על האספקלריא המאירה בדמותו וחייו של סבי הרה״ח רבי מרדכי דוד אוורבוך זצ״ל. מילים וזיכרונות אחר מיטתו – נכתב במהלך ימי השבעה – שבט תשפ״ה.1 min read

סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק. מן עַתִּיקוּת עמוקה שאפיינה אותו. כמו הייתה שם נוכחת במי ומה שהוא היה, לאורך כל תשעים שנות חייו. אני יודע שזאת מן הגדרה מאוד אמורפית, משהו שנשמע כמו שורה בשיר, לא אפיון פרסונאלי של דמות כלשהי. אבל מי שהכיר את זיידע, נראה לי יכול להבין על מה אני מדבר. זאת עַתִּיקוּת שבאה לידי ביטוי בכול מיני מאפיינים, בראש ובראשונה ברצינות תהומית עמוקה שאפיינה אותו. האיש היה רציני בתכלית. אולי אפילו יהיו כאלו שיאמרו, רציני עד כאב. זאת רצינות שאפפה אותו 24 שעות ביממה – פשוטו כמשמעו. שנים ארוכות של עבודה עצמית, גבורה והתאמצות רוחנית בכול צעד ושעל באורחות חייו. על פניו, האיש היה מה שרווח לזהותו כ׳בַּלְבּוֹ’ס׳, עבד כל ימיו לפרנסתו, אך הנהגותיו בקודש היו כחד מקמאי ממש. והדוגמאות רבות מספור, אם בעבודת התפילה העצומה שלו, בה האריך דבר יום ביומו במשך שעות ארוכות, ואם בסדרי הלימוד, ומעל הכול הקפדותיו עד כלות ממש בכול נדנוד של הלכה ומנהג. אין מילים שיתארו את עוצם דקדוקו כחוט השערה בכול קבלה ומסורת שקיבל מאבותיו – שהיו פאר שלשלת היחס החסידי. וכאן המקום להתייחס ולהרחיב מעט במילים, באותו מרכיב שהיה אולי הבולט והמשמעותי בחייו ובאישיותו, תודעת הייחוס.

ואפתח בדברי חכמים וחידותיו שזכורני ששמעתי ממנו בצעירותי כמה פעמים. אני כותב את הדברים מהזיכרון הרחוק, כך שאם אינם מדויקים, יתלה הקורא את המשוגה בי הכותב, ולא חלילה בו – מנוחתו עדן.

את הדברים דלהלן ייחס זיידע לר”י מרוזי׳ן:

תחילה הוא פתח בכך כי הרוזי’נער אמר על הרה”ק ר’ זוסיא מאניפולי, שהוא ‘שפיץ ייחוס’, שזה בעברית פשוטה יותר, הייחוס בתצורתו האולטימטיבית. את ההסבר לבטח יימצאו לנכון לתת דורשי הרשומות וחוקרי הדורות, אבל אם קבלה היא נקבל. עכ”פ, הדברים הללו של הרוזי׳נאי לא הסתכמו במילות הקילוסין על גודל הייחוס של ר’ זוסיא מאניפולי, אלא הוא הוסיף והטעים: יש השואלים, מה טעם ומה עניין הייחוס לאדם, במה ייתן ובמה יוסיף לו? כאן פתח הרוזינאי והטעים לפי דרכו את העניין: מקובל במסורת ישראל, כי התאריך ב’ בסיוון נחשב כ’יום המיוחס”, מקובל לחשוב כי זה נאמר בל’ של סגי נהור, כי הלא להבדיל מהיום שלפניו שהוא ר”ח סיוון – שעליו נאמר “היום הזה באו מדבר סיני”, והימים שלאחריו, שהנם ג’ ימי ההגבלה, ולאחמ”כ חג מתן תורה, ביום הזה אין בו דבר כלשהו מיוחד. אך האמת, אמר הרוזי’נאי, כי אין זאת כך, ואדרבה, דבר מה עמוק ומיוחד יש ביום המסוים הזה.

