מבוא:
לפני כעשרה ימים פרסם הסופר ואיש הרוח דב אלבום, מאמר ביקורת חריף כנגד החברה החרדית ועולם הישיבות בפרט. ולמען האמת, הרבה זמן שלא קראתי מאמר שהצליח לגעת בי במקומות עמוקים כל כך, כמו המאמר הזה. הוא החזיר אותי לברר מחדש את כמה מנקודות היסוד בעניין הנכבד של חובת לימוד התורה ומקומה ומשמעותה במסורת היהודית לאורך אלפי שנות היסטוריה.
לא במקרה פורסם המאמר דווקא בנקודת הזמן הנוכחית. אחרי הרבה מאוד זמן שבו הפולמוס בחברה הישראלית אודות סוגיית הגיוס והפטור הגורף לרבבות בחורי ישיבות, הגיע לנקודת רתיחה שבה לא היה מעולם, ואחרי הרבה מאוד מלל, סיסמאות וקלישאות שנשפכו בהקשר הכואב הזה בחלל חיינו, התפרסם מאמר שמנסה להתייחס אל הנושא מן הקרביים. לחדור אל תוכו פנימה, להסיר את הלוט מעל אותו עולם אזוטרי שבעבור רוב הישראלים הוא חידתי לחלוטין. לספר קבל עם ועולם על ׳מה שבעצם לומדים שם׳ – כפי שהוכתרה כותרתו הפומפוזית. זהו, אפשר לנשום לרווחה, בשעה טובה ומוצלחת, קוראי הארץ יוכלו לדעת על מה הם נאבקים. מיהם באמת אותם בחורי ישיבות המסתתרים שם מאחורי הילת הקדושה המצועפת של היכלי הישיבות, מה לכול הרוחות והשדים הם עוסקים שם לובשי השחור-לבן הללו, בהיכלות התורה שבבני ברק ובירושלים. עכשיו בזכותו של אלבום, נוכל להרגיש באמת שאנו מקיימים בעצמנו את הוראתו של החכם הסיני הקדמון סוּן דְזְה: ׳דע את עצמך ודע את האויב׳. הללויה.
ואחרי המבוא האמור, אני מוצא כאן לתת איזשהו גילוי נאות, קודם שאתייחס עניינית לגופם של דברים. כותב השורות חולק עם אלבום, לא רק הרבה מן המשותף הביוגרפי, אלא אף לא מעט מן הביקורת החריפה המובעת במאמרו. גדלתי והתחנכתי בדיוק באותם ערוגות חברתיות שבהם גדל אלבום. את מיטב שנות נעוריי העברתי בישיבת פונוביז׳ שבבני ברק, שנתפסת עד היום לספינת הדגל המפוארת של עולם הישיבות הליטאי ואף משמשת כסמל אידיאולוגי מובהק לעולם הזה ולכל מה שהוא מייצג. כך או אחרת, אתוס העיסוק התורני נטל חלק בעיצוב דמותי וסיפור חיי גם הרבה שנים לאחר מכן.
ואכן כמו אלבום, גם אני בחרתי להשאיר את העולם הזה מאחוריי, ולתקוע את יתד חיי במחוזות שרחוקים באופיים מאותם בתי מדרש מסורתיים. וכמו אלבום, גם אני חולק עמו הרבה מן הביקורת שמובעת שם במאמרו הנוקב. בעיניי הממדים העצומים וחסרי התקדים של לומדי התורה, הם מתכון בדוק לניוונה והסתאבותה של החברה הזאת. מאמר חכמים במשנה במס׳ אבות ע״כ כי: ״כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון״ היא שרירה ותקפה גם כיום ואפילו ביתר שאת. ואם במישור האישי כך, בזה החברתי-קולקטיבי על אחת כמה וכמה. בעיניי, עצם המכניזם החדשני שנקרא ׳חברת לומדים׳ מבית היוצר של החרדיות החדשה – הפוסט שואתית, היא אוקסימורון ואף אבסורד מוחלט. חברה אינה יכולה להיות מושתתת על קבוצה כה רחבה של לומדים, כך שבאם היא חפצת חיים אין מנוס קיומי (וממילא גם מוסרי) מכינונה של על בסיס גרעין מרכזי של יצרנות ומחויבות לחיים של עבודה וקיום בכבוד.
