אם ישנו אדם בדורנו שראוי היה לתואר ‘חסיד אומות העולם’, הרי שללא ספק, הוא צ’רלי קירק. אין מילים שיכולות לתאר את גדלות הנפש של האדם הנדיר והכה מיוחד הזה. כמה אומץ ושאר הרוח שהוא ידע להפגין, באופן שבו הוא לא פחות מאשר הקריב את עצמו, לטובת המערכה על הערכים והאמת. ואחרי הלילה הזה, המונח ‘הקריב את עצמו’ מקבל משמעות מחרידה ומצמררת. כי שדה המערכה הזאת בדיוק, הפך להיות הזירה שבה הוא גם נרצח בדם קר.
ובעולם הזה, שאחרי השביעי באוקטובר, שבו השקר והאנטישמיות השפלה הרימה ראש כפי שאולי כבר לא הרימה הרבה מאוד שנים, היו מעטים ממש שבאמת ההינו לקפוץ עמוק למים העכורים הללו, כמו צ’רלי. עקבתי אחריו בהשתאות ממש, כבר מהימים שאחרי השביעי באוקטובר. איך הוא הבין שזאת העת להרים קול של תשובת משקל חדה וברורה. לצאת אל השוחות – אל כול אותם קמפוסים שורצי הנחשים והעקרבים, ולזעוק את האמת בקולו הצלול ובהיגיון חד ונוקב. לא לחשוש להתעמת ולהשיב מנה אחת אפיים, פנים מול פנים, מול כול אותם אלפים ורבבות, שרוממות פלסטין בגרונם, וחרב שנאת היהודים בידם. אי אפשר היה שלא לתמוה על גודל התעוזה. איך הוא מעז לעמוד כך בגאון ולהשמיע את קולו – קולנו, מבלי לחשוש לעצמו ולחייו?! מה יש לצעיר הנוצרי האדוק הזה, עם העם היושב בציון, שנמצא באחד משעותיו היותר קשות בהיסטוריה, ולצאת כך להילחם בעדו בחירוף נפש ממש?
לפני כשלושה חודשים, הייתה לי הזכות להתוודע ולהיות שותף לתוכנית מופלאה שהוא הגה, ליישם את מודל תכנית ‘תגלית’, גם בקרב אלפים ורבבות של סטודנטים לא יהודים מצפון אמריקה. להביא לארץ משלחות המוניות של סטודנטים, שילמדו באופן הכי קרוב ובלתי אמצעי על העם היהודי ומדינת ישראל, במובן היותר שורשי והיסטורי מחד, לא פחות מכך גם על ההווה – על החיים היהודים והישראליים התוססים בארץ ישראל התנכי”ת (והוי כמה שצ’רלי אהב את התנ”ך!). למעשה בבסיסה של התוכנית עמד הרעיון לנתב ולמנף את המערכת האדירה שהוא הקים בקרב צעירים וסטודנטים באמריקה Students for America (שבהמשך פשוט נטמעה בתוך ארגון הגג שהוא עמד בראשו TPUSA – Turning Point USA), לטובת המטרה של הבאת עמדתה של ישראל והעם היהודי – באופן היותר בלתי אמצעי, בקרב כמה שיותר צעירים בצפון אמריקה (ובהמשך אף ממדינות נוספות).
כמובן שלא אדם כמו צ’ארלי, הסתפק ברעיונות תיאורטיים גרידא. לטובת הפרויקט העצום הזה, הוא גייס את אחד ממוריו הרוחניים האב רוב מקוי (שהוא אכן אחד מגדולי התומכים של ישראל בקרב הקהילה האוונגליסטית בארה”ב), ושלח אותו לארץ להתחיל ולהפוך את הרעיון הזה למשהו אופרטיבי ותכליתי. כמובן שהוא גם דאג לגייס תקציב ראשוני משמעותי מאוד של כמה עשרות מיליוני דולרים, לטובת הפרויקט הכה חשוב הזה. וכמו תמיד, הוא חשב בגדול – עם חזון של אדם שכמותו ישנם אך בודדים בדור.
אבל הערב, צ’ארלי נרצח בדם קר. איזה אובדן. כמה צער, כמה עצב. זה באמת מסוג האנשים שקשה לחשוב משהו או מישהו, שיכול למלא את החלל העצום שהוא מותיר אחריו. וזאת ייאמר, בהרבה מובנים, צ’ארלי שילם הערב בחייו במובן הנורא ביותר, על מלחמתו האמיצה שהוא קידש בעד העם היהודי. כך שהוא ראוי להיות מוכר לא רק כחסיד אומות עולם, אלא אף כאיש קדוש. לא פחות.
