ושוב חג חנוכה בניכר. ושוב קר באמת בחג הזה. ושוב לחגוג את חנוכה זה מעשה זר, שונה, אחר. לא באמת משתלב עם האורות הנוצצים של חג המולד שזורחים פה בכול מקום. גם אם לעיתים זה נראה מאוד דומה, אבל הוי, כמה שונה. אלו הם אינם אורות שמחפשים להיות מרשימים ואקסטרווגנטיים במיוחד, אלא כאלו צנועים, פשוטים, מעטים. פך שמן קטן שאמור להאיר הרבה מעבר ליכולותיו הטבעיות.
אז שוב להיות כאן בניכר, באירופה הכ”כ נוצרית שסוגרת עליך מכל צד. מכול קרן רחוב, מכול פינת בזאר. ודווקא מול האורות הנוכריים הללו, אתה צריך למצוא את האור שלך. את המקום הייחודי שלך בתוך הסביבה המקומית. שאומנם חוגגת גם היא, אבל ממש לא את החגיגה שלך. מאירה גם היא באורות ניאון, אבל כאלו שמאירים דווקא את הזרות, האחרות הרוחשת.
ורק הגעתי והידיעות המחרידות הגיעו גם הן. כמו קיבלו את פניי במרחב המנוכר הזה. לא היה יכול תזמון מצמרר יותר. כאילו מישהו הכין לי את הקרקע השנה. לתזכר אותי במשמעות של החיים בגלות. של מה זה אומר להיות יהודי בניכר בחנוכה 2025. מה זה אומר לחיות במרחב שאין לך בו באמת שום הגנה שהיא. שלאף אחד לא באמת אכפת מהחיים שלך, במובן הכי בסיסי. ומה זה אומר להדליק אור קטן בתוך כל מרחב הזרות הזה. למי ולמה זה מועיל?
שנו חכמים: ‘נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ – ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו‘ (שבת כא’ א’). זאת הוראה הצריכה לימוד, מה עניינה של ‘שעת הסכנה’ האמורה כאן? כי הלא ממה נפשך, במידה ואכן ישנה גזירת מוות על מי שמדליק נר חנוכה, הרי שאין בכך כל חידוש, ולו רק כי יש בכך משום פיקוח נפש ודינו כשאר הלכות תורה (וק”ו כשבמצוות הדלקת נר חנוכה עסקינן, שכידוע אינה אלא מצווה דרבנן), כשמאידך, אם בשעת השמד עסקינן, הלא עלינו למסור נפש אפילו על “ערקתא דמסאנא”. היינו על דבר שולי וחשוב הרבה פחות, כמו קשירת שרוך נעל?
אלא כי מכאן אנו למדים ששעת הסכנה האמורה כאן, היינו, שעה שבה נר החנוכה הופך להיות ממקור של השפעה והקרנה חוצה, למקור של משיכת אש. של משהו שכמו מסגיר ומעצים חוצה את הזרות המובנית שלך שמכונסת בתוכך פנימה. קוראים לזה היום “טריגר”. זאת תקופה שבה להיות יהודי אולי לא בהכרח גוזר עליך גזר דין מוות, אבל בוודאי עושה אותך למנוכר שבעתיים. כזה שאינו רצוי ואינו מקובל. כן, אפילו עד כדי שהנרות על פתח ביתו, שאמורות במקורם להביע ולחלוק את היהדות המתבדלת חוצה, נתפסות דווקא כהתרסה של זהות שאינה רצויה כאן עוד.
וע”כ באה הוראת חכמים, כי בשעה עגומה שכזאת, הרי שהשולחן הפנימי, היינו, אותו בית אישי ואינטימי, דווקא הוא נעשה כמקור להשפעה וחיזוק. כי מה שאנחנו זקוקים לו, עוד הרבה לפני שאנו נעשים לאור לגויים, להיות אור לעצמנו. להבין את האור שלנו. מי אנו ומה אנחנו. מה פשרו של אותו נר אחד קטן שיש בו בכדי להצית בנו כול פעם מחדש את ההיות הקמאי הזה שמקנן בנו כבר למעלה משלושת אלפים שנה. כך בהקשר זה, משמש השולחן כארכיטיפ של עוגן ויציבות. נקודת המרכז הזהותית של הבית. זאת היכולה להוות תשובת משקל פנימית לכל מה שבחוץ וכל’ תהילים: ‘תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי‘.
