פרולוג:
מאמר זה נכתב לפני כשנתיים, בתקופה שבה חוויתי משבר אישי עמוק בחיי. כזה שהיה כרוך בפירוק הבית הזוגי, אחרי כעשר שנות נישואין. באותה תקופה הבנתי אולי לראשונה, באופן עמוק ובלתי אמצעי, את התחושה של משמעות הבית, במובנו היותר פנימי בחייו של אדם. זהו משבר שלוקח את האדם (לפחות אותי), להרהורים כמעט בלתי נמנעים לעניינה של הקביעות לעומת הארעיות. כמה דברים ויסודות שנראים בחיינו כקבועים ומוצקים, עשויים באחת, להתגלות כארעיים ושבריריים ביותר, וככאלו שחולפים להם באחת עם הרוח.
באמצעות ההתבוננות האישית-רפלקטיבית הזאת, אני מנסה לגעת בעניינו של חג הסוכות בכלל, ומצוות הישיבה בסוכה בפרט. חווית הארעיות המוכמנת במצוות הישיבה הסוכה, מתוארת בשיר נפלא שנכתב על ידי המשורר היידי אברהם רייזן (1876-1953) ונחשב לאחד מהידועים והפופולריים בשיריו. שיר זה היה מושר בקרב דורות של יהודים בעיקר במזרח אירופה, במנגינה חסידית עתיקה (רצ״ב לינק לביצוע השיר ביוטיוב, בשולי המאמר). השיר מגולל את הסוכה הרעועה והמטה ליפול, כמשל קיומי-טרגי מחד, אך גם רצוף אופטימיות מאידך, למצבו של העם היהודי לאורך כאלפיים שנות גלות. הרוחות והסער האופף את הסוכה מאיימים כמעט בכול רגע נתון להפילה ולהמיט כלייה על יושביה, אך היא עודנה כאן מחזיקה מעמד ומשמשת כקורת גג פלאית לאומה היהודית לדורותיה. וכך הן מילותיו של השיר:
“א סוכה’לע א קליינע,
פון ברעטעלעך געמיינע,
באדעקט דעם דאך,
מיט א ביסעלע סכך,
זיץ איך מיר דארט סוכות ביינאכט.
באדעקט דעם דאך,
מיט א ביסעלע סכך,
זיץ איך מיר דארט סוכות ביינאכט.
– – –
דער ווינט א קאלטן,
וואס בלאזט דורך די שפאלטן,
עס לעשן זיך די ליכטעלעך פיל.
עס איז מיר א חידוש,
ווען איך מאך מיר דארט קידוש,
און די לעכטעלעך זיי ברענען גאנץ שטיל.
עס איז מיר א חידוש,
ווען איך מאך מיר דארט קידוש,
און די לעכטעלעך זיי ברענען גאנץ שטיל.
ביים ערשטן געריכט,
מיט א בלאסן געזיכט,
טראגט מיר מיין טאכטעריל אריין.
זי שטעלט עס אוועק,
און זאגט מיט גרויס שרעק,
טאטע’ניו די סוכה פאלט באלד איין.
זי שטעלט עס אוועק,
און זאגט מיט גרויס שרעק,
טאטע’ניו די סוכה פאלט באלד איין.
– – –
זיי נישט קיין נער,
האב נישט קיין צער,
זאל דיר די סוכה נישט טוהן באנק.
עס איז שוין גאר,
באלד צוויי טויזנט יאר,
און די סוכה’לע זי שטייט נאך גאנץ לאנג.
עס איז שוין גאר,
באלד צוויי טויזנט יאר,
און די סוכה’לע זי שטייט נאך גאנץ לאנג..
במשך השנים בוצעו לשיר היידי הנפלא הזה, תרגומים ועיבודים שונים, אחד מהם של הוא הסופרת והמתרגמת מיכל גור-אריה רביקוביץ (אמה של המשוררת דליה רביקובי’ץ), והרי הוא לפניכם:
“סֻכַּת אַמָּתַיִם עֲשׂוּיָה לוּחוֹתַיִם
בְּעֶצֶב בָּנִיתִי לִי פֹּה.