כאן הפליג הרוז’נאי במשל אודות פשרה של הייחוס: היו היה מלך שהיה מופלג מאוד ברכושו ואוצרותיו. יום אחד החליט המלך לבנות לעצמו ארמון חדש, כזה שיהיה יפה ומפואר לאין שיעור מכול ארמונותיו עד כה. אחרי שנבנה הארמון עצום הממדים, זימן המלך ארבעה ציירים, שהיו מופלאים עד לאין קץ בכושר אומנותם, זאת על מנת שכל אחד מהם יצייר קיר אחד מתוך ארבעת קירותיו של הטרקלין – היכלו הגדול של מלך. כך הגיע הצייר הראשון והפליא בציור שיופיו היה עוצר נשימה, וכמעשה הראשון כך היו של מעשיהם של הצייר השני והשלישי שבאו לאחריו, כאשר כל אחד מהם עוד הוסיפו והעשירו כהנה והכנה איש על חברו, באופן של מוסיף והולך – הפלא ופלא. כך שכאשר הגיע הצייר הרביעי והאחרון, כולם כבר חיכו בכיליון לראות במה ייתן ובמה יוסיף עוד מכוחו האומנותי הייחודי אך לו, וכמו יסגור את מעגל כל ארבעת הקירות בציורים שיופיים הוא לאין שיעור כלל.

אלא שלהפתעת המלך ומשרתיו, להבדיל משלושת קודמיו, אותו אמן לא עשה שום דבר דומה למה שכבר נעשה, אלא ביקש להביא מראות גדולות ועצומות קומה, כאלו שיכסו את כול אותו הקיר האחרון שטרם זכה שימשכו בו את המכחול האומנותי. וכך פתאום התמזגו כל שלושת הקירות בקיר הרביעי, ויופיים המרהיב השתקף הרמונית בקיר האחרון. כך עלה יופיו כפליים לתושייה מיופיים של הקירות האחרים גם יחד.

זהו א”כ אמר הרוזי’ניאי, עניינו של אותו היום ב’ בסיוון. כי דווקא העובדה שיום זה אין בו כלום, אך מאידך הימים שלפניו ושלאחריו – נושאים בחובם ייחודיות כה יוצאת דופן, עושה אותו כמן מראה. כל הימים כמו משתקפים בו ועושים דווקא אותו במידת מה, ליותר מיוחד מכול הימים גם יחד. אבל מה? הוסיף עוד ואמר, מה שנדרש ביום הזה הוא פשוט להבריק כדבעי את אותה מראה, שיוכל אכן לקבל את כל יפעם של הימים האחרים ולמגזם בתוכו.

כך המשיך הרוזי’נאי והטעים את עניינו של הייחוס. כמה שפר חלקו של בעל הייחוס, שאף אם אין דבר בזכות עצמו, עדיין יש בכוחו לשמש כמראה שתשקף ותמזג לתוכה את כל יופיים הנפלא של סביו הקדמוניים. וכמה יש בכך משום יתרון עצום עד מאוד על פני כל בני אדם האחרים שלא זכו בכך. ברם, כמה גם בו זמנית, חובה עליונה וקדושה ישנו בכך, שלא חלילה יפסיד בעל הייחוס את ההזדמנות שניתנה בידיו, וחלילה יכתים את אותה מראה שמקננת בעצם הווייתו. ואדרבה, עליו לשקוד בכול עת ובכל שעה, לצחצח ולהבריק בתכלית את אותה מראה, על מנת שתוכל לשקף בו את כל אותם ציורים של פלא שיצוקים בשורשי משפחתו המיוחסת. ע”כ היו תורף דברי הרוז’ינאי, כפי שהעביר אותם באוזניי הזיידע.

אלא שכאן, הוא פתח וחזר ושינן עד עוצם משמעות הדברים. אתה מבין יהודל’ה? כך אני זוכר איך תפס בידי, הביט עמוק בעיניי וכמו ניסה להחדיר את המילים עמוק לנבכי נשמתי: “אנחנו הקיר הרביעי, אנחנו ב’ סיוון”! יכול אכן להיות כי אין לנו באמת מעצמנו כלום – כי הלא מה אנו ומה חיינו לעומת קדושי עליון ואדירי ארץ מדורות עברו, אליהם זכינו להתייחס?! ועוד יותר מכך, כמה אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו, כי זכינו להיות בדיוק אותו ה’שפיץ ייחוס’ שעליו דיבר הרוזי’נאי – שלשלת של בן אחר בן מתפארת היחס, קדוש ייאמר לו – הרבי ר׳ זושא! אך מאידך, דווקא היותנו כל כך לא חשובים מצד עצמנו כלל ועיקר, היא זאת שעושה אותנו להיות כאותה מראה שמעניקה לנו את האפשרות וההזדמנות, לשקף בהווייתנו בצורה כה אותנטית והרמונית את כל אותה מורשת משפחתית – כה מפוארת ועתירת היחס שניחנו בה! כך שחובה קדושה עלינו לשקוד בכול צורה אפשרית, שלא חלילה נכתים ולו במשהו, את המראה המופלא הזאת. שנהיה ראויים וכשרים להעביר את כל זה כך כמות שהוא במלוא טהרתו..”

