על הזיכרון הבלתי ניתן לשעתוק והסברה- כנקודה המכוננת של ההוויה היהודית. מאמר בפרסום חוזר – שבת זכור תשפ״ה1 min read

השנה – כמו גם בשנה שעברה, שבת זכור שונה והיסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו בכך לגמרי בנוח. שום דבר לא יגרום להם אי נוחות, תחושה שיש כאן משהו שאולי לא לגמרי הולם את מסכת הערכים ועולמם המוסרי. או במילים אחרות, זאת תהיה בעבור כולנו חוויה שנוגעת בהווה לא פחות ממה שהיא מתייחסת ונוגעת בעבר הרחוק של עמנו.

כי בשנה הזאת – שבת זכור תשפ״ה, אחרי כמעט שמונים שנה, העם היהודי מתמודד שוב, בפעם המי יודע כמה, מול הרוע המוחלט. המפלצתיות המחליאה – זו שרודפת אחרי העם היהודי כבר כמה אלפי שנים, שוב נעצה את טלפיה בבני עמנו – באותו יום ארור של השביעי לאוקטובר 23. שוב אין באמת צורך להסביר מה משמעותו של אותו רוע ארור שאנו ניצבים בפניו, לייצר כל מיני פרשנויות אפולוגטיות למיניהן – לפלפל ולהסביר את הרעיון של עמלק באופנים מטאפוריים כאלו ואחרים. לצערנו כי רב, כבר שום דבר לא סמלי בחיינו. הכול ממשי עד כאב, מדמם וחודר עד עמקי דכדוכה של נפש. המושג “עמלק” הפך להיות הדימוי שלא יכול להיות חי ומוחשי הימנו. הוא ניצב לפנינו במלוא מפלצתיותו האימתנית, מחריד בתכלית.

אז בחמישה עשר החודשים האחרונים, מאז אותו עמלק מתועב – בן דורנו, קם עלינו לכלותינו, הם היושב בציון החזיר מלחמה שערה. יצא להילחם ולעמוד על נפשו – להשמיד להרוג ולאבד, את האויב האולטימטיבי הזה. ההכרה כי אין מנוס ממלחמה טוטאלית כנגד אויב ורוע טוטאלי, הפכה להיות לא פחות מאשר קונצנזוס לאומי. אלפים ורבבות מטובי בני עמנו, יצאו בהמוניהם לעזרת ישראל בגיבורים, להילחם בעוז וחירוף נפש להבטחת שלום האומה. לחזור ולהעניק לכולנו כאן, את האפשרות הכי בסיסית לחיים. שם עמוק מעבר לקווי האויב, במקומות האפלים שורצי מלאכי החבלה של עזה, גיבורי העל הללו, מקיזים מדמם – בהקרבה שאין מופתית הימנה. כך שוב עמנו מתגלה במלוא תפארת גבורתו – הלאומית והאישית גם יחד.

ולמי שיודע, הסיפור הזה של עמלק הוא רק לא סיפור על הצד השני – על אותו רוע אולטימטיבי ששומה עלינו לכלותו עד תום מעל פני האדמה. אלא בראש ובראשונה דווקא סיפור על העם היהודי עצמו. משהו שהעם הזה למד על עצמו, בצורה היותר קשה וטרגית, ממש ברגעים הראשונים להתהוותו כאומה:

עמלק מופיע להתעמת אל מול עם היהודי בצורה האגרסיבית והנכלולית ביותר, דווקא ברגעים של השפל שלאחר הגאון. העם היהודי יוצא ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, חווה את הניסים והנפלאות המרהיבים ביותר שנראו ושייראו אי פעם, אלא כי אז, כאשר כל זה נמוג ונשאר מאחור, מופיעה המציאות האמתית – זו הסיזיפית והממשית. כעת הוא כבר עם עצום, אנשים, נשים וטף, שתקוע באמצעו של המדבר הגדול. כך הם אמורים להתנהל ולעשות את דרכם הארוכה והמפותלת אלי הארץ המובטחת. ובינו זאת, זה חברה וקהילה נטולת הכשרה צבאית, מדינית, או כלכלית כלשהי. איך בכלל ניתן להמשיך כך? כי עם כל הכבוד לאורות הניאון והפירוטכניקה של הניסים בגאולת מצרים, החיים האמתיים לא באמת יכולים לסמוך על כך. במציאות היומיומית, בוודאי זו שבמדבר הגדול והקר, צריך לדעת להתנהל בכוחות עצמך, לראות איך אתה שומר על עצמך, מגן על הנשים והטף, ולא פחות מכך מוודא כי ישנה בעדך את היכולת לכלכל ולהזין את העם הגדול הזה.

תחשבו א”כ כמה תהייה ותעייה הייתה כאן. כמה תחושת פחד ואובדן דרך נחתה באחת על העם הבתולי הזה, מי שאך עתה יצא ממצרים. במובן זה, באופן אירוני כל אותם ניסים ונפלאות, היו לעם היהודי דווקא לרועץ, שיחקו ביום פקודה לרעתו. כי כפי שכבר תיאר זאת משה רבינו בעצמו: “כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו” (במדבר יא’ יב’). אתם מבינים? העם היהודי יוצא ממצרים כמו יונק שהאומן נושא וחובק אותו בזרעותיו הבטוחות. אז עכשיו, אחרי שהאומן סיים לעשות בעדו את כל מסכת הפלאות, הוא נשאר רק עם עצמו. כך שאין לו באמת מנוס אלא לחלץ מעצמו את מירב והמיטב הכוחות והיכולות, שאיפשרו לו להמשיך להתקיים בתוך מרחב האימה המדברי.

כאן נכנס עמלק. הוא מופיע בדיוק בנקודה החולשה הזאת. הוא היה הראשון שההין להעמיד למבחן את אפשרות הקיום העצמי של האומה היהודית. זהו אירוע שמתחולל באמצע המדבר. סביר להניח שאף אחד לא באמת שמע עליו. אותה אומה של נוודים שזכתה למה שהיא זכתה עד עכשיו, עוד לא באמת התגבשה לכלל זהות לאומית הומוגנית – משותפת. כל זה אמור לקרות שם למרגלות הר אליו הם שמים את פעמיהם. כך שכמובן שעוד אין להם באמת כל יכולת אמתית להשיב מלחמה שערה. במובן זה, ניתן לראות באותה מלחמה ראשונה של האומה היהודית, כמלחמה טרום לאומית, מלחמה שבה האומה נמצאת בנקודת הכי ראשונית ובסיסית של התהוותה. זה גם מה שעושה את המלחמה הזאת, לאירוע שהוא לא פחות ממכונן ומעצב של נצח בתולדות האומה ובצבירת זכרונה הלאומי.

תחשבו א״כ, כמה לבד זה היה. זאת הלְבַדִּיּוּת האולטימטיבית. אפשהו שם –בקצה השמים ובסוף המדבר, אומת הנוודים נאלצה לראשונה לצאת ולהילחם, להשיב מלחמה שערה על מנת להבטיח את עצם קיומה. כך כמו להוכיח לעצמה כי היא מסוגלת באמת להתקיים. כך שכול אותם ניסים ונפלאות אדירי רושם שנעשו בעדה, אכן הצדיקו את ההיות הלאומי הזה, כישות בוגרת – עצמאית, חזקה ואמיצה. במובן זה, זאת מלחמת עצמאות במובנה היותר עמוק. האירוע שבו נבחנה לראשונה יכולת עמידתם בזכות עצמם וחוסנם הלאומי.