זאת היא א”כ חובתנו בעת הזאת, לנסות ולספר, בראש ובראשונה לעצמנו, כי הניצחון הוא לפני ואחרי הכול, הוא ביכולתנו לחזור אל אותו פך שמן טהור, זה שלית ליה מגרמיה כלום. אותו דבר מה שאין בו לכאורה מאום מעבר למעט שמן שמספיק לכמה שעות בודדות. אבל דווקא הפך הזה יכול להיות מקור של אור עצום ואינסופי. של איזושהי תמציתיות שהיא חזקה ועצומה לאין שיעור מכול עוצם הזרות והניכור האפופים בכל אורות הניאון שמסביב. תמצית של טוהר מזוכך, שאין פרצה אחת בחומה שיכולה לחדור לתוכו פנימה.
וכך אנו מתארים את הניצחון בל’ התפילה המיוחדת לחג החנוכה:
‘וְאַחַר כָּךְ בָּֽאוּ בָנֶֽיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶֽךָ וְטִהֲרוּ אֶת־מִקְדָּשֶֽׁךָ וְהִדְלִֽיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קׇדְשֶֽׁךָ‘
השיבה הביתה, כך מסכם הפייטן את נקודת הסיום ובמידת מה אף נקודת השיא, של מלחמתם ההרואית של בני החשמונאים. אותם ‘בָנֶֽיךָ‘ שלחמו שם בשדה הקרב שבחוץ, שבים ‘לִדְבִיר בֵּיתֶֽךָ‘, זה שהוא כולו בסימן של התכווננות פנימה. כי באשר הם נחשבים לבניו של מקום, ממילא גם ביתו הוא ביתם וביתם הוא ביתו. או במילים אחרות, אין האבחנה בין ביתם לביתו (וחוזר חלילה) מיטשטשת לחלוטין. וכל’ של הלל הזקן בשמחת בית השואבה שבמקדש: ‘אם תבוא אל ביתי אני אבא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך שנאמר – בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך” (סוכה נג’ א’).
במובן זה, החזרה בהגדרתה היא הביתה. אל המקום שבו אנו מרגישים בטוחים. המרחב המוגן, זה שאנו מסתופפים בצל קורתו וחשים שאנו יכולים להניח בו על שולחננו ודיינו. השולחן האמור פה, הוא גם במובנו המטאפורי, זה שכמו מהווה בעבורנו תחליף לעוגן הזהותי והחיבור למזבח שבמקדש. וכל’ חכמים: “בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו‘ (מנחות צז’ א’). כך כשם שבמקדש הדלקת הנרות הייתה דווקא במקום היותר פנימי ונסתר מן העין, כך באיזשהו מובן, לעתים מה שנדרש מאיתנו הוא דווקא לשוב אל המקום היותר נסתר. לחזור ולחזק את יסודותיו של הבית. להדליק את הנר בדייקא בתוכנו פנימה. לחולל דווקא שם אל מול עצמנו, את אותו ‘פרסומי ניסא‘.
‘מניח על שולחנו ודיו‘. כן, ממש על אותו מקום של עוגן זהותי, שמכפר בעדנו בעת שאנו נעדרי הבית הגדול של השייכות – בית המקדש.
ובעתות מצוק שכאלה, כשפנינו אל ביתנו ושולחננו פנימה, עולה ונשמעת הקריאה רצופת האהבה והתשוקה:
“יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה” (שה”ש ב’ יד’)
כי לפעמים דווקא שם, בחגווי הסלע בסתר המדרגה, אנחנו נדרשים להראות את מראנו ולהשמיע את קולנו. לעומת מי? לעומת עצמנו ואבינו שבשמיים. שם במקום המוכמן האינטימי ההוא, מתגלה הפלא. אנו זוהרים באור יקרות של המראה הנאווה והקול הערב.
