על האספקלריא המאירה בדמותו וחייו של סבי הרה״ח רבי מרדכי דוד אוורבוך זצ”ל. מילים וזיכרונות אחר מיטתו – פרסום חוזר לב’ שבט יום היארצייט הראשון לפטירתו.1 min read

סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק. מן עַתִּיקוּת עמוקה שאפיינה אותו. כמו הייתה שם נוכחת במי ומה שהוא היה, לאורך כל תשעים שנות חייו. אני יודע שזאת מן הגדרה מאוד מופשטת, משהו שנשמע כמו שורה בשיר, לא אפיון אישי של דמות כלשהי. אבל מי שהכיר את זיידע, נראה לי יכול להבין היטב על מה אני מדבר. זאת מן עַתִּיקוּת קמאית, שבאה לידי ביטוי במאפיינים אישיותיים שונים; בראש ובראשונה, ברצינות התהומית העמוקה שאפיינה אותו. זיידע היה רציני בתכלית. קשה לי לחשוב על מישהו רציני יותר הימנו. או ליתר דיוק, מישהו שתפס את החיים שלו בצורה יותר רצינית ומשמעותית. זאת רצינות שאפפה אותו 24 שעות ביממה – פשוטו כמשמעו. שנים ארוכות של עבודה עצמית, גבורה והתאמצות רוחנית בכול צעד ושעל באורחות חייו.

על פניו, הזיידע שלנו היה מה שרווח לזהותו כ׳בַּלְבּוֹ’ס׳, עבד כל ימיו לפרנסתו, אך הנהגותיו בקודש היו כחד מקמאי ממש. הדוגמאות לכך רבות מספור: אם בעבודת התפילה העצומה שלו, בה האריך דבר יום ביומו במשך שעות ארוכות, ואם בסדרי הלימוד הקפדניים לאורך עשרות שנים, כשמעל הכול היו אלו הקפדותיו עד כלות ממש, בכול נדנוד של הלכה ומנהג. אין מילים שבאמת יכולות לתאר את עוצם דקדוקו כחוט השערה, בכול קבלה ומסורת שקיבל מאבותיו – שהיו פאר שלשלת היחס החסידי. בהקשר זה דומני שמן הראוי להתייחס ולהרחיב מעט יותר, באותו מרכיב שהיה אולי הבולט והמשמעותי בחייו ובאישיותו; תודעת הייחוס.

ואפתח בדברי חכמים וחידותיו שזכורני ששמעתי ממנו בצעירותי כמה פעמים. אני כותב את הדברים מהזיכרון הרחוק, כך שאם אינם מדויקים, יתלה הקורא את המשוגה בי לא חלילה בו – מנוחתו עדן.

את הדברים דלהלן ייחס זיידע לר”י מרוזי’ן:

תחילה הוא פתח בכך כי הרוזי’נער אמר על על (חותן אביו רבי שלום שכנא מפראהבישט) שהוא ‘שפיץ ייחוס’. שזה בעברית פשוטה יותר, הייחוס בתצורתו היותר שלמה ואידיאלית. את ההסבר לבטח יימצאו לנכון לתת דורשי הרשומות וחוקרי הדורות, אבל אם קבלה היא, נקבל. זיידע טרח לציין ולהוסיף כי אנו צאצאי ר’ הירש, דרך בנו רבי אברהם מפראהבישט  (חתנו של “דער גרויסער ר’ נחום” בעל המאור עינים מטשערנאביל.(עכ”פ, הדברים הללו של הרוזי’נאי לא הסתכמו בדברי ההלל אודות גודל הייחוס של רבי צבי הירש מקאריסטשוב, אלא הוא הוסיף והטעים: יש השואלים, מה טעם ומה עניין הייחוס לאדם, במה תיתן ובמה תוסיף לאדם העובדה כי הוא שורשיו הם מגזע אראלים ותרשישים. כאן פתח הרוזינאי והטעים לפי דרכו את העניין ממקום אחר:

במסורת ישראל, נקרא יום ב’ בסיוון ‘יום המיוחס’. מקובל לחשוב כי זה נאמר בל’ של סגי נהור, כי הלא להבדיל מהיום שלפניו שהוא ר”ח סיוון – שעליו נאמר ‘היום הזה באו מדבר סיני’, והימים שלאחריו, שהנם ג׳ ימי ההגבלה, ולאחמ”כ חג השבועות – מתן תורה, ביום הזה של ב’ סיוון, אין בו דבר מה כלשהו מיוחד. אך האמת, אמר הרוזי’נאי, כי אין זאת כך, ואדרבה, דבר מה עמוק ומיוחד יש דווקא ביום המסוים הזה:

כאן הפליג הרוז’נאי במשל אודות פשרה של הייחוס: היו היה מלך שהיה מופלג מאוד ברכושו ואוצרותיו. יום אחד החליט המלך לבנות לעצמו ארמון חדש, כזה שיהיה יפה ומפואר לאין שיעור מכול ארמונותיו עד כה. כך לאחר שהארמון עצום הממדים עמד על מכונו במלוא תפארתו, זימן המלך ארבעה ציירים, שהיו מופלאים עד לאין קץ בכושר אומנותם, זאת על מנת שכל אחד מהם יצייר קיר אחד מתוך ארבעת קירותיו של הטרקלין – היכלו הגדול של מלך. כך הגיע הצייר הראשון והפליא לעשות בציור שיופיו היה עוצר נשימה. כך כמעשהו של הראשון, היו של מעשיהם של הצייר השני והשלישי שבאו לאחריו, באופן שכל אחד מהם עוד הוסיף והעשיר על אלו שקדמו לו, כהנה וכהנה כפליים לתושייה. אלא שכאשר הגיע הצייר הרביעי והאחרון, כבר היו כולם בכיליון גדול, לראות בגודל הפלא, מה יוכל עוד לתת ולהוסיף עוד מכוחו האומנותי הייחודי אך לו, כך הוא יוכל כמו להשלים באופן הרמוני את יופיים של ארבעת הקירות גם יחד.

אלא שלהפתעת המלך ומשרתיו, אותו אמן, להבדיל משלושת קודמיו, לא עשה שום דבר דומה למה שכבר נעשה, אלא ביקש להביא מראה גדולה ועצומה, כזאת שתוכל לכסות במלואה את אותו הקיר האחרון שטרם זכה שימשכו בו את המכחול האומנותי. כך פתאום השתקפו כל שלושת הקירות במראה החקוקה על הקיר הרביעי, כשיופיים המרהיב התמזג הרמונית על אותו הקיר. כך עלה מעשהו האמנותי של הצייר האחרון, כפליים לתושייה מיצירתם המופתית של שלושת האומנים שקדמו לו, שציירו את שלושת הקירות.

זהו א”כ אמר הרוזי׳ניאי, עניינו של אותו היום ב’ בסיוון. כי דווקא העובדה הפרדוקסאלית בכך שיום זה לית ליה מגרמיה כלום, כשבו זמנית, הימים שלפניו ושלאחריו, דווקא נושאים בחובם ייחודיות יוצאת דופן, מעניקה ליום הזה הריק כביכול, את סגולתו הנפלאה בכך שכל הימים האחרים – מלפניו ומאחוריו, יכולים להשתקף בו הפלא ופלא.  כך שבמידת מה, היום המיוחס, יש בו מן הייחוד על פני כל הימים האחרים גם יחד. דא עקא, הוסיף הרוזינ’אי ואמר, מה שבכל זאת נדרש מאיתנו ביום הזה, הוא פשוט לדעת להבריק כדבעי את אותה מראה. שנוכל אכן לקבל את כל יפעם של הימים האחרים ולמגזם יחד באותו היום.

כך המשיך הרוזי׳נאי והטעים את עניינו של הייחוס. כמה שפר חלקו של בעלי הייחוס, שאף אם אין בהם דבר מה ראוי בזכות עצמם, עדיין יש בכוחם לשמש כמראה שתשקף לתוכה את כל יפעם הנפלא של סבותיהם הקדמוניים והקדושים. וכמה יש בכך משום יתרון עצום עד מאוד על פני כל בני אדם האחרים שלא זכו בכך. ברם, גם בייחוס המשפחתי מה שנדרש מבעליו, שלא חלילה יפסידו את ההזדמנות שנקרתה בידיהם. שיידעו תמידות לצחצח ולהבריק בתכלית את אותה מראה, על מנת שתוכל לשקף בהם את כל אותם ציורים של פלא שיצוקים בגזע האראלים והתרשישים שאליהם הם מתייחסים. ובוודאי שלא חלילה יכתימו את אותה מראה שמקננת בבסיס הווייתם המשפחתית, ואדרבה, חובה קדושה מוטלת על כתפיהם, לשקוד לשמור עליה במלוא בוהקה. ע”כ היו תורף דברי הרוז’ינאי, כפי שהעביר אותם באוזניי זיידע זצ”ל.