לימים אחרי שכבר עמדתי על דעתי, ועשיתי מסע של חיפוש הגדרה זהותית – עצמית מחודשת, הבנתי פתאום בהיכן בעצם גדלתי. מיהו הזיידע הגדול שזכיתי לגדול ברכיו. מהו באמת פשר מורשתו. מראה. אנחנו מראה. לית לנו מגרמינו ולא כלום. ואדרבה, על דא גאוותנו – כאן נעוץ כוח סגולתנו הייחודית. זהו תמציתו של האתוס. זאת מראה שכול הקירות האחרים כמו נושאים אליה את עיניהם, מצפים לשקף בצלילותה את יפעם המזהיר. בראייתו של זיידע הייתה זאת לא פחות מחובה קיומית ראשונה במעלה. יום יום שעה שעה. כזאת שאין מנוס הימנה – שלא נאכזב חלילה את כל מי שכמו מצפה להשתקף בחיינו, ובדורות הבאים שעוד יבואו לאחרינו.

וכמה היה זה כה עמוק ונוכח בהווייתו. איזו מראה לתפארת הוא היה. אספקלריה המאירה ממש. כמה הוא עמל ותבע מעצמו לצחצח ולמרק את הווייתו האישית והמשפחתית גם יחד, בכדי שיוכלו להיות ראויים להוות מראה ראויה שתוכל לשקף נכונה את מורשת אבותיו – ללא כל סיג ופגם, שינוי או חריגה כלשהי. כך הוא זכה לקיים בעצמו בצורה מופתית מאמר הכתוב: “עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם”. ובינו זאת, כמה מודעות צלולה הייתה כאן, תובענות מתמשכת על פני כמעט מאה שנים. איך הוא ראה בכול הנהגה והנהגה שהועברה לו מאבותיו, ככזאת שאין חשובה הימנה, כזאת שעליו לעשות הכול בכדי לעבדה ולשמרה. לאמת ולוודא שתהיה מיטתו שלמה בתכלית, כך שהיא לא תסור לא רק ממנו אישית, אלא אף מהדורות ישרים – זרע ברך ה׳ שהוא נתברך בהם. כי זאת בדיוק עניינה של המראה שהיא הולכת ומשתקפת עד לאין קץ, כך שאם חלילה מתישהו יהיה פגם ולו קל בזרעו, הרי שאותה השתקפות כבר תחדל להיות כה ראשונית ואותנטית, הרי משהו שם בהשתלשלות ההשתקפותית כבר לא יהיה עוד אותו הדבר. כי על זאת הייתה חרדתו, שמא חלילה וחס ייבצר בעדנו להזדקק נכונה למקור הקמאי הראשון ההוא, זה שהוא כנהר היוצא מעדן להשקות את הגן – להפרות את העדרים והדורות שעוד בוא יבואו.

אז עכשיו אולי אתם יכולים קצת יותר את פשרה של אותה עַתִּיקוּת עמוקה שכ”כ אפיינה אותו. כי כאשר אתה נתפס בעיני עצמך כביטוי השתקפותי מזוכך של דורות קמאיים, של קדושי עליון מלפני כמאתיים שנה, אתה כמעט בהכרח נושא אתך את העַתִּיקוּת הזאת כתכונה קיומית בסיסית. שום דבר מן הסביבה המודרנית החדשה, לא באמת יכול לדבוק בך, שמא יהיה בכך כמחשבת פיגול המכתימה את קדושת ההוויה והעברת המסורת שעליה אתה אתה אמון. כי כזה היה זיידע, איש עתיק מאוד. כמו יין עתיק ומשומר מימי תלמידי המגיד והבעש”ט – עתיקא קדישא!

כמה שגור היה על לשונו המשפט שאותו הוא קיבל מאבותיו וסבותיו, ושאותו היה הוא היה חוזר וקורא באוזני ילדיו ונכדיו פעם אחר פעם: “מיר זאל נישט פיילען, און פון אונץ זאל נישט פייעלן”. או בתרגום לעברית: “שאנחנו לא נחסר ושמאיתנו לא יחסר”. זאת תפיסת שלמות טוטאלית, כזאת המחויבת עמוקות להישאר שלמים מכול פינה. שלא נגרע חלילה ממה שאנחנו מקבלים במסורת העולה בית אל, ושחלילה לא יגרע ממה שאנחנו מבקשים להעביר ולהנחיל הלאה לדורות הבאים.