ודווקא לאור האורות שבהם הערים הנוכריות הללו מוצפים בימים אלו שקודם חגיהם, ומוקרנים אליך מחלונות הבתים וכל קרן רחוב, הרהרתי אודות האבחנה בין האורות – כזה לעומת זה, בין אלו של נרות החנוכה לאלו שעניינם לבשר את חג המולד הנוצרי הקרב ובא. ונזכרתי בהקשר זה בדבריו של המהר”ל בס’ ‘נר מצווה’ אודות טיבם של נרות החנוכה והופעתם בדייקא בסוד המספר שמונה:
‘התורה והארון שהוא האור עצמו, לכך נקרא ארון מלשון אור, שהתורה היא אור והיא השמינית, ומשם בא הנס של ח’ נרות חנוכה. וכבר בארנו כי נשאר פך אחד קטון שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, וידוע כי כהן גדול הוא משמש בשמונה בגדים, וכל זה בשביל מעלתו שיש לו מדרגה הח’. וכאשר טמאו היונים את ההיכל וטהרו אותו מן הטומאה וחזרה הקדושה מן מדרגה שהיא שמינית, ולכך נעשה הנס ח’ ימים‘
במק”א באתי בהרחבה בביאור דברים עמוקים אלו, אך בהקשר דידן רק אומר, כי הלימוד העיקרי שאותו אנו למדים מדברי המהר”ל כאן, הוא בכך שסוד עוצמתם של נרות החנוכה נעוץ דווקא בזיקתם אל הנעלם והנשגב, אל אותו מקום שכולו בסתר המדרגה. זה שהמהר”ל מזהה כ’ארון הברית’. כי עניינו של הברית הוא סגירה וחתימה, באופן שאין כל זיקה ראייתית (או אחרת) אל מה שהוא נושא בתוכו – לוחות הברית. כאשר כל הנס היה באופן שבו אותם אורות שהם הדליקו לאחר שחרור המקדש וטיהורו, היה באופן שבו הם הצליחו למצוא את אותו ‘כד שמן החתום בחותמו של כהן גדול’, שכפי שמעטים שם המהר”ל בדבריו, הכהן גדול הוא היחיד שכמו מייצר איזשהו שיג ושיח לעומת אותו מקום משכן הארון – בית קודש הקודשים, באותו היום שכולו אפוף סוד ופלא.
כך שאם סוד נרות החנוכה הוא באותו ממשק פלאי המתקיים ביניהם לאותו הממד השמיני – פנימי, זה המזוהה כ’ארון’ (שכפי שכותב המהר”ל הוא נחשב כ’אור עצמו’), כאשר דווקא מהזיקה אל הלפני ולפנים, שואבים אותם נרות את כוחם לגלות ולהאיר חוצה, הרי כי להבדיל בין הקדוש לטמא וכו’, אותם נרות ניאון הנראים בימים אלו בכול מקום כאן בניכר הנוצרי, הם כולם אינם אלא בסימן של חוץ. התהדרות פומפוזית שאין בה דבר וחצי דבר מבית הפנים. כשהכול הוא אך מתוך אותו פחד קמאי מהחשיכה הנעלמת (עניין הקשור גם לתפיסה התיאולוגית הנוצרית. אבל זה עניין הראוי להרחבה בפנ”ע).
אז אתמול בערב – ליל ראשון של חנוכה תשפ”ו, הדלקנו על שולחננו כאן באמסטרדם. בלב העיר שמתיימרת להיות כזאת שאין טולרנטית הימנה. עיר ואם שבמשך מאות בשנים יהודים מצאו בה מקלט לזרות המובנית שלהם. הם הרגישו בה הרבה יותר בטוחים ומשוחררים בזהותם ותרבותם הייחודית, ואפילו יכלו לכמה רגעים לפנטז על אור לגויים והשפעה והטבעה תרבותית על החיים הסובבים אותם. אבל בחנוכה של שנת 2025, אפילו כאן כבר לא בטוחים כי הטולרנטיות הזאת עוד בכלל תקפה ורלוונטית איפשהו. מאז השביעי לאוקטובר 23, גם העיר הזאת הפכה להיות הר געש של אנטישמיות ושנאת יהודים מחליאה.
והבוקר, פגשתי כאן לקפה, חברה טובה, שמתגוררת בעיר הזאת כבר למעלה מ15 שנים. מגדלת פה את שני בניה, ואף חיה בזוגיות עם צעיר מקומי, ולא פחות מכך, יש לה שורשים משפחתיים עמוקים בעיר הזאת, כאלו שהולכים רחוק עוד הרבה לפני המלחמה הנוראית ההיא בשנות הארבעים של המאה הקודמת. היא תיארה לי בהרחבה את המצב העגום של החיים היהודים/ישראליים כאן. כמה שום דבר ממה שהיה כבר איננו באמת תקף עוד. היא גוללה בפניי אי אלו דוגמאות מובהקות ומצמררות לכך. כמו למשל, העובדה שהיא כבר לא מהינה יותר לענוד את שרשרשת המגן דוד שלה בשער בת רבים, או כמו שהיא לא תעז להוציא יותר את המילה ‘ישראל’, גם כשהיא משוחחת בטלפון בטראם הציבורי. ובוודאי לא את המילה ‘ציונות’, שנחשבת כאן למשל ולשנינה ממש. מדובר במשהו שקרוב להיות סכנת חיים, בלי שום גוזמא. אתם מבינים? עמם הזכרת שם ישראל עם דגש על השם ציון והתנועה המוכמנת בשם זה, הפך להיות משהו שהוא משוקץ ומגונה בתכלית, גם במקום שהוא כביכול כה מכיל וסובלני כמו אמסטרדם. מקום שאנשים כדוגמתה, כבר חשבו אולי לרגעים שהם השתלבו ונטמעו בו לחלוטין, כבר מרגישים כה בעתה להעלותו על דל שפתם בשער בת רבים.