אבל מעבר לאותן נקודות של אמת שעליהן הצביע אלבום במאמרו, שבחלקן דומני שאפילו היה ניכר בהן שהן נכתבו בביקורת גלויה ובאהבה מסותרת, היה משהו במאמר שלטעמי גבל בדמגוגיה מרושעת. לרגעים היא אפילו הדהדה לי טקסטים אנטישמיים קלאסיים מתקופות אחרות-אפלות בהיסטוריה היהודית, שבהן הוצג התלמוד – כקאנון היהודי הגדול והחשוב ביותר, באור מגמתי מסוים שניסה להצביע עליו כמקור של כל דבר מגונה ומשוקץ בחברה היהודית. אירועי שריפת התלמוד הפומביים בימי הביניים ובעת החדשה, נודעו בהיסטוריה היהודית כנקודת קצה מחרידה של רדיפה ושנאת יהודים קלאסית. אותה הגברת בשינוי אדרת, חזרה והופיעה לאורך הדורות, בציטוט טקסטים שונים ומשונים מתוך התלמוד, כאלו שהיה בהם כמו לחשוף את פניהם האמתיות של היהודים והוכחה למידת רשעותם ושפלותם הדתית והמוסרית גם יחד. האירוע האנטישמי – פומבי האחרון הנודע בהקשר הזה, היה משפט בייליס שהתרחש ברוסיה בשנות העשרה של המאה הקודמת. אמנם באופן רשמי הוא עסק בהאשמה של חשד ברצח נער צעיר, אך בפועל הוא היווה פלטפורמה מובהקת של פרופגנדה מתועבת של דמוניזציה ושנאת יהדות ויהודים. שלל טקסטים מהתלמוד הועלו על נס כדוגמא מייצגת לעולמם האפל של היהודים וכהוכחה בעליל כמה היהדות רצופה בשנאת האחר ובערכים אנטי-אנושיים מובהקים. כאמור, לא היה בכך שום דבר חדש, אירועים שכאלו חרוטים באופייה ובסיפורה של היהדות כמעט מראשית ימיה.
מבלי להיכנס לגופם של טקסטים ובניסיון אפולוגטי להטעימם ולהצדיקם, דומני שהצד השווה בכול האירועים הללו, היה חוסר ההבנה המכוון והמגמתי (לפחות בחלקו), ביחס אל האופן שבו נלמדים אותם הטקסטים ובעיקר מיושמים, או ליתר דיוק, לא מיושמים, בהוויה היהודית היומיומית. כל מי שצלל אי פעם לעובייה של הדוקטרינה התורנית לדורותיה, יודע שזאת מערכת שבנויה על שכבות של סובלימציות ואיזונים. כך למשל התורה שבעל פה, כמעט בהגדרתה, מהווה סובלימציה מובהקת לתורה שבכתב והטקסט המקראי בכללותו. הדוגמא הבולטת לכך היא באופן שבו המירו חכמים את הוראת הנקמה המקראית על ׳עין תחת עין׳ לתשלום ממוני, וישנן לכך עוד דוגמאות רבות. אך בכך לא תם העניין, כי המנגנון הזה יצוק לא ביחס הפנים – תורני בין הטקסטים והתקופות השונות, אלא לא פחות מכך, גם ביחס שבין התיאוריה לריאליה היומיומית. אם נרצה, זה יחס (ואף מתח) מתמיד שבין היהדות במובנה התיאורטי – מופשט, ליהודים במובן הממשי והיומיומי. זאת אינטואיציה חברתית/קהילתית הרצופה במנגנון מובנה של איזונים ובלמים, שתכליתה למתן דרמטית את האופי הפונדמנטליסטי של לא מעט הלכות והוראות תורתיות (אם במקרא ואם בדברי חכמים), ולוודא שההיצמדות הצייתנית לחוקי התורה, רק עושים את חיי האדם והחברה, למעודנים וראויים יותר, משפטית ומוסרית גם יחד. כך או כך, דומני שאלבום יכול לנשום לרווחה. חרדותיו (שנראות כנות למדיי) מכך כי אויה, מי יודע מה ייצא מאותם רבבות תלמידי הישיבות השוקדים באוהלה של תורה, זאת ברגע שהם אך ייצאו חוצה לחברה הכללית. כמה פגיעתם עלולה להיות רעה מבחינה מוסרית, זאת רק באשר הם עוסקים בסוגיות בעלות אופי אנכרוניסטי מובהק, כמו בעילת קטינות וכיו״ב.