סָכַכְתִּי בַּסְּכָךְ הָאֹהֶל הַשַּׁח
וְאֵשֶׁב בָּדָדָה לִי פֹּה
הַסַּעַר, הָרוּחַ וְכָל סֶדֶק יָפוּחַ
נֵרִי זֶה יִכְבֶּה, הָאֶחָד
יֵהוֹם לוֹ הַסַּעַר כְּחַיַּת הַיַּעַר
אֵשְׁבָה בַּסֻּכָּה לִי בָּדָד
אִשְׁתִּי הַחִוֶּרֶת בַּפֶּתַח נִצֶּבֶת
תַּבְשִׁיל לִי מַגֶּשֶׁת בַּיָּד,
בְּרַעַד נִצֶּבֶת, שְׂפָתֶיהָ דּוֹבֶבֶת:
סֻכָּה זוֹ תִּפֹּל עוֹד מְעַט.
חִדְלִי מֵאִוֶּלֶת! רוּחֵךְ מַה נּוֹפֶלֶת?
סֻכָּה זוֹ עָמוֹד תַּעֲמֹד!
רוּחוֹת כְּבָר סָעָרוּ בְּיָמִים עָבָרוּ,
וְהִיא עוֹדָהּ בַּל תִּמּוֹט!”
מעבר לעובדה שהשיר הזה הוא נפלא בעיניי, ואין ראוי הימנו לשיתוף בימי חג הסוכות, דומני שהוא ראוי לקצת לימוד. המשורר שם את הדגש דווקא על עובדת היותה של הסוכה שברירית ומטה ליפול, משענת קנה רצוץ שעלול להיות מסוכן ממש להישען עליה ולסמוך על בטחונה. ובכלל, הכול שם נראה עגום ורגעי, שעוד רגע פשוט איננו. במילים המקוריות של השיר ביידיש (בבית השני) המשורר אפילו דואג לציין שבעבורו זה חידוש אם בכלל עוד נספיק לעשות בסוכה הזו קידוש, ואיך בכלל הנרות עודם דולקים בה? אבל בכול זאת, הפלא מתרחש והמשפחה זוכה לעשות בסוכה הזאת לא רק קידוש, אלא כנראה גם אוכלת שם את הקינוח ועודה יושבת שם בבטחה, בנרות דולקים ואהבה בוערת.
ונראה לי שהמשורר במודע או שלא, נגע כאן בנקודה עמוקה מאוד בעניינה של הסוכה היהודית לדורותיה. כי באופן פרדוקסלי דווקא הסוכה נתפסת כמקור להגנה והכלה. אנחנו יכולים לראות זאת למשל בדברי הכתוב בתהילים אותו אנו קוראים בימים אלו חודשי אלול ותשרי: “כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי” (תהילים כז׳ ה׳). או למשל, בדברי הנביא ישעיהו: “וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר” (ישעיהו ד׳ ו׳). והתמיהה הלא עולה מאליה, מדוע דווקא הסוכה, הנחשבת כמבנה עראי שעלול להתערער בקלות, נחשבת כמקור להגנה והסתתרות, ולא הבית היציב והקבוע יותר?
