שורות אלו נכתבות במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות התרבות והאמנות באירופה. אחד הציורים המוצגים כאן הוא זה הרצ”ב לפניכם. הוא נקרא Daubigny’s Garden (הגן של דוביני) וצוירה בשנת 1890 בידי מי אם לא, וינסטנט ואן גוך – הגדול מכולם. ואן גוך העריץ את עבודתו של צ’ארלס-פרנסואה דאוביני. צייר הנוף הצרפתי המהולל, שהתגורר באוברס, כפר קסום סמןך לפריז. ואך גוך שכבר היה בחודשים האחרונים לחייו, הגיע לכפר על מנת לשאוב מלוא ריאותיו מכל הטוּב הנטורליסטי הזה. היה לו חשוב לראות את הבית ואת הגן של דאוביני בהקדם האפשרי, ולנסות עד כמה שאפשר לתעד את החוויה בדרכו הייחודית על גבי הקנבס.
אז להלן התוצאה המרהיבה. ניתן לראות את הטבע הירוק שנשקף שם מהחלון ממש עולה על גדותיו. זה מן איזשהו גודש של טבעיות שכמו מציפה את התמונה כולה. כמעט הכול שם ירוק בוהק בתמונה, למעט שני אלמנטים מובהקים, דמות האישה שנראית מרחוק בצדו העליון של הציור, ודמות החתול החומקת בתחתיתו. שניהם שחורים. מן אנטי תזה מובהקת ליְרוֹקִיּוּת הכ”כ טוטאלית המאפיינת את התמונה כולה. אבל יש כאן מאידך דבר מעניין. שני האלמנטים הללו, האישה והחתול, אמנם שחורים הם, אך לא בולטים. הם לא מפריעים לנו בעין, אדרבה, השְּׁחוֹרִיּוּת כמו נבלעת בתוך כל הגודש הירוק שכאילו סוגר עליהם מכול פינה. באנגלית קוראים לזה: Overwhelmed. משהו שהנפש כמעט ולא יכולה להכיל אותו.
תביטו היטב בדמות האישה, כמה דומיה יש שם בתנועתה. היא פוסעת כמעט על בהונותיה כמו שלא להפר בנוכחות שלה את דומיית ההתגלות הנטרולסיטית האופפת הזאת. גם החתול משורטט בקווים כמעט שקופים, הוא חומק ועובר לו בלאט. כך אנחנו יכולים ממש לשמוע את עוצם הדומייה הזאת. משיכות המכחול המופלאות של ואן גוך ממש סוחפות אותנו פנימה, עמוק את תוך הצהלה הדיונסית הזאת.
בעיניי ואך גוך הוא שפינוזיסט, פנתאיסט מובהק (שווה לבחון את ההשפעה הרעיונית הזאת בין שני ההולנדים הללו). קשה לי לדמיין הלימה מוחשית יותר בין הטבע לאלוהים, יותר מאשר כפי שמשקפים זאת ציורי הטבע של ואן גוך. קשה שלא להתרשם כמה שבעבורו היה הטבע ממש סוג של התגלות אלוהית, כזאת שהוא עמד לעומתה בהשתאות עצומה. כמו רק ביקש להיטמע לחלוטין בתוכה. להישאב עמוק בדומיתה השמימית. לנסות להנציחה בפניתאון האלמותי של עולם האמנות ולהעבירה אלינו, הדורות הבאים. שנוכל גם אנחנו יום אחד לעמוד באיזשהו מוזיאון ולשאוב מלוא ריאותינו ולו משהו ממה שהאיש הגאון העילאי הזה, חווה שם ברגעים ההם בכפר אורבאס שליד פריז לפני 135 שנה.
אתם מבינים? דווקא האישה והחתול, שיש בהם יסוד סובייקטיבי נבדל, הם אלו המסומנים בשחור, אבל בו זמנית נבלעים לחלוטין בתוך אובייקט ההתגלות הנטרולסיטי שהם חלק ממנו. כך גם ואן גוך מעביר לנו את ההיבלעות שלו, וקצת אולי מצפה גם מאיתנו להיבלע יחד איתו בחוויית ההשתאות האמנותית הזאת.
זה הזכיר לי מאמר חכמים נודע אודות טיבו המופתי של מעמד הר סיני, עליו אנו קוראים השבת בפרשתנו – פרשת יתרו:
“אָמַר רַ’ אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַ’ יוֹחָנָן: כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ,עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזֵעַ, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ – וְיָצָא הַקּוֹל: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ” (מדרש שמות רבה, פרשה כט, פסקה ט)
יש כאן ביטוי עמוק של דומיה שיש בה מן ביטול ההבעה/נוכחות הסובייקטיבית. הציפורים, העופות, השוורים, האופנים, השרפים, הים הבריות ועמם כול העולם, כולם בטלים ומבוטלים בתוך עוצם ההתגלות. הקול יוצא בדייקא מתוך אותו מצב קיומי מצמית של “שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ”. זאת שתיקה שלוקחת את הסובייקט השותק למצב של “מַחֲרִישׁ” – קרי, קשב פנימי וטרנספורמטיבי עמוק. כך מוצגת לפנינו תמונת ההתגלות האלוהית האולטימטיבית. יש אכן לכול אחד מהנזכרים שם באותה רשימה, הרבה מה לומר ולהביע, אבל ביסוד הכול ישנה שתיקה עצומה של השתאות. כזאת ההולכת מסוף העולם ועד סופו. היא מטרימה את הכול כמו גם משמשת לו כנקודת יעד ומצפן מוסריים. אלו שעולים ומהדהדים מתוך אותם עשרת הדיברות שנשמעו שם במעמד החד פעמי של הר סיני.
אבל גם כאן אנו מוצאים את אותו אלמנט של הצפה וגודש, Overwhelmed של עוצמה רוחנית, שהעם היהודי לא באמת יכול להכיל. זאת הסיבה שהמעמד הזה גוזר עליהם את אותה “פרחה נשמתם” ואת העובדה שהם באו למשה לבקש לאלתר כי “דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת”. כי בערבו של יום, אנו כבני אדם, לא באמת לבטל כך לחלוטין את הווייתנו העצמאית לעומת הנאדר והנשגב הטרנסצנדנטי.
כך מעניין לעמת בין המונותאיזם ההתגלותי של מעמד הר סיני, לפנתאיזם ההתגלותי (הגם שיש במונח הזה סוג של אוקסימורון מובנה) של ואן גוך. אבל הצד השווה שבין שניהם הוא, שחובה עלינו לעצור ולהשתאות. לשאוף מלוא ריאותינו מהעוצם הפלאי הזה העומד בבסיס הבריאה כולה. לא בכדי אותו הר סיני שבה זכה המין האנושי להתגלות היותר מופלאה מאז ומעולם, הוא אותו ההר בדיוק שבה החל סיפור הגאולה, ברגע רווי ההוד ההוא שבה משה עוצר ולו לרגע אחד לראות את את הפלא:
“וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי”
ושמא זה כל ההבדל, בין לסור לראות את הפלא הנטורליסטי לבין לסור לראות את הפלא האלוהי, ביכולת לומר “הִנֵּנִי” דווקא מתוך אותה השתאות ודומיה עמוקה. אז שרק נדע להשתאות תמיד, אך לא פחות מכך, לדעת להצטרף ולהתחייב מחדש. לומר הִנֵּנִי!
שבת שלום ומבורכת!
