פחות מארכיטיפ של קדושה, פשוט רצוף בהבלים ובדותות שתצילנה אוזניי ממש. אני זוכר כמו היה זה אך אתמול, את גודל השוק וההלם. ובהקשר זה הוא היה כפול: בראש ובראשונה בנוגע לטקסט עצמו, איך באמת אותו תלמוד גדול ונשגב מסוגל להכיל בתוכו דברים ואמירות שכאלה וכו’? אך לא פחות מכך, מעצם העובדה שאנשים מסוגלים כך לדבר אודות התלמוד. באופן שהם כמו מעמידים בפניי מודל חי, של כאלו שכמו ‘התעוררו והתפכחו’ מאשליית התלמוד הקדוש והנשגב הזה, שאני כה דבק בו וחרד לדברו.
אלא שמאז כאמור, עברו קצת מים בשלולית של החיים שלי. פתאום כל הגיגי הבלע הללו מבית היוצר ההוא, נראים לי פשוט מגוחכים, ילדותיים עד כאב. התלמוד, זאת אכן היצירה היהודית-אנושית האדירה ביותר שניתן לעלות על הדעת. ויש בה הכול מכול כול. ולשמחתי, כנגד כל טקסט אחד שפחות אפע’ס מוצא חן עיניי, ואני נאלץ איכשהו לבלוע, אני מוצא בו מרבצים אינסופיים של עושר ועומק. תפארת בלתי נדלית של מחשבה יצירתית, גאונות, למדנות, חוש הומור, סיפורים ואגדות. בקיצור, צו’לנט יהודי שאין לו אח רע! וכמה שפר חלקי וגורלי לחזור ולגמוע ממנו, להסניף מלא ריאותיי מכל הטוב הזה, כך מידי בוקר. כן, גם אם לפעמים הקישקע’ בצו’לנט לא לגמרי לטעמי האישי וערב לחכי, בדף הספציפי של אותו בוקר. ניחא.