והשנה דומני שהבנתי את העניין הזה יותר מאי פעם, דווקא מהמקום החוויתי האישי שלי. הייתה זו שנה שבה חוויתי לראשונה בחיי את המשמעות הקיומית של חורבן בית. מקום שהיה עוגן של יציבות, אהבה ואחווה בחיי, הגיע רשמית אל קיצו. ניתן החותם הסופי על קורת גג שבמשך שנים נראתה בעיניי כדבר הבטוח ביותר, זה שלעולם יהיה שם ולא משנה מה. וכך ברגע אחד, כול זה נעלם בתהום נשיה של זיכרון ההולך ומתרחק. כאבק פורח וכחלום יעוף. אלא שאז עליך לנסות ולמצוא מסילות של חיים בעולם שבחוץ, זה שכבר די שכחת איך הוא נראה ומרגיש. להסתגל לחיים שיש בהם לא מעט מן הבדידות והשקט המקפיא הזה, ועוד לא הזכרתי את כל ההרגלים וכו’ שכבר מזמן הפכו להיות נחלתם של החיים הזוגיים, וכעת עליך לחוות את כול אלו עם עצמך. אך אם יש משהו שהוא עוד יותר מהכול נוכח בחיים האלו הפוסט-זוגיים, זהו עניין אי הוודאות. הכול תלוי ועומד בחיים של הרווק (בוודאי בשכבת הגיל שאני מתייחס אליה), אתה לא באמת יודע בהיכן תאכל בשבת הקרובה, או אפילו איפה תהיה בעוד שבוע (בוודאי בעבור אנשים עצמאיים שכמותי), הכול נזיל ויחסי, מקומי וכול כך שברירי. כך גם העניין של הדייטים וכול המסתעף, אתה נתון לכול מיני אירועים אקראיים שעשויים להפגיש אותך עם המיועדת הבאה וכו’, זה כמובן ממלא אותך בסקרנות לא מעטה, אבל תסכימו איתי שיש בכך בראש ובראשונה מאי הוודאות, כאילו לחיות בתוך מצב קיומי מתמיד של ניסוי וטעייה. וזה, איך לומר בעדינות, עשוי להיות לא נחמד כלל ועיקר.
כך שבהסתכלות של רטרוספקטיבה, ההפנמה היותר משמעותית של המצב הזה, הוא בכך שאותו הבית שהיה נראה קבוע ואפילו נצחי, לא היה אלא פאטה מורגנה מקומית. שום דבר של אמת, קיקיון דיונה שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד (יונה ד׳ י׳). זה כמובן מייצר אצל האדם סקפטיות עמוקה בנוגע אל העתיד, האם באמת אפשרי בכלל לייצר קורת גג של קביעות? ומה בכלל יכול וראוי להיחשב כקבוע ויציב לעומת היחסי והנפסד, אם אפילו המקומות היותר קבועים הללו בחיינו, כך קורסים להם באחת אל תוך עצמם?
כאן נכנסת סוד עניינה של האמונה. הרגע הזה שאתה מבין שתהיינה הבחירות שלך בחייך מוצקות וברורות ככול שתהיינה. כמה שלא תהיה משוכנע בצדקתן, בכמה שזה בדיוק מה שנכון וראוי בעבורך, ברגע אחד יכול פשוט לעלות בעשן ולחלוף עם הרוח, אין מנוס מלהיות קצת יותר פטליסט, או סטואיקן, או ליתר דיוק בעגה היהודית, בעל אמונה. ולהיות בעל אמונה זה אומר בראש ובראשונה להרפות. להבין שהמציאות שאתה פועל בה היא גדולה ומשמעותית לאין ערוך ושיעור מההחלטות והבחירות שלך בחיים, משמעותיות ודרמטיות ככול שתהיינה. שהיכולת שלך באמת להשפיע על חייך ולעשות את עצמך לשלם ומאושר, כמעט ואיננה תלויה בך. אמנם גם בך, אך זהו חלק קטן יחסית, שמתקיים לצדם של כול כך הרבה נתונים ופרטים שבערבו של יום יקרינו וישפיעו ישירות, לשבט או לחסד, על התוצאה הסופית שתהיה מנת חלקך. אז אולי במקום להתבדל ולהתנתק מכול אותו מרחב אינסופי של השפעה, להתבצר בתחושות שאין אשלייתיות מהן, של עוצמה וכוח, של דמיון כוזב אודות יכולת הבחירה וההשפעה שלך, אתה צריך להיות קצת יותר חלש, או ליתר דיוק, לקבל ולהכיל את חולשתך המובנית, זאת שאולי היה לך נוח להתכחש אליה כל כך הרבה זמן. וכך, מתוך המקום לנסות ולבנות משהו, להקים בכוחותיך המוגבלים את המקום הבטוח החדש שלך.