וזאת אזכור ואשפכה עליי נפשי, איך ממש בקטנותי לפני למעלה מארבעים שנה, בעת שזכיתי לשהות עמו במחיצתו בימי שבתות ומועדים. איך הייתה עבודתו בקודש במסירות והתאמצות עצומה. אותם לילות שבת קודש, בהם היה מפליג בסעודתו, מקפיד על כל קוצו של מנהג וניגון. הייתי עוקב אחריו בהשתאות אחריו. איה המילים שיוכלו לתאר את מתיקותם של אותם רגעי נצח. בעת שכבר התאחרה שעת הליל, והייתי מתאמץ ביותר שלא תיעצמנה אשמורות עיניי, הכול בכדי שאוכל להמשיך ולספוג עוד ממתיקותו, מאותה חווית שבת קודש מזוככת שלא פשה ממני עד עצם היום הזה. איך עדיין זורמים בעורקיי אותם ניגוני הי-ה ריבון וה’צור משלו אכלנו’, מבית היוצר הוויז’ניצאי.

וכמעשהו בליל שב”ק, כך וביתר שאת היה מעשהו ביום השבת. זאת אזכור איך עוד קודם עלות השחר, היה קם כארי לסדר עבודתו בקודש. כך הייתי כמו עוקב, עוד בהיותי עמוק מתחת השמיכה החמה, אחר סדריו, תחילה בלימודו המשתפך שם במטבח הקטן בדירה ההיא ברח׳ יהודה הלוי 23 שבבני ברק. יכולתי ממש לשמוע את מילות האור החיים על סדר הפרשה, אותו הוא הקפיד לסיים עד תום מידי שבת בבוקר. כאשר רק אז היה יוצא בשלווה הסטואית שכה אפיינה אותו, לטבילת השבת במקווה בביה”כ צאנז, שם בסמוך אצל ביתו. ורק אז בשובו, היה מעיריני בדרכו העדינה, מכין לי את כוס התה האהוב עם פרוסת העוגה – של סבתא שתבדל לחיים טובים, שטעמה היה נדמה לי כצפיחית בדבש ממש. כמה הכול היה אז כה מסודר ומדויק בחיי. ואיך הוא בדמותו המזהרת שימש כאות ומופת של הדיוק המורשתי הזה. ועל כולנה, הייתה זאת תחושת הזכות וגאוות היחידה שהוא הצליח להעניק לנו נכדיו. מן סוג של מודעות עצמית ייחודית שזר לא יבינה. תנסו לדמיין איך זה מרגיש לחוש כסוג של השתקפות לדבר הכי עמוק, נעלה ואותנטי שניתן לעלות על הדעת.

ומדי דברי בו, עולה וצף בי הזיכרון הראשון שלי הימנו בליל הסדר, עוד בעודי זאטוט ממש. איך אבי שיבדלח”ט כבר הכין אותי מראש ללילה הנכסף הזה: ‘אל תסיר את מבטך מזיידע’ הוא אמר לי. כך כמו נתן לי להבין לקראת מה אני צפוי. כמה עצומה עשויה להיות בעדי החוויה. ואכן, מבטי כמו היה מהופנט לעומתו כבר בפתיחת הסדר, בעת שהיה לובש את הקיטל, ומכין את הקערה והמצות, והיה מתכונן ומלהיב עצמו לקראת הלילה הגדולה. כמה היה נראה כאש להבה. פניו בערו בדביקות נפלאה. כך היה פותח בנגינתו הידועה (בלחנו של רבו בעל האמרי חיים מוויזניץ׳) “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפַצְתִּי..” וכך היה חוזר ושונה את המילים הללו פעם אחר פעם – כשקולו הולך ומתעצם. איזו קריאת כיוון הייתה כאן, כזאת שהטרימה את כל מעשה המצווה וההגדה באותו הלילה, על המילים הללו. כי הלא מה היה לו בעולמו – דבר או חצי מלבד “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפַצְתִּי”! אין מילים בעולם שיכולות לתאר כך, את דם התמצית של מי ומה שהוא היה.

כך היה מוליך ומביא לאורך הסדר כולו, בניגוניו הנודעים, מפלס דרכו בינות השיח עמנו הנכדים, ההסברים וההטעמות, כאשר כל ניואנס שם חרוט עמוק בנפשי, חי ובוער בלבי פנימה גם עשרות שנים מאוחר יותר. קשה לי לחשוב על יישום מופתי יותר של מצוות ‘והגדת לבנך’ מאשר מה שנראה לנו שם בחדר הקטן ההוא בבני ברק. כי זאת ייאמר, האיש בער באמונתו היוקדת – כך שלא היה כמו ליל השימורים – בליל התקדש חג, בכדי להצית בתוכו את אש האמונה, וכך בו זמנית להנכיח ולהנציח בעד כולנו את מופע האמונה המופתי הזה.