וככלל, המתמטיקיזציה האובססיבית שעושה אלבום, בניסיון לחשב כמה בדיוק שעות עוסק בחור ישיבה ממוצע בלימודן של אותן סוגיות, ובמצטבר כמה שעות שנתיות מקדישים בחורי הישיבות בלימוד הכ״כ תיאורטי הזה, היא בעיניי ספק מגוחכת ספק מרושעת. כי למען ההגינות הבסיסית, היה לפחות מתבקש, לו במקביל היה אלבום גם מנסה לעשות חשבונו של עולם ביחס לחברה אליה הוא משתייך כיום, בשאלה כמה שעות שנתיות מבלה נער חילוני ממוצע בצפייה משמימה בחומרים פורנוגרפיים או סתם מכלה את זמנו ברשתות החברתיות וכל כיו״ב, וכפועל יוצא מכך, כמה שעות מפסידה החברה הישראלית ועולם הקידמה והמדע, מכיליונן של כ״כ הרבה שעות על ידי הנוער הישראלי, זאת בעת שבאותו זמן בדיוק הם יכלו לעסוק ביישובו של עולם, בפיתוחים מדעיים ופריצות דרך טכנולוגיות בתחום הרפואה והפיזיקה הגרעינית. אה, ועל הדרך גם לשאול, אם ואיך משפיעות כל אותן שעות לאין מספר של בטלה והיחשפות מזיקה, על התנהגותם המינית גם שנים ארוכות לאחר מכן? ולמען הבהר דבר, אני ממש לא בהכרח חושב שיש קשר, וכל טענתי בהקשר הזה, אינה אלא לשיטתו של אלבום ולאופן הכה מעוות בעיני שבו הוא ניסה לנתח ולהצביע על הזיקה והקשר הנסיבתי.
