תכירו, זה האתרוג שלי. נעים מאוד.
תרשו לי לספר לכם כמה דברים עליו, שעושים אותו, (לפחות לטעמי) לקצת מיוחד, אחר, משונה (קצת אולי כמו זה שאני מנסה/מתיימר לפעמים להיות).
אז ככה: האתרוג הזה עשה למעשה את דרכו מאיטליה לארץ, ומהארץ לאיטליה, בפחות שבועיים. ללא ספק האתרוג המעופף.
מקורו של האתרוג שלפנינו, ממחוז קלבריה שבדרום-מערב איטליה. זהו אזור המזוהה במסורת החבדי”ת כ”משמני הארץ” (לא מתפלא מדוע), וככזה שמשם יובאו אתרוגים לכל רחבי אירופה ומאוחר יותר אף לארה”ב, זה מאות רבות בשנים. כיום הוא נפוץ בעיקר בקרב חסידי חב”ד, שנוהגים לייחס אותו אפילו עד משה רבינו. מה אתם יודעים.
עכ”פ, ללא ספק מדובר באתרוג מיוחס לעילא ולעילא. אבל מעבר לייחוס המהולל, האתרוג הספציפי הזה, קרוב ללבי במיוחד. למעשה זאת כבר השנה השלישית, שבה אני לוקח אתרוג מהסוג הזה. אז כך, לאתרוג הזה קוראים “חווע’ס ביס’. כן, שמעתם נכונה.
למעשה היה זה כבר האדמו”ר הרש”ב (רבי שלום דוב-בער שניאורסון), החמישי בשולשלת אדמור”י חב”ד, שממש הקפיד על לקיחת אתרוג מהסוג הזה. אך כיום, נראה לי כי מכול המסורת הנשכחת הזאת, לא נותר הרבה מלבד האתרוג הזה שלי, שאני משתף פה עמכם. כך שלתחושתי אני עושה כאן הומא’ז ראוי למסורת חסידית עתיקה ונפלאה במיוחד (זאת כמובן עובדה שגורמת לכמעט כול סוחרי האתרוגים החבדי”ם להפציץ אותי מדי שנה, בצילומי אתרוגים שכאלו, ולנסות לנצל עד תום את הפֵטִישׁ/משיגעס הזה שלי. אבל ניחא)
אז כך:
את בשם הקצת ביזארי “חווע’ס ביס’, זכה האתרוג הזה, בזכות הצורה המיוחדת שיש לו בקודקדו, שנראה כצורה של ביס שאשכרה מישהו נגס בו. זה כמובן מצטרף למסורת המדרשית ולפיה, הפרי שממנו אכלו אדם וחווה בחטאם הקדמוני ההוא, היה אתרוג. כך ש”חווע’ס’-ביס” משמעו, הביס של חווה.
זהו מדרש שהוא נפלא בעיניי, אין כמו האתרוג הזה כאן שלפנינו, בשביל לשקף זאת. קשה לי לחשוב על פרי בעל צורה אסתטית כה יפה ומוגמרת, כדוגמת האתרוג. לא בכדי איכשהו (מבלי להיכנס כרגע לשאלה איך), חכמים קישרו את האתרוג ללשון וכוונת הכתוב “פְּרִי עֵץ הָדָר”. זהו פרי שאין כמותו לייצג את תפארת התוצרת האורגנית. כך שממילא אין פלא, שדווקא בפרי הזה, בחרה אמנו חווה הקדמונית לנגוס, ובכך להביא לסיום את חווית גם העדן הנפלאה שהייתה מנת חלקם.
אך דווקא כשאני מחזיק את האתרוג הנדיר הזה בידיי, וכ”כ נזהר בו שלא יפגם חלילה, אני מבין את פשר האזהרה על “וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”. כמה שמצד אחד האסתטיקה הבוטנית של התוצר המוגמר הזה, היא לא פחות ממושלמת, ואפשר בהחלט להבין את מה שהיא יוצרת את אצלנו בני האדם. וכל’ הכתוב: “כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל”. אך מצד שני דווקא בשל כך, הוא אמור לייצר אצלנו התנייה בסיסית, כזו שתובעת מאיתנו שלא להיסחף ולהסתחרר, לתת כבוד מרחוק, לראותם בלבד, אך לא לנגוס בהם. זה שיעור עמוק על ריסון ושליטה עצמית. לאמץ בחום את הטבע והחגיגה האורגנית, להתבסם מלוא ריאותנו מהיופי והניחוח האסתטי המושלם, אך לדעת לעצור דווקא שם, לא ללכת כל הדרך, למצב שבו בהכרח נפסיד את כול עולמנו, להיות מגורשים בבושת פנים מגן העדן.
ובימים אלו במיוחד, בהם אני חוגג את שמחת החג, במשמני הארץ של איטליה, באזור גן העדן של טוסקנה, קשה לתאר במילים ספורות את היופי המרהיב והכמעט בלתי נתפס שאנו נחשפים כאן. דומני שאין יותר מתאים מליטול דווקא את האתרוג המיוחד הזה, ולהיזכר בהוראה האלמותית ההיא:
“רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִין הֵן, וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ” (קהלת רבא, ז’ ג’).
ולסיום, אי אפשר בלי לתת את הקרדיט והבעת התודה וההוקרה, למי שבאמת ראוי לה, ה״ה ידידי ורעי, אלופי ומיודעי, המשפיע החסיד הנכבד והנודע, פה מפיק מרגליות, חכו ממתקים וכולו מחמדים, הר׳ דוב הלפרין שיחי׳ (מכפר חב״ד שבארה״ק), אשר מדי שנה דואג לפנק אותי בכל הטוב הנדיר הזה. לוודא כי חלילה לא אכנס לחג, מבלי שהוא סגר בעדי את ה׳חווה׳ס ביס׳ המסורתי שלי, וכי המשיג׳עס הזה מובטח ומחכה לי כיאה וכיאות. אכן, לאו מילתא זוטרתא היא כלל ועיקר, ומן השמיים יזכו אותו ואת כל משפחתו, בגן העדן התחתון והעליון גם יחד, בטוב הנראה והנגלה, בשמחה ובטוב לבב.
א פרלייכען מועד!
