על גלות וגאולה –יַלְדוּת ובגרות, ומה שביניהם. מסע רעיוני במשנתו ודמותו המפכנית של האדמו״ר הזקן – בעל התניא – בין פרשת שמות לפרשת וארא. מאמר מיוחד ליום פטירתו כד׳ בטבת.1 min read

פתיחה:

מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו של האדמו״ר הזקן, מי שהלילה ליל כד׳ בטבת תשפ״ד – אנו מציינים 211 שנים להסתלקותו. בשלהי המאמר הרצ״ב, אף אנסה להצביע על מאפיינים ייחודיים בדמותו ושיטתו של האדה״ז, שאף הם נושאים בחובם את הגישה הרעיונית המוצעת בדברים המתלבנים במאמר זה, לאור תורותיו בפרשיות הגלות והגאולה – שמות, וארא, בא, שאנו קוראים בשבועות אלו.

בראשית דבריי אמסור מודעה, כי הדברים שאציג להלן, הנם קריאה פרשנית שלי, לדברים העמוקים מני ים בדברים של האדמו״ר הזקן שבכוונתי ללמוד ולנתח במאמר זה, זאת לצד עיבוד ועריכה שלי של סדר דבריו[2]. אך עדיין למי מכם שיאזור אומץ ויעשה את המתבקש לעיין בגוף דבריו שם, לבטח יוכל לזהות את הדברים האמורים להלן אף בדבריו שלו. אך באשר קטונתי מלבוא אחר המלך ולקלוע באמת לסוד כוונת דבריו, ברצוני להבהיר כי אם תמצא משוגה בדבריי, יראה הקורא לנכון לתלות זאת בקוצר המשיג שלי, לעומת עומק המושג של רעיונותיו של האדה״ז.

ועתה אגש לגופם של דברים. ותחילה אביא מתוך המאמר הרלוונטי קטע מסוים אותו ארצה לנתח ולהבין:

״ולהבין משל ומליצה צריך להבין מהו ענין העיבור. כי הנה אמרו רז”ל דרש ר’ שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפינקס מקופל ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו ואוכל ממה שאמו אוכלת וכו’ ופיו סתום וטבורו פתוח וכשיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח כו’ דהיינו שיש להעובר כל חתוך האברי’ ראש ועינים ואזנים כו’ אלא שראשו מקופל ומונח בין ברכיו שאינו משמש כלום שאינו מחשב ומהרהר וכן עינים לו ולא ירא’ ואזנים ולא ישמע וגם המאכל שלו אף שאוכל ממה שאמו אוכלת אינו הולך לו דרך הפה רק דרך הטבור לבני מעיים בלבד להגדיל הגוף כמו שנראה בחוש שבתשעה ירחי לידה נגדל גופו אבל להיות המאכל עובר דרך הפה דהיינו לשלוח חיות ללב ומשם למוח שהם אברי הנשימה אף שנגמרו כל אבריו ויש בו אברי הנשימה ג”כ מכל מקום הרי אין לו נשמת רוח חיים עד שיצא לאויר העולם שאז מוציא הקול כמ”ש רז”ל שהוא סימן הלידה דשמעי לולד דצויץ משום שהוציא ראשו ולכן אינו שולח חיות לאברי הנשימה, אלא לאברי המזון בלבד דרך טבורו ששם הוא משכן הבני מעיים אברי המזון משא”כ ראשו עם כל אברי הנשימה אין משמשין כלום והרי הם כמתים ולכן ראשו מוטל בין ברכיו מפני שאין לו חיות..״

את מאמרו פותח האדה”ז באבחנה בסיסית אודות שני מקורות הזנה קיומיים שונים שבהם ניחן האדם; האחד, הוא מה שהוא קורא לו ‘אברי המזון’. היינו, בני מעיו וכו’, אשר ברמה העקרונית, על מנת לקיים את האדם במישור הגופני – תזונתי השוטף, אין באמת צורך שהוא יוכל לאכול באמצעות פיו (וכפי שאנו רואים בימינו באמצעות הזנה ב’זונדה’). ואילו מקור ההזנה הקיומי הנוסף, הוא הגבוה יותר, באמצעות מה שהוא קורא ‘אברי הנשימה’. או אם נרצה, פיו של האדם.