אלא שכאן פתח זיידע, וחזר ושינן את עוצם משמעות הדברים; אתה מבין יהודל’ה? אני זוכר כאילו היה זאת אתמול, איך תפס בידי, הביט עמוק בעיניי, כמו ניסה להחדיר לי את המילים עמוק לנבכי נשמתי פנימה: “אנחנו הקיר הרביעי, אנחנו ב’ סיוון – יום המיוחס! יכול אכן להיות כי אין לנו באמת מעצמנו כלום, כי הלא מה אנו ומה חיינו לעומת קדושי עליון ואדירי ארץ מדורות עברו, אליהם זכינו להתייחס?! ועוד יותר מכך, כמה אשרינו, מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו, כי זכינו להיות בדיוק אותו ה’שפיץ ייחוס’ שעליו דיבר הרוזי׳נאי, כשמעל הכול משפחתנו משפ’ אוורבוך, היא מגזע אראלים ותרשישים – בן אחר בן, פרי עץ חיים, מתפארת היחס, קדוש ייאמר לו – הרבי ר’ זושא מאניפולי! שהיום שבו הסתלק – ב’ בשבט, הוא גם יום הסתלקותו. אך מאידך, דווקא היותנו כל כך לא חשובים מצד מעלתנו העצמית, היא זאת שעושה אותנו להיות כאותה מראה, זאת שמעניקה לנו את האפשרות וההזדמנות, לשקף בהווייתנו בצורה כה אותנטית והרמונית, את המורשת המשפחתית הכה מפוארת ועתירת היחס שניחנו בה! כך שכמה חובה קדושה עלינו לשקוד בכול צורה אפשרית, שחלילה לא נכתים ולו במשהו, את המראה המופלאה הזאת. שרק נהיה ראויים וכשרים, להעביר את כל זה כך כמות שהוא במלוא טהרתו..”

רק לאחר שנים רבות, כאשר כבר עמדתי על דעתי, הבנתי באמת את פשרם של אותן מילים ומהם היוו בערוגת היחס המפואר שבו גדלתי. אך בעיקר מה שהבנתי ביתר שאת, היה כמה היו אותן מילים כחרך נפלא לדמותו הכבירה של זיידע. מי שממש זכיתי לגדול ברכיו. כי כמה המילים הללו אוצרות בחובן את תמצית מורשתו הגדול; מראה אנחנו, מראה ותו לא מידי. לית לנו מגרמינו ולא כלום. אלא כי אדרבה, על דא גאוותנו – כאן נעוץ כוח סגולתנו הייחודית. זאת תמצית סוד משפחתנו. כי זאת עניינה של המראה אליה נושאים כל הקירות האחרים את עיניהם, מצפים לשקף בצלילותה את יפעם המזהיר. וכמה הייתה זאת בראייתו, חובה קיומית ראשונה במעלה, יום יום שעה שעה, כזאת שאין מנוס הימנה. שלא נאכזב חלילה את כל מי שכמו רק מצפה להשתקף בחיינו.

וכמה היה זה כה עמוק ונוכח בהווייתו. איזו מראה לתפארת הוא היה. אספקלריה המאירה ממש. כמה הוא עמל ותבע מעצמו לצחצח ולמרק תמידות, את הווייתו האישית והמשפחתית גם יחד, בכדי שיוכלו להיות ראויים להוות מראה ראויה שתוכל לשקף נכונה את מורשת אבותיו – ללא כל סיג ופגם, שינוי או חריגה כלשהי. כך הוא זכה לקיים בעצמו בצורה מופתית מאמר הכתוב ‘עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם‘ (משלי יז’, ו’). ובינו זאת, כמה מודעות צלולה הייתה כאן, תובענות מתמשכת על פני כמעט מאה שנים. איך הוא ראה בכול הנהגה והנהגה שהועברה לו מאבותיו, ככזאת שאין חשובה הימנה. עניין שתובע הימנו לעשות הכול בכדי לעבדה ולשמרה. לאמת ולוודא שתהיה מיטתו שלמה בתכלית. כך שהיא לא תסור לא רק ממנו אישית, אלא אף מהדורות ישרים – זרע ברך ה׳ שהוא נתברך בהם.

