על הדין והחסד – האמת והתשובה בהוויית האדם. מסע מראש השנה ליום הכיפורים ומשם לחג הסוכות. מאמר מיוחד לחגי תשרי תשפ״ה – חלק א׳1 min read

״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם
וּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָׁמַע
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יְטֹּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יַעֲנִי וּמִי יַעֲשִׁיר
מִי יֻשְׁפַּל וּמִי יָרוּם

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה

כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלוֹ

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם וְיוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ וְכַחֲלוֹם יָעוּף

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם

אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵילוֹם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ

הטקסט המובא כאן במלואו, של הפיוט ׳ונתנה תוקף׳, נחשב כאחד הטקסטים היותר מצמיתים של יום ראש השנה, היום שבמסורת היהודית נוכח כיום הדין, שבו כל באי עולם נשפטים על מעשיהם לאורך השנה האחרונה ובהתאם לכך נשפטים לחיים או למוות, לשבט או לחסד. פיוט זה מיוחס לפייטן יהודי בימי הביניים רבי שמשון ממגנצא – מן המאה 11, ברם המחקר המודרני מייחס את הפיוט לכמה מאות שנים קודם לכן (המאה 7-8). בשורות הבאות אנסה להתחקות אחר פשרו של יום זה של ראש השנה, כפי שהוא מגולם ומבוטא במילות הפיוט.

הפיוט נפתח במילים ׳ונתנה תוקף קדושת היום׳, כך אנו למדים לאלתר כי התיאור המופיע לפנינו נושא בחובו את תמצית עניינו של היום הכה ייחודי הזה של ראש השנה. הפייטן פותח בתיאור ציורי של האווירה השוררת במרחב הדין הסובב את אלוהים. המילים הראשונות מוקדשות לעצם עניינו של הדין. המילה הרווחת בהקשר זה, היא אמת. זאת מילה שמופיעה פעמיים בשורות הפותחות של הפיוט: ״וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת. אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד״. אלוהים יושב על כיסא הדין באמת, ובאותה מידה אותה אמת היא זה שמאמתת את העובדה כי אלוהים הוא דיין, ומוכיח, ויודע ועד. מה יש בה באותה אמת המשמשת כנקודה העיגון הראשונית של הדין? ועוד יותר, מדוע מוצא לנכון הפייטן לאמת את העובדה שאלוהים משמש בכול אותם תפקידים של ׳דיין, מוכיח, יודע, ועד׳? וברי הדבר שהאזכור הכפול לאלתר, אינו מקרי, והוא כמו מאותת בעדנו שזאת אותה מידת אמת שבשמה יושב אלוהים בדין, היא גם זה שמאמתת את העובדות האמורות ביחס לאלוהים ומעמדו בדין.

על מנת שנוכל לבוא בסוד הדברים, אביא כאן את דברי המדרש בפרשת בראשית:

א”ר סימון בשעה שבא הקב”ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה”ד (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה, מה עשה הקב”ה נטל אמת והשליכו לארץ הה”ד (דניאל ח) ותשלך אמת ארצה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) אמת מארץ תצמח. רבנן אמרי לה בשם ר’ חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר, מאד, הוא אדם, הה”ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם, ר’ הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב”ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם (בראשית רבא, ח׳ – ה׳).

לפנינו דברים חידתיים המתארים את בריאת האדם כהתרחשות שהיא בהגדרתה אמביוולנטית. האדם כישות עצמאית, לא נברא רק לשעתו. בריאתו בהכרח מחייבת את הצפייה פני העתיד. אל אותה יכולת אישית שניתנת לו לעצב ולכונן את הווייתו כראות עיניו. אך ברי הדבר שאותן תכונות שהוא ניחן בהם, נתונות בו מראש. שתי התכונות המתייצבות זו כנגד זו בהתעמתות סביב השאלה אם ראוי או לא, לברוא את האדם, הן החסד לעומת האמת, או בגרסתן הנוספת, הצדק לעומת השלום. ועוד קודם שאנו למדים על אופיין של אותן התכונות, אנו למדים ע״כ שהן כה יסודיות בבריאה, עד שהן באות לידי ביטוי אף בהתפלגותן בקרב המלאכים. קרי, אצל אותם אלו ברואים האמורים לשקף באופן העמוק והאותנטי ביותר את הרצון האלוהי בהתגלמותו הטהורה. או אם נרצה, המלאכים הם האמת הצרופה, אין בהם שום דבר שיכול לחרוג מאותה סיבה ותכלית ראשונית אליה הם נוצקו בהווייתם. כך המדרש מלמד אותנו באמצעות אותו פולמוס פנים – שמימי שנחשף בפנינו, הוא על היסוד הדטרמיניסטי של אותן תכונות בדמות האדם. הבה נביט לאופיו של הוויכוח והטיעונים שעלו בו משני המתרס הרעיוני:

מי שמתייצב באופן מובהק לטובת חיוב בריאתו של האדם, זאת מידת החסד. הטיעון שנשמעה בשמה הוא ע״כ שהאדם הוא ׳גומל חסדים׳. לעומת מידת החסד מתייצבת מידת האמת, והיא הטוענת כלפי האדם ע״כ שהוא ׳כולו שקרים׳. האבחנה כאן היא ברורה, החסד מופיע כתכונה אקטיבית אצל האדם, הוא ׳גומל חסדים׳, זאת לעומת השקר שמופיע כתכונה מהותית, האדם הוא לא ׳דובר שקרים׳ וכיו״ב, אלא כולו שקרים בדייקא. הוי אומר, עצם הווייתו מכף רגל ועד ראש, היא כולה שקר אחד גדול. כל צד בחייו ואישיותו אינו אלא שקר. ואם אכן כך הם פני הדברים ואופיו של האדם, מה פשר יש באפשרות בריאתו?

אבחנה זו חוזרת בכפילתו של הטיעון. החסד בגרסתו הנוספת, מופיע בדמות הצדק. הוא זה שמחייב את בריאתו של האדם, ובהקשר זה הוא מופיע גם הצדק מופיע כנוכח אקטיבי בהוויית האדם, באשר הוא ׳עושה צדקות׳. זאת לעומת השלום ששולל על הסף את בריאתו, באשר הוא ׳כולו קטטה׳. גם כאן הקטטה היא מאפיין מהותי בעצם הוויית האדם, לעומת הצדקות שאותן הוא פועל במרחב.

נראה לומר שעניין עמוק ופנימי כאן לפנינו. שני פנים הם לאדם: זה האישי הפנימי, שכולו מעוגן במקומו האישי, באותה סובייקטיביות פרטית – יחידאית שלו. שם בד׳ אמותיו האישיות, פועלים על האדם כוחות שונים. הוא רצוף בשאיפות, רצונות, רגשות, ולא פחות מכך, הכרות ותובנות שונות לאין קץ. זהו עולם שבסיסו הוא דינמי, משתנה, קצבי ומתעתע. יום אחד הוא הוא רצוף בתחושות של סיפוק וחדוות יצירה, תחושת אושר ומשמעות ממלאת אותו, כך הוא חש כי ישנו צידוק ופשר להווייתו. במובן זה, האדם הוא ישות נרקיסיסטית מובהקת, הוא רואה בעצמו ישות בעלת חשיבות, לעיתים אפילו הוא חש שהעולם לא באמת יכול בלעדיו, שהוא מרכז היקום, שהכול נע סביבו ומתאמת לעומתו.

ברם, כשאנו מביטים באדם מנקודת ראות חיצונית, אם או אם נרצה, באמת מידה ׳אובייקטיבית׳, אנו נדים לעומתו. לא ישות בעלת חשיבות ומשמעות לפנינו כאן, כי אם ישות עלובה ופתטית. כל אותו דימוי עצמי שהאדם ניחן בו, נראה בעינינו לא רק כשקר מוחלט, אלא תכונה עגומה של דימוי כוזב. אוסף של סיפורים ואשליות שהאדם כמו מוכר לעצמו על מנת לתחזק בעצמו איזושהי תחושה של משמעות ופשר במעשיו ובהווייתו בכלל. וככלל, כל פעולותיו ומגמת מעשיו של האדם, יצוקה על אי אלו אקסיומות קיומיות שלו אך נבחן אותן לרגע מבחוץ, נמצא אותן שכולן הבל הבלים, אסופת בדותות שאין בהן דבר וחצי דבר של ממש מחוץ לעולמו האישי – פנימי של האדם.

זהו א״כ פשר אפיונו של האדם כמי ׳שכולו שקרים׳. זהו תיאור נוקב שמזהה את האדם כמי שכול הווייתו רצופה בשקרים, כמעט כל החלטה ותנועה שלו במרחב, היא תוצאה של הנחה שבבסיסה הנה שקר מוחלט, לא עומדת בשום מבחן של אמת חיצונית – אובייקטיבית. ואכן במובן זה עצם הווייתו הסובייקטיבית של האדם, היא שקר בתכלית. כך שתהייתם של המלאכים המתנגדים לבריאת האדם, יש בה בנותן טעם.