אך מעבר לכל האמור, במאמר זה ברצוני להצביע על אלמנט אחד מרכזי ויסודי לטעמי, שנעדר לחלוטין מהתייחסותו של אלבום – בבואו לבחון את שאלת התרומה והמשמעות שעולם הישיבות המסורתי מעניק בראש ובראשונה לעצמו, אך לא פחות מכך, לאומה היהודית לאורך אלפי שנות היסטוריה. ושוב, אני לא נכנס כאן לעניין הכמותי וסדרי הגודל שעליהם הצביע, ובצדק, אלבום במאמרו, אלא לגופו של עניין ולמהותה הפנימית של התופעה:
את הטיעון המרכזי שלי ברצוני לפתוח בסיפור המופיע בתלמוד אודות החכם הגדול רבי עקיבא, בן המאה השנייה לספירה, מחכמי המשנה הקדמוניים, ומי שנחשב במובנים רבים, כגדול חכמי ישראל בכל הזמנים. וכך מספרת לנו הגמרא במסכת ברכות:
״תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ”ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר”ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן ק”ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע שיצאה נשמתך באחד״
מס׳ ברכות דף סא׳ ע״ב
זהו מאמר שקשה להפריז בחשיבותו באופן שבו הוא השפיע והטביע חותם בתולדות המחשבה והמסורת היהודית. לפנינו לכאורה, תיאור של האופן שבו התמודד רבי עקיבא עם שתי הגזירות הקשות שנגזרו על ראשו. הראשונה, היא אותה גזירה קולקטיבית, שאסרה על לימוד תורה על ידי בני האומה היהודית, והשנייה, גזירת ההוצאה להורג האכזרית במיוחד שנגזרה על רבי עקיבא אישית, זאת כנגזרת מאותה הפרה ברורה של ההוראה הראשונה, בהחלטתו להמשיך ולהרביץ תורה ברבים. לכאורה אין קשר מהותי ישיר בין אותן שתי גזירות, אך די אם נביט באותו משל שמשמיע רבי עקיבא באוזני חברו פפוס בן יהודה, כשהוא תוהה בפניו על פשר החלטתו כך לסכן את נפשו בהקהלת קהילות ברבים בלימוד תורה. בעיני רבי עקיבא החובה ללימוד תורה יצוקה בבסיס המתכונת הקיומית – היהודית, כך שכשם שבעבור הדגים העלייה אל היבשה משמעה בהכרח שלילה מידית של אפשרות עצם הווייתם, כך גם בעבור בני האומה היהודית, כניעה לגזירה על הימנעות מלימוד תורה, משמעה בהכרח שלילת עצם אפשרות הווייתם.
כך שכאשר נגזרת על רבי עקיבא הגזירה על הוצאתו להורג, היא מקבלת ההקרבה ממד הרואי במיוחד. באותו מעמד אנו נחשפים אל פסגת הנכונות למסירות נפש. באותם רגעים אחרונים ומצמררים של חייו, כאשר הרומאים כבר סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, קורא רבי עקיבא את קריאת האמונה היהודית האולטימטיבית המוכמנת בכתוב הראשון של קריאת שמע, כשהוא מאריך במילה אחד – המייצגת את הדוגמה המונותאיסטית, כשנשמתו יוצאת תוך כדי קריאה אחדותית זו.
הרעיון העיקרי שברצוני להציע כאן גורסת, כי במסורת היהודית אתוס ההקרבה ואתוס לימוד התורה – חד הם. בלתי ניתן לדבר על לימוד תורה במנותק מאתוס עמוק של מחויבות והתמסרות טוטאלית, עדי כדי נכונות להקריב את החיים כולם ומנעמיהם על מזבח השקדנות האינסופית על התורה. ובאותה מידה ממש, אי אפשר לדבר על הקרבה יהודית, במנותק מאתוס לימוד התורה. לא בכדי דווקא חובת לימוד התורה והנכחתה בהווייה היהודית, היא זאת שייצגה בעיני רבי עקיבא, את המקבילה אל המים ומקומם בהווייתם של הדגים.
את עיקרון זה המזהה את ערך ההקרבה כמובנה אימננטית באופיו של מעשה לימוד התורה, אנו למדים גם מדברי המשנה במס׳ אבות, המורה לנו על המתכונת הנכונה שבה יש ליישם את לימוד התורה בחיינו:
״כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא״
מס׳ אבות פ״ו משנה ד׳
לא הוראה של בדיעבד לפנינו כאן, אלא כזאת שהיא בהגדרתה לכתחילה. ההוראה המוכמנת בדברי המשנה הללו, מתווה בעדנו את אופיו המובהק של מעשה לימוד התורה. זהו לימוד שלא יכול להתקיים אלא בתנאי דחק קיומיים בדייקא. חיים הדוניסטיים של רווחה ותענוגות, משמשים בהגדרתם מתכונת חיים שהיא הפכית בהחלט למתכונת החיים שלימוד התורה נמצא במרכזם. בראייה זו, אין באמת אפשרות לחוות את העוצמה הרוחנית האצורה בחוויה זו של לימוד תורה, אם לא באמצעות תנועה מובהקת של וויתור והתמסרות טוטאלית. זאת תנועה שיש יסוד של עקידה, השוללת באופן גורף כל מתן אפשרות של תשומת לב לחיים נהנתניים כלשהם.