כי זאת בדיוק עניינה של המראה שהיא הולכת ומשתקפת עד לאין קץ, כך שאם חלילה מתישהו יהיה פגם ולו קל בזרעו, הרי שאותה השתקפות עלולה לפגום בטהרתה הבוהקת של המראה המשפחתית. כך שמשהו שם בהשתלשלות ההשתקפותית כבר לא יהיה עוד אותו הדבר. כי על זאת הייתה חרדתו לאורך עשרות רבות בשנים, שמא חלילה וחס ייבצר בעדנו להזדקק נכונה למקור הקמאי הראשון ההוא. שלא נהיה עוד ראויים לשתות מן מבאר לחי רואי, מים חיים מנהר היוצא מעדן.

אז עכשיו אולי אתם יכולים קצת יותר את פשרה של אותה עַתִּיקוּת עמוקה שכ”כ אפיינה אותו. כי כאשר אתה נתפס בעיני עצמך כביטוי השתקפותי מזוכך של דורות קמאיים, של קדושי עליון מלפני כמאתיים שנה, אתה כמעט בהכרח נושא אתך את העַתִּיקוּת הזאת כתכונה קיומית בסיסית. שום דבר מן הסביבה המודרנית החדשה, לא באמת יכול לדבוק בך. כי על זאת הוא שמר באדיקות עצומה כל ימיו, שמא אחיזה ולו במשהו מהעולם המודרני בהווייתו, תהיה חלילה כמחשבת פיגול המכתימה את קדושת ההוויה האותנטית והעברת המסורת, שעליה הוא ראה בעצמו כאמון. כי כזה היה זיידע, איש עתיק מאוד. כמו יין עתיק ומשומר היישר מימי תלמידי המגיד והבעש”ט. עתיקא קדישא!

וכמה שגור היה על לשונו המשפט שאותו הוא קיבל מאבותיו וסבותיו, ושאותו היה הוא היה חוזר וקורא באוזני ילדיו ונכדיו פעם אחר פעם: “מיר זאלן נישט פעלן, אונז זאל נישט פעלן, פון אונז זאל נישט פעלן“, אותו העביר זיידע מהמורשת המפוארת של “חברה לב טוב” ותרגומו: “שאנחנו לא נחסר [בירידה רוחנית], שלנו לא יחסר [בגשמיות ורוחניות], שמאיתנו לא יחסר [שלא ילך מישהו לעולמו]”. זאת תפיסת שלמות טוטאלית, כזאת המחייבת עמוקות להישאר שלמים מכול פינה. שלא נגרע חלילה ממה שאנחנו מקבלים במסורת העולה בית אל, ושחלילה לא יגרע ממה שאנחנו מבקשים להעביר ולהנחיל הלאה לדורות הבאים.

וזאת אזכור ואשפכה עליי נפשי, איך ממש בקטנותי לפני למעלה מארבעים שנה, בעת שזכיתי לשהות עמו במחיצתו בימי שבתות ומועדים. איך הייתה עבודתו בקודש במסירות והתאמצות עצומה. אותם לילות שבת קודש, בהם היה מפליג בסעודתו, מקפיד על כל קוצו של מנהג וניגון. הייתי עוקב אחריו בהשתאות אחריו. איה המילים שיוכלו לתאר את מתיקותם של אותם רגעי נצח. בעת שכבר התאחרה שעת הליל, והייתי מתאמץ ביותר שלא תיעצמנה אשמורות עיניי, הכול בכדי שאוכל להמשיך ולספוג עוד ממתיקותו, מאותה חווית שבת קודש מזוככת שלא פשה ממני עד עצם היום הזה. איך עדיין זורמים בעורקיי אותם ניגוני הי-ה ריבון (שפעמים היה משורר בניגון הווי’נציאי המוכר, ופעמים בניגון המודיז’צאי) וה’צור משלו אכלנו’ (מבית היוצר הוויז׳ניצאי).