ונזכרתי במילותיה האלמותיות של יהודייה קדושה בת העיר הזאת, הסופרת ואשת הרוח אתי הילסום (נולדה בהילבוך שבהולנד ב15 בינואר 1914, ונרצחה ב30 לנובמבר 1943): המילים הללו נכתבו ממש כאן במקום הזה, לפני אך כ85 שנים – בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת. תראו בעצמכם כמה דווקא כגודל המצוקה הנוראית כך גודל האמונה והתקווה האינסופית שהמשיכה לפעם בה, ולא כבתה בליבה עד הרגע האחרון שבו עלתה בסערה השמיימה במשרפות המוות של אושוויץ:
‘המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה — ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוּב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל‘
אז כשאלו הן הרוחות הרעות הנושבות בחוץ, הנחנו אתמול בערב את המנורות על שולחננו, והם היו דיינו. דיינו במה שהצלחנו להפיג בצוותא איש את צינת רעהו, את האחרות הזאת שאנו נושאים על עצמנו, צרובה בבשרינו, בכול נקודה על פני הגלובוס. לדעת שהנר הזה, כמה שהוא דל בתכלית, אין קץ לאור שהוא מפיק והקרנתו עלינו. על מי ומה שאנחנו. כך זאת דרכנו להתחיל ולבנות דווקא מתוכנו פנימה את אותו ‘עולם חדש’ שאין מנוס מלנסות לחזור ולבנות. לחזור ולהביע, ואפילו להתחייב, שלא ניכנע לעולם. שאין דבר, קשה ונוראי ככל שיהיה, שיכול לגרום לנו להרים ידיים. להתייאש מאותו פך קטן של שמן, שאולי בכמותו בפיזית הוא דל ביותר, אך בעוצמתו ואיכותו הרוחנית, יש בו בכדי להדליק ולהאיר עולם ומלואו.
וכמה נהר ורחב לבבי, כאשר מאוחר יותר מצאתי את הפרשנות האמורה בדברי חכמים אודות שעת הסכנה – שבה ‘מניח על שולחנו ודיו’, בדבריו של גאון המחשבה הרב קוק, בפירושו לאגדות התלמוד עין יא”ה. וכך ל’ של הרב שם. דומני שכול מילה מדברת לחלוטין בעד עצמה, ומתחברת ישירות לדברינו כאן:
בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל באי עולם המתהלכים בארצות החיים כי אור עולם לנו ומאתנו קרנים להנהיר בהם ועל ידם ארץ וחוצות, ומצות נר חנוכה, הסמל הקדוש הזה, היא להניחה על פתח ביתו מבחוץ. בעת אשר הנהרה המקודשת מופיעה היא גם מבחוץ אין אנו צריכים לדאוג, כבר יודעים אנו ובטוחים אז שהפנים הוא מלא אורה “טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה”.
אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומשטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם.
אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו וניקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן אורחות חייו לעולמים, לבניין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו.
ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לניצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבוא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: “תערוך לפני שולחן נגד צוררי דישנת בשמן ראשי כוסי רוויה”.
ונפשות כל יצורים ימלאו צימאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר “בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו“.
וכל מילה נוספת מיותרת.
ואם אחזור לחוויית הדלקת הנרות בליל אמש, דומני שעל רקע בשורות האיוב שעלו ובאו מצדו השני של העולם, אי שם על חוף ימה של העיר סידני באוסטרליה, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי באופן כה מצמרר את משמעותן של המילים האחרונות בפיוט ‘מעוז צור’:
‘חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה. נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה. כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה. וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה. דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן הָקֵם לָנוּ רוֹעֶה שִׁבְעָה’..
ושנדע בכול זאת, חג חנוכה שמח ורצוף אורה.