וזהו אולי ההבדל העמוק בין בית לסוכה. הבית הוא הגרסה המתקדמת של הציוויליזציה האנושית ליצירת מרחב הגנה ובטחון. הוא יצוק על אדנים איתנים, מתוכנן בקפידה שיוכל להעניק את מקסימום תחושת האבטחה הקיומית למי שבאים בשעריו. וככול שהבית גדול ומבוצר יותר, כך גם גדול שבעתיים עצמת ההגנה שהוא יעניק ליושביו. כך בתים הפכו לטירות, טירות למבצרים, מבצרים למצודות וכו’. ובינו זאת, לא רק בביטחון במובנו הפשוט עסקינן כאן, אלא בעוצמה שהיא בראש ובראשונה חברתית ותרבותית, כזו שמשדרת את מקומו ומעמדו של יושב הבית. בבחי’, אמור לי מהו ביתך ואומר לך מי ומה אתה. ודי אם נביט על הביטוי הרווח “בעל הבית” והמשמעות התרבותית שמעמד שכזה נושא בחובו. אך כפי שהתבאר, אין כאן לפנינו אלא כי אם אשליה של ממש, הבית אם במובנו הפיזי ואם בזה המטאפורי, עלול ברגע אחד ליפול על יושביו, להיכחד כלא היה. וכלשון תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים על אותם אנשי השרון: “שלא יעשו בתיהם קבריהם..”
וביתר שאת, כמה פחד נושאת בחובה המוטיבציה שלנו לבניית בתים ולהתחפר בתוכם. להסתרר מפני כל הסובב שמבחוץ, הזר והלא ידוע. בבית אנחנו מרגישים כביכול מוגנים, נראה לנו שאנחנו יכולים לשלוט במצב ולנהלו. וכפי ששרה יפה קורין אלאל:
אֲנַחְנוּ פּוֹחֲדִים מֵהַצֵּל שֶׁל עַצְמֵנוּ,
נִצְמָדִים לְקִירוֹת הַבָּתִּים
וְרֹב הַזְּמַן מִתְבַּיְּשִׁים בְּגוּפֵנוּ,
חוֹפְרִים מִקְלָטִים..
אך לעומת הבית יש לנו את הסוכה. זו האחרונה אינה מתיימרת באמת להוות מרחב של הגנה טוטאלי. היא לא עוסקת בהתבדלות והתגדלות מעל פני הקרקע ואף כמן התכחשות לכול המרחב הטבעי הסובב. אדרבה, הסוכה כולה עניינה התכתבות מתמדת עם המרחב החיצון. היא עצמה חלק אינטגרלי מאותו מרחב. בדברי חכמים למדנו כי על הסוכה להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, היינו, מחומרים שהם אורגניים וטבעיים בלבד. משמעותה של הוראה זו שהסוכה היא חלק מאותו מרחב אורגני אינסופי. היא מכירה במרחב ומאמצת אותו בעצם הווייתה. יש בה ממד מובהק של צניעות ועוונה, היא נטולת יומרות גדולות ואשליות על כוח ועוצמה ציוויליזציונית. אך זאת במקביל, ושמא דווקא מתוך המקום החלש והצנוע הזהֿ, היא מייצרת את מרחב ההגנה המסוים שלה. ואם לחזור לרגע לכתוב האמור בנבואת ישעיהו, הסוכה בוודאי שלא תעניק הגנה מושלמת מפני החמה, הממטרים והרוחות, להיפך, היא לגמרי מקבלת את היתכנותם ויכולת ההשפעה שלהם עליה, כאשר מתוך הקבלה הדטרמיניסטית הזו אודות כוחות הטבע האדירים הפועלים מסביב, היא תנסה ותעניק פיסה קטנה של ביטחון ואינטימיות יחסית.