אלא שכאן בא הטיעון הנגדי – של קבוצת המלאכים הלעומתית, שדווקא חייב את בריאתו של האדם, בכך שהאדם הנו ׳גומל חסדים׳. כאן לראשונה אנו למדים על תכונתו היחידה של האדם, שאינה נכנסת תחת ההגדרה של שקר המאפיינת את הווייתו. במובן זה, העובדה שהאדם הוא יצור טוב, כזה הניחן בתחושות של חמלה וסולידריות עם זולתו. זאת אכן תכונה אלטרואיסטית – אנושית ייחודית, המתבטאת ביכולתו של האדם לצאת מגבולות עצמו, מאותן תכונות אגוצנטריות תועלתניות, ולהזדקק אל ישויות שהן לחלוטין מחוצה לו, כאלו שההתגייסות בעבורן לא משרתת את צרכיו ולא מקדמת בשום צורה את תועלתו. זוהי תכונה שהיא על טהרת האמת. האדם כיצור שתורם ונותן מעצמו לאחרים, הוא זה הראוי להיברא. ובינו זאת, להבדיל מאותו דימוי עצמי כוזב שעושה את האדם לכזה ׳שכולו שקרים׳, כאן אנו מדברים על תכונה שכולה עניינה יציאה ממציאותו הסובייקטיבית, ונטילת חלק פעיל בהבטחת ההשפעה והיצירה בעולם, וכל׳ הכתוב: ׳עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה׳ (תהילים פט׳ ג׳). כך מתבטאת – הלכה למעשה, מחויבותו של האדם אל העולם, אל הזולת שלעומתו, אל החברה, הקהילה וכלל האנושות. במובן זה, תכונת הטוב המאפיינת את האדם, מבטאת אמת של הכרה מוסרית עמוקה המקננת בו, המניעה אותו לפעול מעבר לעצמו, כמו להיגאל מגבולות תודעתו העצמית את מיקומו במרחב כנקודה המרכזית והתכליתית. כי אם תודעתו זו מהדהדת באוזניו במילים: ׳אם אני לי מי לי׳, שההכרה המוסרית ותנועתו אל הזולת, מהדהדת באוזניו דווקא את הסיפא של אותו המשפט: ׳וכשאני לעצמי מה אני׳ (מס׳ אבות – פ״א מי״ד). או באופן אחר, האדם במובנו הסובייקטיבי – פרטי, הוא זה שקורא בעצמו ׳בשבילי נברא העולם׳, זאת לעומת האדם הכללי – גומל החסדים, הוא זה הקורא בעצמו: ׳אני נבראתי בשביל העולם׳. כך שקריאתם המחייבת של המלאכים לבריאתו של האדם, היא דווקא מתוך חיוב בריאתו של האדם וזיהוי התרומה והפוטנציאל הטמון בעובדת בריאתו זו.

כך גם יש לראות את שתי העמדות הנוספות בפולמוס זה אודות אפשרות בריאתו של האדם. עמדתו השלום גורסת כי אין לברוא את האדם, זאת באשר האדם הוא ׳מלא קטטות׳. נראה לומר שמשמעותן של אותן הקטטות האמורות כאן, אינה אך במובן החברתי – קרי, ביחס לסביבתו הקהילתית, משפחתית וכו׳, אלא בראש ובראשונה דווקא ביחס אל עצמו. במובן זה האדם הוא ישות מסוכסכת, רצופה בקונפליקטים וסתירות פנימיות, אם בזמן נתון וקל וחומר שלאורך זמן, היום דעתו היא כך ולמחרת היא הכפית לה לחלוטין, וכן על זה הדרך ביחס למצבו הנפשי וכשירותו המנטאלית וכו׳. אין אח ורע בכול הנבראים למציאות כה נעדרת הומוגניות וקונסיסטנטיות. ואם ביחס לעצמו כך, ביחס לאחרים על אחת כמה וכמה. כמה העובדה שהאדם נברא יחידי והוא ניחן בתכונה אינדיווידואלית מובהקת, משפיעה ישירות ע״כ שהחברה האנושית היא הטרוגנית בהגדרתה, כך שממילא היא גם רצופה במחלוקות וסכסוכים לאין קץ, וכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם ואורחותיהם שווים, ע״כ הנגזרת והמשתמע מכך.

אין א״כ טבעי יותר מכך שדווקא בשמו של ה״שלום״, כמי שאמון על ההרמוניה של הבריאה והכוונתה לעומתו, תעלה הקריאה לאלוהים להימנע מבריאתו של האדם, זאת באשר אין כמו אותן קטטות בכדי לייצג את היסוד הדיס-הרמוני של האדם, וכמי שעלול להשפיע בנטייתו זו הכאוטית על הבריאה כולה. לבלילה של מבעים וצורות שונים ושונים רצופי סתירות וקונפליקטים פנימיים. בראייה זו נוח לו לעולם להישאר בגרסתו הראשונית – הומוגנית, מבלי שהוא נתון לסחרחרה של תנודתיות והשפעה מתמדת של האדם.

אלא שכנגד עמדה זו התייצבה דווקא מידת ה׳צדק׳. וכאן באה ההזדקקות לא אל האדם כשלעצמו, מי שאכן הנו רצוף בסתירות ויסוד דיס-הרמוני מובהק. כי כמעשהו בראשונה של ה׳חסד׳, גם הצדק פונה בדייקא אל האדם כמי שנתון בתוך המרחב והשפעתו בה. ״שהוא עושה צדקות״ זהו תמצית הטיעון שנמצא מפיו של הצדק. האדם בהקשר זה מואר באור כמי שפועל למען הטוב והחמלה בעולם. זאת התמרה עמוקה, באופן שבו ה׳צדק׳ נעשה לצדקה וצִדְקוּת. כך שגם אם האדם אינו עונה על מידת הדין הנוקבת מבית מדרשו של הצדק המוחלט, נכשל במבחן הנכון או שאינו נכון, ואדרבה, כמי שמאופיין ברלטיביות חריפה, לעתים אלו גם אלו משמשים בו בערבוביה, עדיין אין זה מונע בעדו להמשיך ולפעול לטוב, להפוך כול אבן על מנת להפוך את העולם לעולם צדיק יותר, גם אם לא בהכרח צודק יותר.

וכאן באה ההוראה המופלאה על אופן הכרעתו של אלוהים באותו פולמוס דרמטי – כאירוע מטרים לבריאתו של האדם: ״מה עשה הקב”ה נטל אמת והשליכו לארץ הה”ד ותשלך אמת ארצה״. ההכרעה האלוהית בהקשר זה מבכרת שלא לאמץ באופן מלא לא את עמדת המחייבים ולא את עמדת השוללים, אך במקום להכריע באופן בריאתו של האדם, אלוהים דווקא פועל כנגד אותה מידת האמת ששללה לחלוטין את בריאת האדם, זאת באשר הוא ׳מלא שקרים׳. האמת פשוט מושכלת משמי השמיים אל תחתית הארץ. לכאורה אין השפלה גדולה מכך, ועוד יותר, מההכרעה ישנה כאן בשאלת היסוד אודות עצם אפשרות בריאתו של האדם? את תהייתנו הראשונה מוצאים אנו לאלתר כבר בשאלת המלאכים: ׳אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך׳?!את המילים ׳תכסיס אלטיכסייה׳ ניתן לתרגם ׳כחותם הטקס׳. קרי כל ניהולו הפורמאלי של העולם בידי אלוהים, מופקד בידי מידה זו של האמת. היא זו ששוקלת, מנחה ואף קובעת, את נוהלה המוסרי המכוון של הבריאה, כך שברי הדבר שלהשלכת האמת לתחתית הארץ, אמורה להיות נגזרת על עצם היכולת לנהל נכונה את העולם במידה שאין אלמנטרית הימנה.

כאן בא תשובת האלוהים למלאכיו: ׳תעלה אמת מן הארץ׳ (וכתימוכין לכך מוסיף לנו חכמים את המילים הבאות: ׳הדא הוא דכתיב אמת מארץ תצמח׳). אין מנוס מלקבוע כי לפנינו הגדרה חדשה של עצם מושג האמת. ממקום שהוא חלוט וקבוע, וממילא גם נוקב ויורד באופן בחינתו, נעשה האמת למציאות שהיא בהגדרתה דינמית, מתפתחת וצומחת. לכאורה לפנינו אוקסימורון מובהק, אם אמת לא צמיחה כאן, ואם צמיחה לא אמת כאן. כך אנו נחשפים להתמרתה של האמת ממשכנה האובייקטיבי – הכה טבעי שלה, והטמעתה במשכן לבבו הסובייקטיבי של האדם ותנועת חייו. ומה שאנו למדים כאן בעומק הדברים, הוא כי בראייה זו אמנם האדם הוא מלא שקרים, וככזה הוא אכן אינו ראוי להיבראות באשר הוא סותר את מידת האמת הפונדמנטאלית של הבריאה, אך מה שבכול זאת, היא אמת קבועה זאת עובדת היותו של האדם ישות צומחת, מתגדלת, שואפת להתנשא אל הלמעלה והמֵעֵבֶר.

במובן זה, האדם הוא היצור היחיד עלי אדמות, שאינו נח על שמריו. בעבורו ההוויה שלתוכה הוא נולד, אינה אלא נקודת הפתיחה של הווייתו, אך בוודאי שאינה נקודת הסיום. כך נעשים כול אותם ׳שקרים׳ שבהם מלא האדם, כחלק מאפיין-אינטגראלי מאותה תנועה של צמיחה ודינמיות. ובינו זאת, מאפיין הצמיחה הוא המקביל למאפיין הראשון המחייב הראשון, היותו של האדם ׳גומל חסדים׳. הצד השווה שבין שני מאפיינים אלו, הוא האופן שבו אותה דינמיות פועלת במרחב. העובדה שהאדם לא מסתפק במקומו הצר והאגוצנטרי שלו, היא גם זו שמניעה אותו לפעול חוצה, להשפיע ולהקרין ממי וממה שהוא על כל הסובב אותו. לראות את העולם כמציאות פגומה התובעת תיקון והשלמה, לחוש תחושת אי נוחות אינהרנטית בהווה ולטפח ציפיות ותקוות ביחס אל העתיד. כך נעשה העולם לטוב יותר, הוא הולך וצומח ביחד אתו. הוא הולך ומקבל גוונים וצורות שונות לאין מספר. לכל אחד ואחד מבאי עולם, מהיות ברות אלוהים את האדם ועד היום הזה, ניתנת האפשרות וההזדמנות להטמיע את חותמו המסוים (ואף הדינמי והמתעתע) בתוך הבריאה, להותיר שם ושארית של נצח מנוכחותו הרגעית והחולפת. כך נעשה ה״שקר״ האנושי, לאמת קיומית נפלאה, שעושה את הבריאה מסתם שם ׳ארץ׳, לאמת מתפתחת, צומחת וססגונית. אותה האמת שמושלכת משמי שמיא, אוספת את שבריה בתנועה של השתקמות והתקוממות מתמדת, ומתגלה רק מתוך פרספקטיבה רחבה והוליסטית על הבריאה כולה, מתוך הדרמה ההיסטורית ותנודותיה.

וכמה יפה לדרוש את המשך דברי המדרש שם: ״רבנן אמרי לה בשם ר’ חנינא בר אידי ורבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמר, מאד, הוא אדם, הה”ד וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והנה טוב אדם״. האדם בהקשר זה מזוהה עם ה׳מאד׳ (הרמיזה לשיכול האותיות ברורה). הטוב, הוא זה המצוי כמות שהוא, ה׳מאוד׳ הוא לעולם זה השואף אל המֵעֵבֶר, חפץ לחצות את קווי מתארה של המציאות הנתונה, זאת השקועה בשאננות של נוחות ונעימות קיומית. רק האדם – זה המזוהה עם אותו ׳מאוד׳, נמצא לעולם בתנועה שאינה יודעת שובע, בעבורו הטוב אינו טוב שלם, במידה ונעדר הימנו אותו ה׳מאוד׳, המבטיח כי אותו ׳מאוד׳ של ההיום, הוא הטוב של המחר, ואותו ה׳מאוד׳ של מחר, הוא הטוב של מחרתיים. וכך הולך ומשתלם הטוב בתנועה של תיקון ושיפור לאינסוף.

וע״כ באה המדרש בסיום דברי המאמר שם: ׳ר’ הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקב”ה, אמר להן מה אתם מדיינין כבר נעשה אדם׳. זהו סיכום דברים שמציג בפנינו באופן מובהק, את האדם כמי שנברא דווקא מתוך הקונפליקט. שאלת ופולמוס בריאתו, נעשית דווקא לנקודה הארכימדית שממנה הוא נוצר. אותה ׳התדיינות והתעסקות אלו עם אלו׳, היא זו שמנכיחה את הקונפליקט כאינהרנטי להווייתו, היא זאת שמניעה אותו לפעול, להשפיע להקרין. היא המקור להיותו צומח וגומל חסדים, ובאותה מידה, היא זאת שעושה את אותו קונפליקט לאמת קיומית שאין קבועה ושרירותית הימנה. ובינו זאת היטב.

ע״כ חלק א׳ של מאמר זה. במאמר הבא, אחזור בע״ה להתבוננות בל׳ הפיוט ׳ונתנה תוקף׳ אותו הבאתי בריש דבריי במאמר זה, ובהקשרם של הימים הנוראיים שאנו נמצאים בעיצומם, ראש השנה ויום הכיפורים.