וכמעשהו בליל שב”ק, כך וביתר שאת היה מעשהו ביום השבת. לא אשכח איך עוד קודם עלות השחר, היה קם כארי לסדר עבודתו בקודש. כך הייתי כמו עוקב, עוד בהיותי עמוק מתחת השמיכה החמה, אחר סדריו. תחילה בלימודו המשתפך שם במטבח הקטן בדירה הקטנה ההיא שברח’ יהודה הלוי 23 שבבני ברק. יכולתי ממש לשמוע את מתיקות לשונו בקריאת מילותיו של ה’אור החיים’ על סדר הפרשה, כמונה מעות ממש. כך הוא הוא הקפיד לאורך כול ימיו, לסיים עד תום את פי’ האוה”ח על פרשת השבוע, מידי שבת בבוקר.

כאשר רק אז היה יוצא לטבילת השבת במקווה בביה”כ צאנז, שם בסמוך אצל ביתו. ורק אז בשובו, היה מעיריני בדרכו העדינה, מכין לי את כוס התה האהוב עם פרוסת העוגה – של סבתא שתבדל לחיים טובים, שטעמה היה נדמה לי כצפיחית בדבש ממש. כמה הכול היה אז כה מסודר ומדויק בחיי. ואיך הוא בדמותו המזהרת שימש כאות ומופת של הדיוק המורשתי הזה. ועל כולנה, הייתה זאת תחושת הזכות וגאוות היחידה שהוא הצליח להעניק לנו נכדיו. מן סוג של מודעות עצמית ייחודית שזר לא יבינה. ממש הרגשתי באותם ימים את המשמעות של להוות השתקפות לדבר הכי עמוק, נעלה ואותנטי שניתן לעלות על הדעת.

ומדי דברי בו, עולה וצף בי הזיכרון הראשון שלי הימנו בליל הסדר, עוד בעודי זאטוט ממש. איך אבי שיבדלח”ט כבר הכין אותי מראש ללילה הנכסף הזה: ‘אל תסיר את מבטך מזיידע’ הוא אמר לי. כך כמו נתן לי להבין לקראת מה אני צפוי. כמה עצומה עשויה להיות בעדי החוויה. ואכן, מבטי כמו היה מהופנט לעומתו כבר בפתיחת הסדר, בעת שהיה לובש את הקיטל, ומכין את הקערה והמצות, והיה מתכונן ומלהיב עצמו לקראת הלילה הגדולה. כמה היה נראה כאש להבה. פניו בערו בדביקות נפלאה. כך היה פותח בנגינתו הידועה ‘לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפַצְתִּי..’ (בלחנו הנודע של הבעל מנגן ר’ יצחק אונגר ז”ל). וכך היה חוזר ושונה בסילודין את המילים הללו פעם אחר פעם – כשקולו הולך ומתעצם. איזו קריאת כיוון הייתה כאן! התכווננות שהטרימה את כל מעשה המצווה וההגדה באותו הלילה. כי הלא מה היה לו בעולמו – דבר או חצי מלבד ‘לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפַצְתִּי‘! אין מילים בעולם שיכולות לתאר זאת כך, את דם התמצית של מי ומה שהוא היה.

כך היה מוליך ומביא לאורך הסדר כולו, בניגוניו הנודעים, מפלס דרכו בינות השיח עמנו הנכדים, ההסברים וההטעמות, כאשר כל ניואנס שם חרוט עמוק בנפשי, חי ובוער בלבי פנימה גם עשרות שנים מאוחר יותר. קשה לי לחשוב על יישום מופתי יותר של מצוות ‘והגדת לבנך’ מאשר מה שנראה לנו שם בחדר הקטן ההוא בבני ברק. כי זאת ייאמר, האיש בער באמונתו היוקדת – כך שלא היה כמו ליל השימורים – בליל התקדש חג, בכדי להצית בתוכו את אש האמונה, וכך בו זמנית להנכיח ולהנציח בעד כולנו את מופע האמונה המופתי הזה.

ואם בימי הפסח עסקינן, הרי שאי אפשר שלא להזכיר את סעודת הבעל שם טוב המפורסמת, בשעת נעילת החג, שבמשך שנים ארוכות היה מארח בביתו, זאת עפ״י מסורת אבותיו שהגיעה היישר מאור שבעת הימים הבעש”ט כהוראה לצאצאיו. איך היה כול שנה היה חוזר על אותו סיפורה ההצלה המופתי, מילה במילה, עם כל הניואנסים הישנים והמוכרים. אבל בעבורו הכול היה כמו חי ומוחשי מחדש. אנחנו הנכדים שכבר ידענו לא רק את הסיפור, אלא אף את השפה והסגנון והמחוות הקטנות שכ”כ אפיינו אותו. היו אלו רגעים מופלאים שבהם הוא נכח בחדר הקטן ההוא, כידא אריכתא ממש של אבותיו. כמי שנושא לפיד המורשת, לספר ולהורות, להצביע בעדנו יוצאי חלציו על הריש לכול רישין שמהם אנו יונקים ומימיהם אנו דולים ומשקים.