ואם בימי הפסח עסקינן, הרי שאי אפשר שלא להזכיר את סעודת הבעל שם טוב המפורסמת, בשעת נעילת החג, שבמשך שנים ארוכות היה מארח בביתו, זאת עפ”י מסורת אבותיו שהגיעה היישר מאור שבעת הימים הבעש”ט כהוראה לצאציו. איך היה כול שנה היה חוזר על אותו סיפורה ההצלה המופתי, מילה במילה, עם כל הניואנסים הישנים והמוכרים. אבל בעבורו הכול היה כמו חי ומוחשי מחדש. אנחנו הנכדים שכבר ידענו לא רק את הסיפור, אלא אף את השפה והסגנון והמחוות הקטנות שכ”כ אפיינו אותו. היו אלו רגעים מופלאים שבהם הוא נכח בחדר הקטן ההוא, כידא אריכתא ממש של אבותיו. כמי שנושא לפיד המורשת, לספר ולהורות, להצביע בעדנו יוצאי חלציו על הריש לכול רישין – אלו שמהם אנו יונקים ומימיהם אנו דולים ומשקים.

אנקדוטה נוספת שהייתי רוצה לחלוק אודותיו עם הקוראים, הייתה בעת שקרבה שעתי הגדולה להיכנס בעול תורה ומצוות. הייתי אז נכדו הראשון שזכה להגיע לכך. וכך זכורני איך קרא לי לשיחת הכנה מיוחדת. חשבתי לתומי כי הוא ימצא לנכון לחזור ולהרביץ בי את משנתו ומורשתו הכבירה, יעורר אותי להמשיך ולדבוק לא סייג במורשת האבות. אך למרבה ההפתעה, לא ע”כ התרכזו דבריו, במקום לדבר את דיבוריו הכלליים וכה משמעותיים, הפעם הוא היה קונקרטי מאוד. הוא מצא לנכון לדבר איתי על עניין נקיות הגוף המתחייבת מהנחת התפילין. קשה לי לתאר את התחושה המוזרה שאפפה אותי כאשר דווקא מי שנתפס בעיניי כאיש שכולו קדושה ופרישות, מוצא לנכון לדבר איתי על המחויבות לנקיות הגוף בבית הכיסא, או בחובה לרחוץ את גופי מדי יום, בעיקר בימות החמה. לימים הבנתי שהייתה כאן התייחסות שחרגה בהרבה מהעניין ההלכתי המסוים הקשור בהנחת תפילין. כי מה שבעיקר היה שם הלימוד, היה השיעור במודעות. ביחס הפסיכו-פיזי הנכון שנדרש מאדם בוגר. המודעות אל הגוף וצרכיו, והשליטה המכוונת של האדם על חייו ואופיו החומרי. זהו מושג של ה’נקיות’ במובן היותר עמוק. אם נרצה, אותה מידת ‘נקיות’ הידועה לנו מס׳ מסילת ישרים.

כך או כך, עברו ימים וחלפו שנים, המראה שאותה הוא כה ציפה שאמשיך להיות, כבר רחוקה מלהיות שקופה וצלולה בתכלית, עלו ודבקו בה אי אלו הגדרות ומאפיינים זהותיים שמצאתי לנכון להטמיע ולהגדיר בחיי. עם השנים גם היה נראה שגם הוא הפנים שזאת אולי ציפייה שרחוקה מלהיות ריאלית, שכול יוצאי חלציך יישארו נאמנים לאתוס המראה האותנטית הזאת – באופן כה טוטאלי ובלתי מותנה כפי שהוא ידע ליישם בעצמו. כי אכן דור הולך ודור בא, וכשם שפרצופיהם שונים, כך דורותיהם ותקופותיהם שונות, אך זאת אני יכול להעיד בעצמי נאמנה, כי החריטה העמוקה שהוא הצליח לצרוב בנפשי פנימה, הייתה ועודנה שם בתוכי במלוא בעירת עוצמתה. כך שאולי אני חוטא בנשיאת הלפיד הבין – דורי, והמראה אינה עוד צלולה כפי שהייתה, אך דומני שבנשיאת לפיד הלב, זה שהוא הצית בתוכי כמו בלב כל צאצאיו, הוא בהחלט קיים בעצמו: “עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן”!

יהי זכרו הגדול צרוב בתוכנו לעד, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החייים – אמן!