עיקר ההבחנה בין שני מקורות התזונה הללו ואופני ביטויים, הוא בין שתי מצבים קיומיים אנושיים; האחד הוא ה’מצב העוברי’ ואילו השני הוא המצב האנושי העצמאי. העובר נמצא במצב שהוא לית לו למעשה מגרמיה כלום. הוא כולו תלוי וכרוך בירך אמו. ובשאר על כן, אופן צריכת תזונתו עובר דרך אברי תזונתו – דהיינו, ישירות לבטנו. במצב העוברי החלק הכי פחות רלוונטי וחיוני בגופו של העובר, הוא ראשו. כל הפונקציות השונות הקיימות בראש, אינן כמעט רלוונטיות בעבורו. הביטוי הפיזי – סמלי למצב שכזה, הוא באופן שבו העובר ‘ראשו מקופל כפנקס בין ברכיו’.

וזהו השוני הגדול והמשמעותי, מהמצב הקיומי – העוברי, למצב שבו העובר יוצא מבטן אמו. ברגע הלידה, דווקא אותו הראש הכה לא משמעותי במצב העוברי, הוא זה המגיח ראשונה לאוויר העולם. או אם תרצו, זהו החלק שבאמת נוצר בשעת הלידה. וכך באמצעות ובזכות ההזדכות על ‘ראשו’ עובר הרך הנולד את המטמורפוזה הגדולה והמטלטלת של הווייתו; ממצב של עובר למצב של ישות אנושית עצמאית העומדת בזכות עצמה. מרגע זה ואילך, קיומו תלוי באברי נשימתו. עליו לנשום בכוחות עצמו. ולא פחות מכך, בכדי להזין את עצמו, עליו ללמוד לבצע כל תהליך האכילה מפיו ועד להגעת המזון לבני מעיו.

זאת היא תלות שהנה אינפנטילית מיסודה. מצב הטרונומי המשקף במובהק כמה העובר הוא במצב בלתי מפותח בכל בחינה שהיא. כך שאין מנוס אלא מתלותו המוחלטת בהווייתו של אמו.

וכאן מקשר אותנו האדמו”ר הזקן לתופעה נוספת, וזאת אותו הבכי המתפרץ של התינוק ברגע שבו מבליח ראשו לאוויר העולם. אותה צווחה ראשונית, היא לטעמו הביטוי העמוק לאותה הזדכות ‘חירותית’ לה זוכה העובר באותו הרגע. ניתן לזהות את הרגע ההוא, כמפץ הגדול של האוטונומיה האנושית. מעבר לטראומה העצומה שישנה בחוויה זו של היווצרות כישות עצמאית, יש בה מיניה וביה בצווחה זו גם פרץ מידי של געגוע. של רצון לחזור לאותו קן חמים בטוח ונעים שהיה מנת חלקו אך לפני רגע. התינוק לא מוכן לקבל את מצבו העדכני כישות התלויה מעתה אך ב’אברי הנשימה’ ולא באברי המזון. הדרך היחידה שבה ניתן להרגיע את התינוק מבכיו זה, הוא באמצעות הזנתו המידית משדי אמו. וכאן אנו מגיעים למצב ביניים קיומי, היניקה.

בתקופת יניקתו של התינוק, נמצא הוא במקום, שמחד הוא ניזון באמצעות פיו, אך מאידך הוא תלוי בגופה של אמו ובתזונתה שלה. במצב שכזה שבו אמו ממשיכה לשמש לו כמקור מחייתו, היא נתפסת כולה כאובייקט, כל ישותה היא אותם שדיים שבאמצעותם הוא ניזון. יש בו במצב היניקה מן אותה האינפנטיליות התלותית שהייתה לו במצבו הקודם כעובר. כאשר התינוק בוכה, הוא אינו מתגעגע לאמו, אלא לפונקציית תזונתה אותו.