אנקדוטה נוספת שהייתי רוצה לחלוק בשורות אלו, הולכת רחוק לתקופה שבה קרבה שעתי הגדולה להיכנס בעול תורה ומצוות. הייתי אז נכדו הראשון שזכה להגיע לכך. וכך זכורני איך קרא לי לשיחת הכנה מיוחדת. חשבתי לתומי כי הוא ימצא לנכון לחזור ולהרביץ בי את משנתו ומורשתו הכבירה, יעורר אותי להמשיך ולדבוק לא סייג במורשת האבות. אך למרבה ההפתעה, לא ע״כ התרכזו דבריו, במקום לדבר את דיבוריו הכלליים וכה משמעותיים, הפעם הוא היה קונקרטי מאוד. הוא מצא לנכון לדבר איתי על עניין נקיות הגוף המתחייבת מהנחת התפילין.

קשה לי לתאר את התחושה המוזרה שאפפה אותי כאשר דווקא מי שנתפס בעיניי כאיש שכולו קדושה ופרישות, מוצא לנכון לדבר איתי על המחויבות לנקיות הגוף בבית הכיסא, או בחובה לרחוץ את גופי מדי יום, בעיקר בימות החמה. לימים הבנתי שהייתה כאן התייחסות שחרגה בהרבה מהעניין ההלכתי המסוים הקשור בהנחת תפילין. כי מה שבעיקר היה שם הלימוד, היה השיעור במודעות. ביחס הנכון בין הגוף לנפש והדעת, שנדרש מאדם בוגר. כי דווקא המודעות אל הגוף וצרכיו, והתביעה לשליטה מכוונת של האדם על חייו ואופיו החומרי, זה מה שהיה חשוב לו להנחיל ולהטמיע בי כנער צעיר. את מושג ה’נקיות’ במובן הלכאורה פשוט, אבל כה עמוק ופנימי. כי כשאנו מסוגלים להשיג נכונה את מידת הנקיות הגופנית-תודעתית, הדרך נעשית פשוטה יותר ליישם  כדבעי את מידת ‘נקיות’ הידועה לנו מס׳ מסילת ישרים.

ולסיום, אנו יודעים כי דור הולך ודור בא, וכשם שפרצופיהם שונים כך דורותיהם ותקופותיהם שונות, אך זאת אני יכול להעיד בעצמי נאמנה, כי החריטה העמוקה שהוא הצליח לצרוב בנפשי פנימה, הייתה ועודנה שם בתוכי במלוא בעירת עוצמה. כך שאולי אני חוטא בנשיאת הלפיד הבין – דורי, והמראה אינה עוד צלולה כפי שהייתה, אך דומני שבנשיאת לפיד הלב, זה שהוא הצית בתוכי כמו בלב כל צאצאיו, הוא בהחלט קיים בעצמו: ‘עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן‘!  

ולוואי באמת נזכה אנו צאצאיו, שזכינו לראות את המראה הגדול הזה, לגדול בצילו ולשתות ממימיו, להמשיך ולהוות מראה גם בעבור הקיר המפואר לשם ולתפארת שהוא זכה לשרטט ביד אומן לאורך תשעים שנות חייו. כך שאם הוא היה בבואה לאבותיו הק’ למעלה בקודש, הרי שאנו עוד יש בידינו הזכות, ואף החובה, להיות בבואה דבבואה ראויה, לכל מה שהוא שיקף ומיזג בדמותו ומורשתו. כמה אחריות רובצת על כתפינו לראות ולוודא כי אכן תהיה מיטתו שלמה, וכשם שבליבו – לב הארי, לא היה אלא אחד, כך בליבנו – לב צאצאיו הבאים אחריו ופוסעים אחר עקביו, לא יהיה אלא אחד. ושזכרונו הטוב ימשיך לעמוד כאבוקה בוהקת לדורות הבאים, לילך באורו ולדבוק בדמותו אדירת הקומה.

יהי זכרו הגדול צרוב בתוכנו לעד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים – אמן!