זאת גם התפילה האמורה בל’ הכתוב בתהילים אותה אנחנו אומרים בימים אלו. הכמיהה הריאלית היא, כי כנראה ימי הרעה יבואו עלינו אם נרצה ואם לאו, וכי לא באמת ניתן לצפות לעולם שלם ואוטופי שבו הכול טוב וורוד, אבל אם חלילה אכן יבואו, שלפחות נזכה כי “יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי” (תהילים כז׳ ה׳). היינו, איזושהי נחמה פורתא של ביטחון והכלה בסוכתו של מקום. בקורת גג שתצליח לאפשר לנו לצלוח את תקופות המשבר ודכדוך הרוח, אותם ימים שהאהבה והאנרגיות החיוביות הנן מאיתנו והלאה. אז לא בית גדול ואדיר ממדים אנו מבקשים, כי אם סוכה קטנה, ד’ על ד’ של שפיות, של רצייה וקרבה שתהיה שם להפיג בעדנו את צינת הלבד והאימה הקיומית.
וכמה חג זה של סוכות, הוא מופתי בהקשר הזה בתוך רצף החגים של תשרי. רגע אחרי שקיבלנו בראש השנה, את הנוכחות האלוהית הדטרמיניסטית בבריאה. אימתנו בתוכנו פנימה את ההנחה ולפיה הכול חוזר ונידון אל מול האלוהים ויכול ברגע אחד גם שלא להיות, ואם כבנים ואם כעבדים וכו’, וכך מתוך נקודת השקפה זו המשכנו הלאה אל יום הכיפורים, בה אימתנו בתוכנו את גודל הכישלון האישי של בחירותנו, והשבר מהאופן שבו הלכנו שובב אחרי חולשותינו. ובעיקר, כמה בסופו של דבר מָה אֲנַחְנוּ, מֶה חַיֵּינוּ, מָה חַסְדֵּנוּ, מָה כֹּחֵנוּ, מָה גְּבוּרָתֵנוּ.. וכך, מתוך המיצוב התודעתי/נפשי הזה, אנחנו יוצאים חוצה לבנות מחדש את ביתנו, אלא שהפעם לא בית אנו בונים, אלא סוכה. מן דירת ארעי שכזו שמקבלת ומכילה את כול מטען ההפנמה התודעתית הזו של ראש השנה ויום הכיפורים. אנחנו לא מתכחשים למרחב אלא מקבלים אותו כמות שהוא, לא הולכים נגד ההוויה האלוהית הדטרמיניסטית, אלא אדרבה, מקבלים ומפנימים אותה בהרכנת ראש. כך שאם לדוג’ יבחר שם היושב במרומים להמטיר על ראשינו מטר של גשמים בימי החג היישר על סוכתנו החגיגות, נראה זאת כ”עבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו” (מס’ סוכה, פ”ב משנה ה’). כמה צניעות מוכמנת במשפט הזה. אנחנו לא אדונים לעצמנו היושבים בטח בבתים בצורים, אלא כעבדים המצאים במרחב שאינו שלהם, וכמו משרתים את פני האדמה ה’ שממעל. או את”ל, מקבלים ומצייתים לחוקי המרחב ואורחותיו הטבעיים. זה מה שעושה את הסוכה בעבורנו ל”צִלָּא דִּמְהֵימְנוּתָא”, מקום שכולו הסתופפות בגבוה מאיתנו, במה שהוא הרבה מעל ומעבר לכוחינו והשפעתנו שלנו.
וכמה יפה לחזור בהקשר הזה למילות השיר שעמו פתחנו. זה המגולל את מצבו הקיומי של העם היהודי באלפיים שנות גלותו, כקיום בסוכה רעועה ונוטה ליפול. זהו שיר שאין כמותו לשרטט את התפיסה היהודית האמונית הזו, הרואה באשליית הכוח והביטחון האנושיים, כמקור אכזב ואף מסוכן, מה שלא באמת יכול להחזיק מים ולהיות בר תוחלת לאורך זמן. אימפריות אדירות עלו ונפלו, לאומים שלמים גדולים ועצומים לאין ערוך מהאומה היהודית, נעלמו בתהום הנשייה של ההיסטוריה, והעם היהודי, זה הקטן, הכה עלוב ומוכה, פצוע וחבול, מי שלא היה כמותו לדעת מכאובים וגלגולים של טרגדיות ואסונות לאין מספר, עודנו כאן. והוא לא רק שורד, אלא חי וקיים כפי שלא היה מעולם. אז לפחות לראייתו של המשורר, זה לא על אף שלא היה לו בית (במובנו התרבותי/עצמתי האמור), אלא שמא דווקא בגלל כך, כי כול מה שיש ליהודי זאת בסופו של דבר סוכה, זה המקסימום שהוא יכול להרשות לעצמו לפעול, כמו מגדיר ותוחם את גבולות הכוח וההשפעה שלו במרחב, וכך מתוך הקבלה הצנועה הזו, הוא מזכה בנצחיות הפלאית של קיומו.
