אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר לשרבי, ממשיך בשרבי כבד, ונגמר במזג אוויר קיצוני עד לוהט. אז לפחות לפי הקריין ברדיו, אתמול זה היה רק החימום שלפני הקיצוני עד לוהט. זה אמור לבוא מתישהו היום ומחר.
אז אפשר להיות רגועים, הכול צפוי והרשות לא ממש נתונה. יהיה לנו פה היום קיצוני ולוהט כפי אולי שלא ידענו מעולם. הקיצוניות והלהט ילהטטו פה מכל עבר. אנחנו רק נצטרך להצטייד במספיק חמצן ופופקורן לצפות בכל חגיגת הארמגדון הזאת. ומדהים איך אנחנו כיהודים ניחנו בכל כך הרבה אינטליגנציה אינטואיטיבית לדעת לדחוס את כל אירועי הלהט והקיצון הללו, דווקא היישר לתשעה באב. זה קצת כמו הילד כאפות של הכיתה, דוחסים אליו את הרע והסחי. כאילו היו נדים לעומתו, נו ילד, אתה גם ככה חוטף כל הזמן, נושא על גבך השחוח כל חולאי הכיתה, אז בחייך, מה זה כבר בשבילך עוד איזו כאפה קטנה על הכתף? אז כך נדמה לי התשעה באב הזה שלנו, מה זה כבר בשבילו עוד איזו כאפה קטנה, מלחמת אחים דה לה שמאטע, אחרי שהוא חטף שני חורבנות, גירוש ספרד, פרוץ מלחמת העולם השנייה, גוש קטיף, וזה רק המתאבן.
אבל אולי במחשבה שניה, הניסיון היהודי הכמעט אובסיסיבי הזה שלנו, לדחוס את הכול לשבוע מהגיהינום הזה, אולי נושא בחובו דווקא את התקווה, או ליתר דיוק, את הנאיביות, היהודית. זה כאילו שאנו אומרים לעצמנו אפשהו בתוכנו פנימה, עברנו את כול זועה אפשרית, אז נשרוד גם את זה. בטוח. כמו יהודים טובים חדורי תקווה ומסורת, נקום בתשעה באב בצהרים, נתנער מהאבק, נחלץ עצמות, ונתחיל לנקות את הבית לקראת בוא המשיח. כן, ממש כמו שהסבתות שלנו היו עושות אי שם בפולין או איפה שזה לא יהיה. כבר היה זה עוד יהודי בשם אלברט איינשטיין, שאמר שאי שפיות משמעה, לעשות את אותו הדבר ולצפות כל פעם לתוצאה שונה. אבל אנחנו הלא העם החכם והעתיק בעולם, עושים את אותו הדבר פעם אחר פעם, ומצפים בדיוק, אבל בדיוק, לאותה תוצאה אבסורדית שלא מפסיקה לחזור על עצמה, עצם שרידותינו. כי כמו תמיד, מישהו שם כבר ידאג לנו שזה יקרה, לבטח יציל אותנו מעצמנו. כי אם הוא לא התעייף והתייאש מאיתנו עד כה, אין הלא סיכוי שזה יקרה לו בדיוק עכשיו.
אז אמש כשהם שטפו כך באחת את הרחוב הירושלמי השאנן והבורגני עד העצם שלנו כאן, והקולות והצהלות עלו עד לב השמים, ואבות ואמהות ירדו למטה או זעקו מהחלונות, שיואילו בטובם להוריד את הדציבלים ולו במעט, לטובת הילדים הרכים שנמים את שנת התום שלהם, אלו שכבר היה ניתן לשמוע את בכיותיהם מבעד לחלונות, והבוקה והמבולקה, הצעקות וזעקות השבר התערבבו עם קריאות השוטרים ויללות הצופרים, עמדתי שם ולרגע אחד צחקתי, ממש כמו רבי עקיבא בשעתו. כי חשבתי דווקא על משה רבינו, עומד שם כשהוא יורד מן ההר ושומע את קול הענות, לא הגבורה ולא החלושה, ואל מול המחולות והלפידים הוא מרסק את הלוחות לעיני כל ישראל.
והרהרתי על משה שם ברגע ההוא, האם הוא העלה בעיני רוחו כי כשלושת אלפים שנה מאוחר יותר, עדיין ירקוד העם במחולות ולפידים, בקול ענות לא גבורה ולא חלושה, ויתנו יד איש באחיו, אבל במקום לעשות זאת אי שם במדבר בארץ לא זרועה, עושים זאת ממש בליבה של ירושלים, עיר האלמוות הזאת שהוא חזר אליה אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, ועוד כשעל ראש שמחתם דווקא דגל ישראל, עם המגן דוד הנצחי ההוא. ואתה אומר לעצמך, יא אלוהים, כמה מטומטם ובו זמנית שרדן בלתי נלאה, יכול להיות העם הזה.
אבל אולי אם יש משהו שהשבירה ההיא הוכיחה לכולנו, זה כי אנחנו אכן שוברים לוחות כבר פעם אחר פעם, אבל איכשהו השבירה הזאת היא בבחי’ משבר כלים בחמתו, זאת שעליה אמרו חכמים, שאינו בבחי’ מקלקל, אלא דווקא כמתקן, באשר “דקעביד נחת רוח ליצרו”.
אתם מבינים? אנחנו אולי בסה”כ צריכים “לעשות נחת רוח ליצרנו”, לשחרר קצת לחצים ומועקות, הלא יש לנו מְלָאִים אינסופיים שכאלה. ובכלל בצוק העתים ובמזג אוויר כזה, מה עוד יש לעשות חוץ מאשר מחולות ולפידים. היום לבטח היו קוראים לזה, תרפיה כוראוגרפית, או תרפיה דקונסטרוקטיבית, או משהו כזה שבסגנון.
ובתוך כל זאת, הצלחתי להוציא מהקריין של החדשות הבוקר, איזושהי רמיזה ע”כ כי שבוע הבא תהיה הקלה בחום, אז הוא יהיה רק שרב כבד. כך שאפשר לנשום לרווחה, התקווה בת שנות אלפיים עודנה חיה נושמת ובועטת.
שיהיה לכולנו יום סביר (בלי קשר לעילה המדוברת).
