לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא האיש לדרכו, הוא הסיר מהגדר שבחזית הבניין מודעה קטנה שתלתה שם. כך ראיתי אותו מרסק את המודעה, כמו עושה אותה כמן כדור, ופשוט מטיל אותה לפח האשפה הקרוב.
אמנם מנקודת ההסתכלות הקצת רחוקה שלי, הצלחתי לנחש שזאת הייתה מודעת אבל שתלתה שם, אבל לא היה לי מושג מי ומה התפרסם שם על המודעה ומה בדיוק הקשר של אותו האיש אליו.
אבל כשהתקרבתי יותר אל הבית, וראיתי דגל גדול של חטיבת גולני תלוי על אחת המרפסות (לצדו של דגל ישראל כמובן), היה נראה לי שהבנתי. דקה לאחר מכן, כשפגשתי את איש שיחי הוא חלק בפניי לאלתר: אתה רואה את האיש שצועד שם עם כלבו? הוא ומשפחתו המתגוררת ממש כאן, קמו אך הבוקר מאבלם על נפילת בנם הצעיר בעזה. ילד פרח, כולו בן 21. הייתי בשוק. זה היכה כחץ חד בלבי.
בקצה הרחוב עוד יכולתי לראות את האיש פוסע כך באיטיות עם כלבו. וחשבתי לעצמי, לו רק הייתי מגיע דקה מאוחר יותר ורואה אותו כך פוסע בטיול של אחר הצהרים הלכאורה-סתמי עם כלבו, הלא ספק גדול אם בכלל הייתי נותן את לבי אליו. ועכשיו? פתאום ראיתי לפניי כל כך הרבה אבל ויגון, צער אינסופי, שפשוט מהלך שם. נבלע בחשיכה שעטפה את הערב.
הבטתי מאחוריו וניסיתי להרהר מה עובר לו שם בראש, מה התחולל שם אצלו פנימה, ברגע ההוא שהוא הסיר את המודעה והשליכה לפח האשפה. הרגע הזה שהמסך יורד על ימי השבעה, המוני המבקרים שהלכו ונעלמו כלעומת שבאו. כשהוא ומשפחתו נשארים שם בדממת האופל של הרִיק האינסופי הזה. עומדים לגמרי עם עצמם מול האובדן הפתאומי של הילד-פרח-הגיבור שנקטל באחת, שם בתופת המלחמה של עזה. מה עוד יש לעשות, להגיד, לחשוב. לנסות ולמלא איכשהו את החלל הבלתי נתפס הזה, במשהו כלשהו של נחמה, של משמעות.
ואז באותו היום, יוצא האבא הכאוב לטיול הקבוע שהוא עושה עם כלבו מדי אחר הצהרים. כביכול הוא חוזר לשגרת היום יום האפרורית. כביכול. רק נותר לי זה לנסות לדמיין מה עבר לו שם בראש דקה קודם לכן כשהוא יצא שם חוצה, כשעל הדרך הסיר את מודעת האבל שתלתה שם בכניסה לבית המשפחה.
ניסיתי לדמיין את הצער המצמית. לתת לו איזושהי ממשות במחשבתי. לעצור לרגע ולהיות שם איתו, עם דמותו המתרחקת במעלה השדרה עם כלבו. אבל כמה שהיה זה ניסיון נואל. מי בכלל יכול לדמיין את הצער? לשרטט קווים מוחשיים לכאב התהומי. אלוהים, כמה כאב.
יש לסרן קירקגור ב’חיל ורעדה’ שלו, תיאור הליכתם בדממה מצמיתה של אברהם ויצחק, האב ובנו יחדיו כשהם יורדים מן ההר. מה מתחולל שם בתוכם פנימה ברגעים ההם כשהם שבים לחיים, רגע אחרי ניסיון העקידה. לכאורה הם נראים כמו עוד אב ובנו נורמלים ההולכים זה לצדו של זה. אבל הם, ורק הם, יודעים מה אירע להם אך דקות תמימות קודם לכן, כשיצחק שכב לו שם על המזבח והעצים ואברהם הניף את המאכלת ממעל לראשו. מי יידע סודם? שואל שם קירקגור. כך גם בדיוק היה נראה לי אותו האב האומלל, כשפסע לו שם בשתיקתו עם כלבו בערב החורפי בשדרה הירושלמית. אותו הדבר רק בלי יצחק. עם עצמו. לגמרי לבד. מי יידע כאבו. מי יידע סודו.
ובאותו הרגע כל מה שרציתי זה רק לרוץ ולנסות לתפוס אותו. פשוט לתת לו את החיבוק הכי גדול וחזק שנתתי למאן דהו אי פעם, אבל האיש כבר איכשהו נעלם מהאופק. וגם אם להודות על האמת, זה הרגיש לי קצת מוזר. אז נותרתי עם התחושות והמועקה. עם המחשבה על מי יודע כמה שכאלה מסתובבים פה בינינו. האיש שהולך עם כלבו ממש עכשיו פה לידינו, האישה הזאת שלפניך בתור בסופר, הפקידה בביטוח לאומי, או נהג המשאית ברמזור לידך שם בכביש. מי יודע בכמה דמעות תוגה ספוגות העיניים הללו שמביטות בנו. מי יודע מפלח את האנשים הללו שם בפנים. מי יודע איזו מודעת אבל הם הסירו מחזית ביתם רק אתמול בבוקר. מי יודע.