וזה לוקח אותנו לעניינה של השמחה שהיא ייחודית בחג זה של סוכות. השמחה לעולם עניינה יציאתו של האדם מן הבועה הריאלית המקרקעת שלו. ככול שהאדם יהיה משוחרר יותר, פחות תפוס ולכוד בתוך עצמו, כך תתעצם בנפשו תחושת השמחה. זהו כמובן עניינה של השתיה וההתבסמות, הרצון לרקוד ולנוע וכו’ (בהלכה טפח שהוא מצומצם אל תוך עצמו נקרא “טפח עצב”. לעומת כזה שהוא רחב ופתוח יותר, הנקרא “טפח שמח”). כך שבחג הסוכות אנו שמחים כי אנו מצליחים להשתחרר. לצאת מגבולות הכוח האשליתיים שלנו, ולצאת חוצה למקום שהוא הרבה מעבר לנו. מקום של חוקיות אינסופית שאנו איננו אלא חלק קטן אפילו זערורי הימנה. רק קבלה של הוויתנו כמציאות פטליסטית שכזו, מסוגלת באמת לשחרר אותנו מכול האכזבות והכשלים שאנו חוזרים וחווים בעוכריה של אותה אשליית כוח עצמאית, זו שאך זה עתה התפכחנו הימנה בימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים.
ואין כמו נבואת הנביא עמוס לסיים את מאמרנו זה:
“בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם. לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם, וְכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי, עֲלֵיהֶם: נְאֻם-יְהוָה, עֹשֶׂה זֹּאת..” (עמוס ט׳ יא׳)
לא נבואה על בית גדול ואדיר ממדים שיוקם מחדש, אלא “סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת”. דווקא אותה סוכה שכביכול נפלה, זו שהוכיחה חולשה והיעדר עמידות, אותה אנחנו רוצים להקים מחדש, לתת לה סיכוי נוסף. כמה אימוץ יש כאן מה שנתפס בינינו כזמני וארעי, מעורער ובלתי עמיד. כי זהו בדיוק טיבו של המקדש, כמה שיהיה גדול ועצום ממדים, הוא אינו הבית שלנו, אלא של אלוהים. הוא נתון לחלוטין אל הממד שמעבר, לרצונו של אלוהים להיות נוכח בהוויה האנושית. כי אם חלילה, אנו חדלים לראותו כך, גזירת החורבן נגזרת בו מיניה וביה, באופן מידיי ובלתי נמנע. בבחי’: “אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְהוָה לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר..” (תהילים קכז׳ א׳).
ושמא זהו כל פשר החגיגה המיוחדת במקדש של חג זה. האופן שבו אנו מטמיעים בדעתנו על תפיסת החוזקה לעומת החולשה, העוצמתי לעומת הרפוס. כי זאת תמציתה של האמונה, ההכרה בכך שהעוצמה היא מאיתנו והלאה, שהנוסחה של “כוחו ועוצם מידי”, נושאת בהכרח בחובה סתירה פנימית. כך שככול שנטיב להפנים ולקבל זאת, נוכל לזכות ביותר ביטחון וקורת גג אמתית של אינטימיות והכלה קיומית.
חג שמח ורצוף באינטימיות והכלה לכולנו!
רצ״ב ביצוע מוזיקאלי (אחד מני) לשיר היידי שבו נפתח המאמר:
