על אהבת ארץ ישראל הפרה-ציונית בקהילה היהודית בבודפשט – הונגריה1 min read

מאמר 3: רשמי ביקור בעיר בודפשט – תשרי תשפ״ב/אוקטובר 2021

בשולי הביקור (המתמשך) שלי כאן בקהילה היהודית אורתודוקסית הגדולה (לפחות בעבר) של בודפשט. רציתי לשתף אתכם במשהו מעניין שתפס את תשומת לבי. וזהו האופן שבו מוטת הכנפיים הקהילתית, כפי ששרידיה נחשפים כאן בפניי, הכילה ונשאה בחובה הרבה מעל ומעבר למתכונת הקהילתית המצומצמת (כפי שהיא יותר מוכרת לנו כיום, בוודאי בארץ). למעשה הקהילה במתכונתה ההיא, הכילה בתוכה הן את האישי במובן היותר אישי ואינטימי, ובו זמנית אף את הלאומי/קולקטיבי בהקשרו היותר רחב ועמוק.

הביטו בתמונות הרצ”ב. באחת מהן נראה מבנה החופה הממוקם בחצר בית הכנסת, או ליתר דיוק פשוט צמוד לקיר המזרחי של בית הכנסת וכמו נסמך אצלו (ע”כ המשמעות הסמלית של העובדה הטכנית הזו).

זאת תמונה שמספרת לנו על המציאות הקהילתית כפי שהייתה כאן לאורך מאות שנים. חופתם ואף חגיגת חתונתם של חברי הקהילה, התקיימה ממש בתוך הקהילה. יש בכך בעיניי אמירה של עומק, כזו שרואה בבניית בית בישראל, כהתרחשות שאינה מתקיימת בחלל ריק, אלא כחלק מהמחויבות לקהילה ולהמשכיותה. המשפחה החדשה הנוסדת היא עוד נדבך שמבטיח את עתיד הקהילה ורציפותה הבין דורית. אך בו זמנית, הביטו גם בשלושת התמונות הנוספות. מדובר בלוח שמותקן ממש מעל בימת בית הכנסת, ולמעשה פורס בפנינו מן רשימת מכולת של כל תתי מוסדות הקהילה שפעלו תחת מטרייתה הראשית. ניתן לראות שם, גופים כמו: חברת ש”ס, חברא קדישא, ביקור חולים, חברת נשים, תפארת בחורים, ועוד ועוד. ולמי שקצת מכיר, מדובר בגופים קהילתיים טיפוסיים שפעלו כמעט תחת כל מטרייה קהילתית/יהודית באירופה. אך ראו נא איך לרשימה הזאת התווסף לו מוסד נוסף שלכאורה אין לו כל קשר לגופים הקהילתיים הפורמליים: “ארץ ישראל”.

אתם מבינים? ארץ ישראל והמחויבות אליה ולהתיישבותה, נתפסו כחלק אינטגרלי מהאופן שבו הקהילה תופסת את מקומה ואחריותה במרחב היהודי/אוניברסלי. קהילה עם שורשים ומחויבות של אמת, לא יכולה לדאוג רק לעצמה ולצרכיה הפרטיקולריים, ואפילו לא להתרכז אך בחלשים ובנזקקים שבתוכה, אלא עליה לתפוס את עצמה במקביל ככזו שמודעת לכך שנקודת היעד המרכזית היא ארץ ישראל, ולהיות חלק מהמאמץ היהודי/קולקטיבי לקדם ולטפח את היעד האולטימטיבי הזה. ובינו נא, לא ציונות כתוב שם, ובוודאי שלא מדינת ישראל (הקהילה הזו נחנכה והוכרה רשמית כמה עשרות שנים קודם להיווסדותה של הציונות בשלהי המאה 19), אלא סתם כך, במילים העתיקות והכה יהודיות ההן: ארץ ישראל. זאת מחויבות שמובנית אינהרנטית בתוך התודעה היהודית כפרט וככלל. ואדרבה, רק על בסיסה של תודעת המחויבות הזו, יכל הרצל (שאגב, נולד ממש כאן בעיר, לא הרחק ממיקומו הנוכחי של בית הכנסת) לבנות ולכונן את חזונו ומפעלו המדיני, ולאחר מכן לקום מדינת ישראל, ולהיעשות למה ולמי שהיא כיום.

אפשר אולי לראות במחויבות הכפולה הזו, של האישי והאינטימי מחד והקולקטיבי והלאומי מאידך, כמימוש נפלא של הברית הדואלית הידועה בהגותו של הגרי”ד סולובייצי’ק, כברית גורל וברית ייעוד (הבאות זו על גבי זו). את הפרטי והאינטימי אפשר כמובן לייחס לברית הגורל, האופן שבו בני הזוג כורכים וסומכים את גורלם האישי/משפחתי בגורל הקהילה והאומה. זאת לעומת אותה “ארץ ישראל” המוזכרת כאן, שאותה אך טבעי לראות כברית הייעוד המכוונת, אליה נשואות עיניהם של ישראל במשך אלפי שנות גלות.

זהו לעת עתה. חשבתי שיהיה נכון לשתף אתכם במחשבות הללו. כמה שאנו כיום אולי רחוקים מהמתכונת הקהילתית הרחבה הזו, נראה לי שכדאי שנזכור ונעלה זאת על נס. בבחי’ “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר..”