כך שבפועל, תהליך גמילתו של התינוק ממצב יניקה זה, הוא תהליך שבו האם שלעומתו מתגלית כסובייקט העומדת בזכות עצמה. מעתה האם היא לא מקור לתזונה, אלא ישות שהוא ניצב לעומתה ע”כ המשתמש. וכך גם למעשה גם הוא הולך ותופס את עצמו כסובייקט עצמאי. כך ככל שיתבגר התינוק ויתפתח בדעתו, כך גם תשוקתו תהיה אל ‘האם’ כפרסונה עצמאית, תילך ותיעשה פחות ופחות אינפנטילית ויותר בוגרת, כזו הכמהה לקשר, חיבוק, עידוד ומילה טובה.

או אם נרצה, מעתה ואילך התינוק הופך להיות אדם שתזונתו ותקשורתו עם זולתו נמצאים באותו המקום – בפיו. הפה הוא הכלי לשפה, להגדרה, ביטוי ותקשורת. ובאותה העת, הפה הוא גם הכלי לנשימה ותזונה. כך שאין כמו הפה לשמש כמבטא מובהק לעצמאות, הן של האדם אל מול עצמו והן אל מול זולתו וסביבתו[3].

ואם כך הדברים במיקרו – קוסמוס האישי של האדם, הרי שהם באים לידי ביטוי באותה המידה בדיוק, במאקרו – קוסמוס, במישור הלאומי רוחני. וכאן באים אנו לעניין הגלות והגאולה במשנתו זו של האדמו”ר הזקן:

״הנה ככל הדברים האלה וככל המשל הזה כך נמשלו בני ישראל בעת הגלות דכתיב ה’ ממרום ישאג פי’ כמ”ש בזהר דסליק קוב”ה לעילא וכתי’ רחל מבכה על בניה כו’ כי איננו ופי’ בזהר דקאי על הקב”ה כי איננו בגו בנהא דסליק כו’ פי’ שסילק שכינתו וגילוי אלהותו מהתחתונים ודומה לעיני בשר כאלו העולם דבר בפני עצמו והשמן לב העם ועיניו השע עינים להם ולא יראו אור ה’ כי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ואפי’ השפעת מצות ומעשים טובים שהם מזון לנפש אינו עובר להם דרך הנשימה לשלוח חיות ללב ולמוח למען דעת ה’ ולאהבה אותו ולעבדו בכל לבבם בלב שלם ונפש חפצה ותשוקה מורגשת בלב כרשפי אש שלהבת וצמאון כו’ כי אם כענין שנאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה דהיינו בבחי’ עשיה גשמית בלבד ובקרירות כו’. וזהו עיקר הגלות ברוחניות. והנה תכלית השלימות של ימות המשיח שהוא בחי’ לידה והתגלות אור ה’ בקרב איש ולב עמוק כמ”ש ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר וגו’. וכתיב כי עין בעין יראו וגו’ הוא תלוי במעשינו ובעבודתנו בימי הגלות ע”י התעוררות אהבה המסותרת ודאי בלבו של אדם עד שתחפוץ בחפצה ותשוקה ונפש שוקקה ולהיו’ אהבת ה’ בהתגלות לבו..״

הגלות היא המצב שבו האדם נמצא במצב עוברי. מצב שהתזונה הקיומית עוברת כולה דרך אברי התזונה. ואם כך הדברים בגלות, הרי שמיניה וביה כנגדו בגאולה, שם נמצא האדם במקום שתזונתו הרוחנית עוברת דרך אברי נשימתו.

ובינו נא זאת, ברעיון ולפיו הגלות הוא מצב עוברי ותזונתנו בו היא כמצב עוברי ישנו יסוד פרדוקסאלי מובנה ובוודאי שהוא רדיקאלי במהפכניותו. כי היא שמה את הגלות דווקא במקום שהוא לכאורה כולו תחת חסות האל. מצב שבו כל תזונתנו היא ישירות משולחנו של גבוה. ואילו דווקא כנגדו במצב האידיאלי של הגאולה, אנחנו אמורים להגיח את ראשנו חוצה. כביכול מזדכים על היותנו עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו. מה שמגדיר את הגאולה דווקא כניתוק ולא כחיבור ואיחוד (וביתר שאת, למי שיתבונן בגוף דבריו של האדמו”ר הזקן שם, ימצא שהוא מתאר את הגלות ככזו ‘שדומה בעיני בשר כאילו העולם דבר בפני עצמו’. דבר שמעצים שבעתיים את הפרדוקס. כי הלא זהו אנטי תזה ממש למצב התלות העוברי).

אלא כי בהתאם למתלבן לעיל, דווקא מצב העוברי – ולאחריו במידת מה, מצב היניקה, הוא המקום שבו העובר תופס את כל הסובב אותו כאובייקט תזונתי העומד לרשותו להזינו ולקיימו. אין באמת ‘אימא’ המזינה אותו. לכאורה אין תחושת עצמאות גדולה מזו. אבל אנו יודעים שדווקא מצב שכזה משקף את חוסר בשלותו וכמה שהוא רחוק מלהיות עצמאי ובוגר. כך שהתלות האינפנטילית אין כמוה מלשקף את אשליית העצמאות ומוגבלותה. וכמה שהיא נגזרת מעובדת היותו של העובר ‘נטול ראש’. ואילו כנגדה דווקא במצב הגאולה, אשר בה אנחנו הופכים להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, או אז ביכולתנו להכיר בתלותנו לעומת האלוהים. לקיים עמו שיג ושיח, של פנים בפנים, של פה אל פה, ומתוך כך לבטל את כל ישותנו לעומתו.

וכאן באים אנו להמשך הדברים המתלבנים שם במאמר, בהקשרם של הכתובים הפותחים בפרשת וארא:

‘וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה׳. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה׳, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי[4]׳.

אותה צעקת בני ישראל, היא המקבילה לצעקת התינוק ברגע הבלחת ראשו חוצה. צעקה זו אמנם כאמור, משקפת את טראומת החירות, אך עדיין היא כולה תובעת חיבור מידי אל אותה תלות אינפנטילית. התינוק במצב שכזה מרגיש מאוים, העצמאות היא שאיננו מסוגל לשאת בשלב מוקדם שכזה, כך שיש מיד לחברו אלא ההקשר הקיומי המוכר והטבעי שלו עד כה – שדי אמו. העם היהודי זועק, הוא מרגיש שהעבדות היא לא נכונה ומתאימה לו (הזעקה לפי דברי האדה”ז היא השיקוף העמוק של החירות. או אם תרצו, הרגע שבו העבד לא מוכן להיות יותר עבד. זוהי המטמורפוזה הגדולה של הווייתו מעבד לבן חורין), אך מאידך הוא רחוק מלהיות בשל לחירות של אמת. כך שיש לחברו מיד להקשר, לרצף קיומי מוכר. וזהו ההקשר ההיסטורי שלתוכו הוא נוצר ‘אברהם יצחק ויעקב’. אלו הם האבות שיניקת החיבור אליהם היא ‘באל שדי’. ולא, לא טעיתם, שם ‘שדי’ הוא אותם ה’שדיים’ האמורים אצל האם לעיל.

וראו זה פלא, כי לעולם כאשר נשמעת צעקת ההיאנחות מן העבודה וגורלה המר, וכנגדה באה זכירת האל וידיעתו, תעלה ותצוף ההזדכרות בברית שנכרתה עם האבות וההזדקקות אליהם. וכפי שמופיע לעיל בפר’ שמות[5]:

״וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים, מִן-הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ, אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב״

עפ”י רעיונו של האדה”ז הדברים הם כפתור ופרח. כי הצעקה היא בעצמה הביטוי הראשוני לגאולה.  היינו, כצעקת התינוק בעת הבלחת ראשו חוצה מבטן אמו. ולכך תגובת ההיענות היא בהכרח זכירת האבות וההזדקקות ליניקה משדיהם, בסוד “וארא וכו’ באל שדי”.

וכאן מגיעה ההבטחה הייחודית למשה כאבי הנביאים: ‘ושמי הוויה לא נודעתי להם’. ‘נודעתי’ כתיב כאן ולא ‘הודעתי’. ההתוודעות היא העמידה פנים אל פנים. משה כוחו בפיו ‘אנוכי אהיה עם פיך’. הוא זה שמביא את בשורת החירות האמתית – האצורה בפה (כאברי הנשימה). תכליתו של משה, לחלץ את האומה הישראלית ממצב התלות האינפנטילית ב’אל שדי’, למקום של הוויה שלמה, עומדת וניצבה בזכות עצמה. או אם תרצו, למצב של תלות בוגרת ועצמאית. זו שזוכה להיות נוכחת במעמד הלעומתי והבוגר של מעמד הר סיני. וכפי שמעיד בו משה לעם היהודי: ״פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם״[6].

״והנה בחי’ עיבור דהיינו בימי הגלות סליק קוב”ה לעילא לעילא דהיינו לגבי בחי’ מהותו ועצמותו בחינת יחיד ומיוחד שאינו בגדר עלמין כלל ואינו שורה ומתגלה יחודו ואחדותו בתחתונים וכדכתיב ביום ההוא (דהיינו לעתיד) יהיה ה’ אחד ושמו אחד כדאמרי’ בגמ’ אטו האידנא לאו אחד כו’ והיינו משום שבזמן הגלות אינו נראה יחודו ית’ בהתגלות ונראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפני עצמו אלא שאף בגלותנו לא עזבנו ה’ אחד ונותן לנו הכח להיותנו בני ישראל עם קרובו להיות יכולים להמשיך בחינת יחודו ואחדותו ית’ למטה בתחתונים להיות שם ה’ אחד בגילוי גם בבחי’ התחלקות הקצוות מעלה ומטה כו’ בגשמיות ורוחניות (וכן להמשיך על נפש האדם בבחי’ ששה קצוות שלו שהם המדות אהבה ויראה כו’ שיהיו בהתגלות לבו) וזהו שמע ישראל פי’ שישראל עם קרובו לכן ניתן להם הכח להמשיך בחי’ הוי”ה למטה שיהא אחד ומתיחד בתחתונים וזהו תכלית כל העבודה מפני שנתאוה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים דייקא לאתכפיא סט”א ואסתלק יקרא דקוב”ה כו’ וזהו וידעו מצרים כי אני ה..״

בהמשך לאמור לעיל, חשיבותה הקריטית של תקופת הגלות כמייצגת את מצב העיבור, באה לידי ביטוי בהשפעתה המכוננת על התפתחותו של הילד, או במקרה דנן, של האומה, קוגניטיבית, מוטורית ומנטאלית גם יחד. יש בה בתקופה זו את תמצית תענוג החיבור הבלתי אמצעי אל האם. מה שמקשר אותנו מידית לעניין הגלות. אכן, יש עונג מיוחד של התקשרות דווקא בתקופת הגלות. במקום שבו החיבור לא נעשה מתוך הכרה צלולה, אלא דווקא מתוך תחושת חיבור פנימית ואינסטינקטיבית. זאת התקשרות המשקפת את התמצית היותר עמוקה של הזהות היהודית ומהותה. וכן על זה הדרך, בתקופת הביניים של היניקה ‘מאל שדי’. התינוק זוכה לעונג וקורת רוח שאינן לו עוד בנמצא כל חייו. כך הוא כמו מתקשר בקשר סימביוטי עם אמו, עובדה אשר תהיה לה השלכה והשפעה בקשר הבין אישי ביניהם לאורך כל ימיהם.

האבות הם המקור האינסטינקטיבי של ההוויה הדתית. הם ‘קיימו את כל התורה כולה’ מתוך מקום של חיבור פנימי ובלתי אמצעי. וככאלה, הם גם אלו המהווים בעבורנו את הרצף וההקשר ההיסטורי. את תחושת השייכות אנחנו מקבלים היישר מהם. מ’שדיהם’ אנו יונקים את תמצית הווייתנו וזהותנו כלאום. אך הם עדיין בבחינת ה’שדיים’ הניתנים לתינוק ברגע הגחת ראשו חוצה. ברי הדבר שאין תכלית הראש לינוק מאותם שדיים, וכי אין מדובר אלא בתקופת ביניים שתכליתה להביא את הראש למקום היותר העצמאי היותר ראוי ומכוון לו. או אם תרצו, להכשיר את הראש אל ההכרה האולטימטיבית של: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת..[7]״ וע”כ בדיוק אמון משה רבינו. הוא העומד ומכה על ראשי אלפי בני ישראל ואומר להם ‘גדלו’. וצאו וראו, כמה פעמים העם היהודי לא הצליח לעמוד בתביעת הבגרות התובענית הזאת, ובאו בטרוניה למשה ‘זכרנו את האבטיחים וכו’..

שיא כוחו של הפה – או אם נרצה, שיאו של מצב הגאולה, הוא באמצעות הביטוי הגבוה של פי האדם; פעולת הדיבור. הדיבור מחד מסמל במובהק את היותו של האדם עצמאי בתכלית ושליטתו כסובייקט במרחב. ומאידך היא גם זו המאפשרת לו להגיע לחיבור היותר עמוק ופנימי – בבחי’ ישקני מנשיקות פיהו וכו’. משה רבינו, נושא בכוח פיו את ההלימה המלאה בין שתי תכונות הפה הללו. הוא דבריו הם הם גופי תורה ממש באשר עליו נאמר ״וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ״[8] ו״פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ״[9] אך בחי’ זו של משה, נמצאת בכוח תורה שבעל פה שבאפשרותו של כל אדם מישראל להשיג. זהו המצב שבו האדם מדבר את דיבוריו של ‘כביכול’ שלו, אך למעשה הוא מתחבר ומתבטל להוראה האלוהית. כך דווקא מתוך פרדוקס זה שבין עצמאות שפתית, לתלות בוגרת ומזדקקת, מתכוננת ההלכה היהודית לדורותיה.

ואם בהגותו של האדה”ז עסקינן, חשוב להזכיר את עניין זה גם בהקשר לדמותו ופועלו העצום. הוא ראה את עצמו ואת הנהגתו הציבורית כתואמת למודל הנהגתו של המנהיג היהודי הראשון, משה רבינו. לא פחות. וזהו כאמור, מודל ההנהגה של התלות הבוגרת.

וכך הוא כותב באחת מאגרותיו הנודעות לחסידיו:

“והנה מי לנו גדול ממשה רבינו ע”ה שאמר איכה אשא לבדי וגו’. והנה לא היה עליו צרכי ציבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון ביניהם במשפטי התורה. כמשארז”ל, דדין היינו תורה והוא אחד מעמודי העולם. ועם כל זה ארז”ל, ‘וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו ע”ה יושב ודן כל היום כולו – תורתו מה נעשית’. דהיינו, מלהתבודד בינו לבין עצמו בדברי תורה ששמע מפי הגבורה. אבל ליתן עיצות לכל יחיד שלא בדברי תורה ויראת שמים לא הייתה זאת מעולם..״ [10]

כך גם תבע האדה”ז מחסידיו בגרות ועצמאות חשיבתית ורוחנית. כאשר אף את תלותם בו והתייחסותם אליו (כולל מועדי ההגעה הפיזית אליו), מצא הוא לנכון לתחום לערוצי התקשרות מצומצמים וממוקדים מאוד. וזאת הייתה גם הסיבה שהניעה אותו להדפסת ספר התניא. להפוך את ההתקשרות שעד עתה באה לידי ביטוי ‘בדיבור של חיבה שהיה מצוי בינינו’[11], הצטמצמה למשנה תיאוסופית סדורה ומתודולוגית (אך קצרה ומזוקקת בתכלית). ומאי אז עיקר התקשרות החסידים אליו התחייבה לבוא מתוך לימוד משנתו בספר זה. או במילים אחרות, האדה”ז ביקש לשדרג את הזיקה התלותית הנעוצה באברי המזון, לזיקה הקשורה ביסודה לאברי הנשימה והדעת.

האדה”ז הוא לא המאור הגדול של אברי הנשימה, אלא הוא באותה המידה גם רבינו הגדול והמובהק של אברי התזונה. הוא זה שלימד אותנו שלא להפסיק להתגעגע ולכסוף, הוא זה שלימד אותנו לצעוק בקול גדול בכמיהה אל אותם ‘שדיים’ קמאיים העומדים בבסיס הווייתנו. הוא אשר חוזר ומצוות (ל’ חיבור) אותנו לריש לכל רישין. כך ממילא הופכים אנו לשייכים ומצורפים, חקוקים ברצף נשגב של התקשרות וחיבור אל קורא הדורות מראש.

אותו האדה”ז שהנחיל לנו את ספר התניא ו’תורה אור’ ו’ליקוטי תורה’, שלימד אותנו איך לעשות את הראש שלנו לרלוונטי ובעל פשר, שנדע לפחות להבליח אותנו חוצה ולו לרגעים מספר, הוא גם זה שהנחיל לנו את ניגוני ה’ארבע בבות’ ו’הקול דודי דופק’. וכמה ניגונים אלו רצופי געגוע וכיסופין לאל חי. האדה”ז לימד אותנו לחשוב ולנגן בו זמנית. לאחוז בד בבד, באברי הנשימה ואברי התזונה גם יחד. כך הוא ידע כי מחשבותינו תהיינה מחשבות של אנשים בוגרים ואחראים, אך לא כאלה שתנתק אותנו חלילה מנקודת מוצאנו הרגשית-ראשונית, אלא אדרבה, זאת תהיה חכמה שעליה נאמר: ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״[12].

[1] עמ׳ נה׳

[2] להבדיל מלא מעט מאמרי פרשנות שבהם אני עוסק ומתפרסמים באתר זה (כולל גם כאלה העוסקים בתורתו של האדה״ז בהקשרים שונים), המאמר שלפנינו לא בא כקריאה הרמנויטית בגוף הטקסט, אלא כפרשנות ועיבוד עצמאיים, כאשר המובאות מתוך דברי האדה״ז, לא בהכרח באו ברצף הכרונולוגי הנכון, ואף בצורה חלקית בלבד, לפי מה שמצאתי לנכון להביא בהקדם לדבריי באותו קטע רלוונטי.

[3] אני מכניס פה קצת מונחים פרוידיאניים – לאקאניים. ומה שידוע כיום בתורת הפסיכולוגיה ההתפחותית, בעיקר מבית מדרשה של הפסיכואנליטיקנית מלאני קליין. כמובן שדברים אלו לחלוטין לא כתובים מפורשות בדבריו של האדמו”ר הזקן, אבל לפחות לקריאתי, הרעיונות הללו מובנים שם עמוקות בדבריו.

[4] שמות ו׳ ב׳-ה׳

[5] שמות ב׳ כג׳

[6] דברים ה׳ ד׳

[7] דברים ד׳ לה׳

[8] שמות ד׳ יב׳

[9] במדבר יב׳ ח׳

[10] זאת איגרת משנת תקנ״ג (1803). ומסומנת כאיגרת לה׳ בקובץ האגרות של האדה״ז.

[11] לשונו בהקדמה לס׳ התניא

[12] איוב כח׳ יב׳