כך גם אנו מוצאים בדברי המדרש שמחריף עוד יותר את העיקרון האמור:
״עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו״
תנא דבי אליהו רבא כו׳.
או במילים אחרות, עוד לפני שעל האדם להתפלל ולעשות מאמץ שדברי התורה ייכנסו אל תוכו, עליו לשאת תפילה ולהתאמץ שלא ייכנסו הנאות גופניות אל תוך גופו, עובדה שתכשיר אותו תודעתית להכלת דברי התורה והפנמתם באישיותו.
ניתן לשער כי החיבור הסימביוטי בין אתוס ההקרבה לאתוס לימוד התורה, נוצר בתקופה הפוסט חורבנית. אלו היו הימים שבהם בית המדרש היהודי הלך ותפס את מקומו של המקדש. חזונו של רבי יוחנן בן זכאי, התגשם באופן שבו יבנה וחכמיה מילאו את הוואקום הרוחני והדתי של המקדש. כך שאותה טריטוריה שסימלה יותר מכול את ההקרבה והעמידה הטוטאלית לעומת האל, התחלפה בטריטוריה תורנית – אינטלקטואלית, הרואה בעיסוק ההתבוננות בחוקי האלוהים ועיון בדברו עלי אדמות, כדרך להגיע אל המעמד הרוחני השלם והנכון. לא בכדי דווקא דמותו של רבי עקיבא מתבלטת במיוחד בהקשר זה. כמי שחי בתפר שבין התקופה שטרום החורבן לתקופה שלאחריה, לא היה עוד כמותו לסמל את היהדות הבית מדרשית שלאחר החורבן והאופן שבו היא השתקמה מהשבר הגדול בזכות אותם היכלי ישיבות שהלכו ונוסדו לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל (ובהמשך אף מחוצה לה). כך הלך וקיבל לימוד התורה אופי רליגיוזי – פולחני (ואפילו אקסטטי) מובהק. הלימוד כבר אינו עוד כזה שנועד אך לשם בירור והשגת ההוראה ההלכתית הסופית, אלא יש בו מן התכלית בפני עצמו. חובת השקדנות על לימוד התורה, נועדה בראש ובראשונה להשיא את הלומד אל מקום רוחני גבוה ונאצל יותר.
בהקשר זה מן הראוי להביא את דברי הרמב״ם בהלכותיו:
״ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י”י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן אלא הם חיל השם שנאמר ברך י”י חילו והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך.
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י”י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוים הרי דוד ע”ה אומר י”י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי״
פי״ג מהל׳ שמיטה ויובל – הל׳ יג׳-יד׳
אלו אל מילים שקשה להישאר אדיש לעומתן. הרמב״ם מעלה כאן על נס את אותם אלו שעושים את מעשה שבט לוי, אלו שלאור מעמדם הרוחני ועמידתם המתחייבת לשרת את האלוהים ולהורות את חוקיו, הם אינם נוחלים את הארץ. היינו, מופקעים מסדר החיים הטבעי והקונפורמיסטי הרווח בקרב בני האדם. אך הרמב״ם עושה כאן קפיצה רעיונית חדשנית. מהתייחסות פרטיקולרית שהיא לחלוטין ייחודית כלפי שבט לוי, הוא מייצר אוניברסליזציה של מעמדם, ומעניק ל׳כל איש ואיש מכול באי העולם׳ את האפשרות להעפיל אל המעמד הייחודי המסוים הזה. למעשה הרמב״ם מורה לנו כי הדבר נתון לחלוטין בהכרה האישית העמוקה של היחיד, או בלשונו: ׳נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה׳. כך שבמובן זה האוניברסליזציה האמורה בדבריו, היא בראש ובראשונה אינדיבידואליזציה של התופעה. כך שמסופקני מאוד אם הרמב״ם היה חותם על תופעה שבה החברה – כחברה, מקדשת ומיישמת בעצמה את תנועת הוויתור העמוקה הזאת. מה גם שאנו הלוא כבר יודעים שתופעה חברתית בהקשר כ״כ נרחב, מחייבת באופן בלתי נמנע את ההסתמכות על תרומות וצדקה. ובהקשר זה, דעתו של הרמב״ם היא כבר ידועה לנו ממקום אחר, וכפי שהורה לנו באותן הלכות עצמן:
״כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.
אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר ״יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך״- אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב״
הל׳ תלמוד תורה פרק ג׳ – הל׳ י׳-יא׳
אך מה שמעניין לראות בהקשר זה, הוא כי דווקא לאלתר אחרי שהורה לנו שם הרמב״ם אודות החשיבות של ההתקיימות ממלאכת הכפיים ושילובה עם העיסוק בלימוד התורה, הוא מורה לנו על חובת ההתמסרות וההקרבה עליה אנו מדברים כאן:
״אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה; אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה.
אמרו חכמים דרך רמז, ״זאת התורה אדם כי ימות באהל״ אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחך“. ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי״ חכמה שלמדתי באף, עמדה לי״
שם, הל׳ יב׳
כך שברי הדבר שלפחות בראייתו של הרמב״ם, לא רק שאין סתירה בין אתוס ההקרבה במעשה לימוד התורה, לחובת ההתקיימות ממלאכת הכפיים והימנעות מהסתמכות על הצדקה, אלא שתי חובות אלו אף קשורות זו בזו. בראייתו, הדרך הנכונה שיתווה לו האדם, אמורה לסנתז בין השניים ולשלבם בצורה מאוזנת.
אבל אם נחזור לעיקרי הדברים האמורים אודות היחס הסימביוטי שבין אתוס לימוד התורה לאתוס הקרבה, דומני כי נותר רק לבדוק אם ואיך עמדה התיאוריה הזאת במבחנה הריאלי של המציאות, לאורך הרבה מאוד שנות היסטוריה ותהפוכות לאין מספר, בהם מוסד לימוד התורה לא חדל להוות חלק אינהרנטי מההוויה היהודית. וכל׳ חכמים: ׳מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם׳ (מס׳ יומא כח׳ ע״ב).
התשובה לשאלה הזאת היא מורכבת בעיניי. מחד, אכן לאורך הדורות מוסד לימוד התורה, נשא בחובו אופי מובהק של התמסרות והקרבה. די אם נקרא ולו שורות ספורות משירו הנודע של המשורר חיים נחמן ביאליק – ׳המתמיד׳, בשביל להתוודע לאופי הסגפני והכמעט נזירי, של לימוד התורה. זהו יישום מופתי של האופן שבו לימוד התורה חינך את הצעירים היהודיים לאורך הדורות, לבכר את חיי הרוח על פני חיי הנוחות החומריים, תוך כדי הסתפקות במועט וויתור מוחלט על מנעמיו הקורצים של העולם החיצון. אך בה בעת, ייתכן ודווקא אתוס ההקרבה היה גם זה שיצר את אותו ריחוק וניכור מהתכתבות ממשית עם הריאליה, טיפח את הבורות בחכמות ומדעים כלליים (כולל גם שלילת כל אפשרות למתן כלים מינימאליים של שפה ותרבות, שיאפשרו לצורב התורני להשתלב בחיים עצמם, אם וכאשר יחליט לצאת חוצה לעולם הגדול) סירס כל יסוד של מחשבה ביקורתית – רפלקטיבית, ויצר לבית המדרש את התבנית הבועתית המנותקת.