אך אחרי כול מה שקרה, הניצחון וההכרעה הברורה, מופיע דווקא הזיכרון. זאת החריטה היותר עמוקה שניתן לדמיין בDNA הלאומי. תכליתו של הזיכרון הנו שלא לאפשר לאותו אירוע דרמטי לעבור ליד, להמשיך הלאה כאילו לא קרה מעולם. באנו, נלחמנו ניצחנו. לא, חלילה! כי במובן מה, האירוע ההוא היה חשוב ומשמעותי אפילו עוד יותר מכול המאורעות הדרמטיים וההיסטוריים שקדמו לו. זה היה אירוע מכונן בתכלית. כזה שנשא בחובו את תמצית ההוויה היהודית – בגרסתה הממשית. בריאליה המדברית, בתוך כל השממה והאימה הסובבת. או במילים אחרות, במציאות – איך שהיא כמות שהיא – במובנה התהומי. כאן כבר בלתי אפשרי לייפות, לספר סיפורי נפלאות, להתרפק על ניסים שמימיים. זאת מציאות מבעיתה שאין מנוס מלצאת להיאבק, להילחם על עצם ההיות, על מה שעוד ייחקק לדורות כנשמת אפה של האומה היהודית.

זאת היא א״כ החריטה של מלחמת עמלק. הזיכרון של תמצית ההוויה. חובת זיכרון שנועדה להבטיח כי לא נשכח לרגע כמה ש״להיות״ בעבורנו זאת אפשרות שרחוקה מלהיות טריוויאלית. כמה עצם הקיום הזה תובע מאתנו את תמצית ההתאמצות וההתמסרות. את גבורתם הממשית של אלפים ורבבות מגיבורי ישראל. אך מעל הכול, זהו זיכרון של לְבַדִּיּוּת. של האופן שבו אנו עומדים על קיומנו – בעצמנו – כשמסביב הכול מדבר שממה, חול ועוד חול, לא שום דבר שניתן לסמוך ולהיאחז עליו.

ובימים ההם בזמן הזה, כשעמנו נתון באחת ממלחמות הקיום היותר תובעניות שלו, אנחנו מביטים אנה ואנה, ורואים כי אין איש. לאט לאט, ישראל הולכת ומאבדת את התמיכה הבינלאומית. קולות הסולידריות וההזדהות שנשמעו מכול עבר בימים הראשונים שלאחר אימת השביעי באוקטובר, הולכים ונמוגים. והמלחמה הכה קשה הזאת, נשארת בגבולות שלנו – לבד. לגמרי לבד. פתאום הכול מתהפך, אנחנו הופכים להיות הרעים שבסיפור הזה, אנחנו אלו שעושים רצח עם, טובחים ללא רחם בבני אדם חפים מפשע. שוב העולם מתגלה בעליבותו המוסרית, בחרפת האדישות והניכור שחרוטה לו על מצחו.

אבל מה שיש בעדנו זהו משהו שחזק ועוצמתי מכול תמיכה וסעד בינלאומיים, זיכרון. זהו זיכרון שנושא עמוק בחובו את הקריאה הנצחית המהדהדת עוד מאי שם בנקודת-טרום ההוויה שלנו: “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק“! הזיכרון גם מזכיר לנו את תמצית הלְבַדִּיּוּת המצמיתה ההיא. את אותו סוד קדמוני שבלתי ניתן בשום צורה ואופן להעברה, הסברה ושעתוק. כי זהו בדיוק סודו של הזיכרון, המשמש כמן קוד סודי המוצפן בבסיס ההיות היהודי. כי בינו זיכרון בהגדרתו הוא דבר מה שבלתי ניתן לשעתוק והסברה. אין שום כוח הסברתי שבעולם שיכול לתת פרשנות ומעטפת הגיונית לזיכרון. זה או שאתה זוכר או לא. ומי שלא זוכר לעולם לא יוכל להבין ולהזדקק לסודו הפנימי של הזוכר.

במובן זה כאן גם נמצא סוד ההבדל בין ההוראה המופיעה בל׳ “זָכוֹר” להוראה המופיעה בל׳ “תזכור”. כי ההוראה של “זכור” עניינה בהפיכת הזיכרון לאקטיבי, לטריגר, לכוח מניע. למשהו שיונק ומחובר לנקודה הכי ראשונית של ההוויה, כשבו זמנית הוא מעשי בתכלית, פועל ומתממש בהווה, במציאות העכשווית – איך שהיא כמות שהיא במלוא משמעותה הטרגית והמאתגרת. זאת לעומת שההוראה על ׳תזכור׳ שעניינו שימור של זיכרון פאסיבי גרידא.

אפילוג:

מאמר זה התפרסם לראשונה בשנה שעברה כשמדינת ישראל והעם היושב בציון עוד היה נתון עמוק בעיצומה של המלחמה האיומה. כיממה קודם העלאת המאמר, פרסם העיתון הלונדוני הנפוץ “האוקונומיסט” את תמונת השער המצמיתה שלו – תחת הכותרת “ישראל לבד”, עם אותו הדגל המט ליפול בתוך סערת המלחמה בבוץ העזתי. ובהשפעת אותה תמונה מחרידה, הרהרתי בדברים הללו שהעליתי כאן. ראיתי שם באותו הדגל העגום הזה, את אותה “סוכל׳ע אקליינע” – מהשיר היידי המפורסם לחג הסוכות. השיר מתאר איך האישה – בעלת הבית, חרדה מפני הסערה ההולכת ובאה ומאיימת להפיל את הסוכה, על הנרות המאכלים ושלל הכלים שבסוכה. אך לעומתה בעלה הטוב דואג להרגיע אותה ומספר לה על אותה ה”סוכת דוד הנופלת” של העם היהודי שכבר עומדת ומחזיקה כמה אלפי שנים, כששום סערה שבעולם לא באמת יכלה לה, כי תמיד הסוכה הזאת חוזרת ומתקוממת, נעמדת במלוא עוזה מחדש על רגליה.

אך בעיקר מה שראיתי שם בתמונה הזאת, זאת באמת את אותו הדבר הזה שבלתי ניתן להסברה, את הצו המהדהד של הזיכרון – את הקריאה התובענית זָכוֹר! אותה קריאה שאין שום מסבירן בעולם שיוכל להטעים ולהסביר, כמו שאין שום מי שאינו בן ברית, שבאמת יוכל להבין ולהזדהות. כי אם יש משהו שמאפיין אותנו היהודים, זה בהיותנו עם של זיכרון – עם של זוכרים נצחיים, ועם הזיכרון הזה, אותו זָכוֹר חזק ומהדהד אנחנו נלך ונמשיך הלאה, ננצח ונכריע עד תום, ונחרוט את כל שאירע כעוד שכבה גנטית-צורבת בזיכרון הנצח של עמנו.

ושרבטתי כמה מילים של שיר קצר – בערבו של שבת זכור דאשתקד. אלו הן מילים שעודן נכונות ונוגעות ממש כמו בשנה שעברה. ושרק נדע לזכור וליישם כדבעי.

וּבַסּוֹף

מִכֹּל הָאֵימָה

הַמִפְלַצְתִּיוּת וְהַבֶּעָתָהּ וְהָרֹעַ

בְּהִתְגַּלְּמוּתוֹ

וּשְׁאוֹן הַמִּלְחָמָה וְגַלְגַּלֶּיהָ הַשּׁוֹעֲטִים

וְהַדָּם שֶׁנִּשְׁפַּךְ כַּמַיִם

וְהַקָּרְבָּנוֹת וּפִסּוֹת הַבָּשָׂר

וְהַחֶרְפָּה הַמִּתְגּוֹלֶלֶת

וִימֵי הַזַּעַם וְהַשָּׁבוּעוֹת

וְהַחֳדָשִׁים הָאֲרֻכִּים

וְהַלֵּילוֹת וְהָאֹפֶל לְאֵין קֵץ

יִשָּׁאֵר רַק צַו אֶחָד

שֶׁיֵּלֵךְ וִיהַדְהֵד

מִסּוֹף הָעוֹלָם

וְעַד סוֹפוֹ

זָכוֹר!

שבת זכור של שלום ומבורכת לכולנו!