ונזכרתי הערב בוולדימיר סולובייב – אחד הסופרים והפילוסופיים היותר מרתקים במחצית השנייה של המאה 19, שבגיל מוקדם מחייו גילה את פלאי האומה היהודית והמסתורין האצור בתורתה, ועסק כל ימיו – באומץ בלתי נתפס בפיתוח הגות אפולוגטית מופלאה על תורת ישראל והעם הנבחר (כשהוא כמובן נתקל באינסוף תגובות של שנאה ודחייה מסביבתו הפרבוסלבית-נוצרית). כך כאשר הוא נפטר בגיל צעיר יחסית של 47, בשנת 1900, הכתירו הרב קוק כ’חסיד אומות העולם’. ומה שמדהים אפילו עוד יותר, זאת העובדה שישנן ידיעות היסטוריות ברורות על כמה קהילות יהודיות ברוסיה, שנהגו לקרוא אחריו קדיש בשנה הראשונה למותו.
ועוד משהו שמן הראוי להאיר בדמותו יוצאת הדופן של צא’רלי קירק, זהו האופן שבו הוא יצר רנסנס מופלא לאותה שיטת דיון סוקרטית עתיקה. קרי באמצעות דיאלוג וויכוח (במובן של דיבייט) שבה שואלים שאלות כדי לבחון מושגים (כמו צדק, טוב וכו’) ולחשוף סתירות באי אלו אמונות או טיעונים, ובכך לעודד מחשבה עצמאית ולהביא לתובנות עמוקות יותר ולסייע לאדם לחקור את מחשבותיו ודעותיו שלו. כי מה שעה קירק היה פלא גדול בהקשר הזה. הוא הפך להיות מן סוקרטס מודרני שכזה, כשהוא הולך מקמפוס לקמפוס בכול רחבי ארצות הברית, תוקע את אוהלו ממש בחזית אותה אוניברסיטה ומזמין את הסטודנטים לדיונים ושיחות פתוחות, שבהן הם יכולים לפתוח כל נושא מוסרי/תרבותי/פוליטי לדיון. והכול מתוך כבוד לעמדה שכנגד והכרה בזכותה להיות מובעת בשער בת רבים.
כך באמצעות שיחות פתוחות וגלויות, אך בו זמנית חדות ונוקבות, הוא אתגר במובן היותר עמוק, הרבה מאוד מאקסיומות המחשבה ועקרונות המוסר של העמדות הליברליות-פרוגרסיביות, שבהם אוחזים באדיקות רבים מאוד מאותם צעירים. אבל הרבה יותר ממה שהוא ניסה לגרום לאותם צעירים לשנות בהכרח את עמדותיהם ואמנותיהם, הוא ניסה לגרום להם לעצור לרגע, לחשוב ולו פעם אחת באמת, אודות אותן אקסיומות והנחות מוצא מחשבתיות שרווחו אצלם כתורה חקוקה מסיני. ובזה הוא הצליח בצורה פנומנלית ממש. וכמה פלורליזם מדהים ישנו כאן. כמה עושר ויושר אינטלקטואלי מוכמנים בגישה הזאת. כך נראה ליברל אמתי. איש שכול שהוא מעוניין זה לפתח שיחה, לדבר ולבחון את הדברים מתוך מקום ואמת מידתה של האמת, נוקבת ותובענית ככל שתהיה.
אז הלילה איבדנו את ‘ולדימיר סולובייב’ של דורנו. וכמה גדולה האבדה. יש לנו כ”כ מעט חברים – אוהבי ישראל אמתיים, בעולם בכלל ובארצות הברית בפרט, כאלו שניחנו בעומק אינטלקטואלי ונפש כה רחבה, כמו שצ’רלי קירק ניחן בהם. כך שהמשפט ‘מי ייתן לנו תמורתו’ מקבל הלילה משמעות טרגית ואפילו מפחידה במיוחד.
אז לזכרו של צ’רלי נאה ומתבקש לקרוא את תפילת האשכבה היהודית עתיקת היומין:
‘אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, אֶת נִשְׁמַת צ’רלי בן רוברט קירק שֶׁנִּרְצַח בְּדָם קַר עַל מִזְבַּח דֵּעוֹתָיו וְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעֲרָה בּוֹ. בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים, וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה’ הוּא נַחֲלָתוֹ, וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן‘.