ולסיום:
אפשר להביא דוגמאות לאין קץ לאופן שבו אכן יושמה דוקטרינת לימוד התרה בכפיפה אחת עם אתוס ההקרבה והמחויבות להתמסרות בלתי מותנית, אך דומני שאין כמו עדות מכלי ראשון בהקשר הזה. עם כל הביקורת החריפה שיש לי כלפי העולם שבו גדלתי, אני לא יכול לקחת מהעולם הזה את המימוש המופתי של אתוס ההקרבה. בעיניי ראיתי ולא זר, את אותם גדולי תורה שחיים חיי דחק וצניעות מפליגה, מממשים בעצמם את ההוראה ההיא של המשנה על דרכה הראויה של תורה. אך לא רק בגדולי תורה עסקינן כאן, אלא בקהילה רחבה שמקדשת את חיי ההתמסרות אל הרוח ובוחרת לוותר על מרביתן המוחלט של הנאות החיים המצויות, לחיות בחיי צמצום של ממש, זאת אך ורק על מנת שראש המשפחה יוכל להמשיך ולשקוד על לימוד התורה לאורך שנים רבות.
אך דא עקא, בשנה האחרונה שבה נתון העם היושב בציון באחת המלחמות היותר קשות שניתכו עליו, ראינו איך דווקא אותו עולם שקידש באופן כה מופתי את הנכונות להתמסרות והקרבה, הפך להיות זה שנושא דגל ההשתמטות וההתחמקות הבוטה מן הנשיאה השוויונית בנטל. איך בשעה רבבות מבני עמנו, זנחו את כל חייהם מאחור, והתגייסו ללא סייג לטובת המערכה הקיומית על שלום העם היושב בציון, בחרו במופגן בני החברה החרדית, להיות אלו שנשארים מאחור, מתחפרים מאחורי הסטנדרים הישיבתיים – כששלום עליהם נפשם. כך הפך העיסוק בתורה וחובת ההתמסרות לעומתה כקרדום לחפור בה, לאפשר לרבבות לצעירים ליהנות מפריבילגיה אבסורדית של השתמטות מהחובה היותר גדולה שניתן לעלות על הדעת – מלחמת המצווה. כמה עצוב לראות איך כ״כ הרבה אנשים אטמו את אוזניהם וניכרו את נפשם, לשמע אותה זעקה של משה כלפי שני השבטים שביקשו להישאר בעבר הירדן: ״הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה״!
אך בו זמנית, דווקא בשנה הזאת, שבה אתוס הגבורה וההקרבה הגיע אל ממדים כה מופתיים, אם באותו יום מר ונמהר של השביעי באוקטובר, איך שאלפים, חיילים ואזרחים כאחד, יצאו מכול רחבי הארץ, להילחם בחירוף נפש להצלת אחיהם ואחיותיהם הנתונים תחת מתקפה רצחנית, ולאחר מכן לאורך כל תקופת המלחמה, בהתגייסותם המופתית של אלפי חיילי מילואים, שבמשך חודשים ארוכים, הניחו את כל חייהם – האישיים והחברתיים כאחד, מאחור לטובת חובת המלחמה והכרעת האויב. בנסיבות הטרגיות הללו, הייתה זאת שעתו היפה של אתוס ההקרבה היהודי. ובהקשר לכול האמור, דומני שניתן להרהר בקול, האם להתנצנצות מזהירה זו, אין בעצם קשר עמוק לאותו אתוס של הקרבה שמוטמע בהיסטוריה וב DNA היהודי לדורותיו. זה שאלפי שנות לימוד תורה והתמסרות טוטאלית לעומתה, הצליחו להשריש בנו, גם אם לרגעים נדמה לנו שזה משהו שאינו תקף ורלוונטי עוד בהווייה היהודית והישראלית הנוכחת.
