לִזְכֹּר:
במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית.
ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון, הוא ריק וחסר משמעות. סתמי, אקראי, זמני ולא רלוונטי. לא משהו שראוי באמת להתאמץ ולפעול בעבורו. אך לעומתו ההיות של הזיכרון, רצוף במשמעות ופשר. נושא בחובו בהכרח ממד פרטי ואישי, נגזרת של יחס סובייקט-אובייקט, בין הפנימי והאינטימי, לפנומן הגלוי והחיצוני. בין סיבת ההתרחשות, לתוצאתה הממשית בפועל.
זאת מדוע אלוהים בראייה הזאת, הוא הישות הזוכרת האולטימטיבית. הוא כביכול זה שבאמת מסוגל להעניק לכל ההיות העצום וחסר הפשר הזה, את התוכן האמתי, הפרטי והמסוים לו. ליצוק בעדו מגמה ותכלית פנימית מכוונת. או אם נרצה, לתת לו צידוק.
ובראש השנה, המכונה גם כן יום הזיכרון, מה שאנו מתפללים ונושאים עינינו אליו, הוא בדיוק אל אותו זיכרון אינטימי. אל ההיות היותר פנימי ומשמעותי, המסוגל להיזכר ולבוא בזכרון הנצח האלוהי. זאת גם תכליתו של השופר, להיזכר ולבוא בחדרי המלך פנימה. וכל’ הגמרא: ‘שופר כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי’ (מס׳ ר״ה כו׳ א׳). הפְּנִים הוא לעולם הממד הנסתר, זה שמעניק את הפשר והתוכן למציאות החיצונית, הפשוטה והטריוויאלית. אותו קול שופר, נושא בחובו איזשהו הדהוד לקול קמאי ופנימי, משהו שהוא ראשוני בהוויתנו, עוד הרבה לפני השפה והתרבות המוסדרת. כך אנו מעוררים בעצמנו את הנטייה הראשונית לטוב, את הרצון לתיקון ופיוס, שכביכול קדום ועמוק יותר ממצבנו הנוכחי המסואב (וכל׳ הרמב״ם פ״ג מהל׳ תשובה ה״ז).
ומובן כי זאת עניינה של הכמיהה, להיזכר ולהיכתב בספר חיים טובים, היינו, לזכות בהיות נצחי של חמלה וזיכרון. זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים.. זאת תמציתה של התפילה ביום הזיכרון של ראש השנה.
וביום הזיכרון הלאומי הזה, אנחנו זוכרים את מי שהפך את חיינו כאן לחיים של זיכרון. אלו שבהיעדרם הטרגי מהדהדים בזיכרוננו, כי ההיות כאן על הארץ הזאת, רחוק מלהיות טריוויאלי, סתמי ומובן מאליו. ביום הזה אנו חשים אולי יותר מכל זמן אחר, כי בבסיס קיומנו כאן נעוץ משהו פנימי יותר, משמעותי ותכליתי לאין ערוך מהכאן ועכשיו המידי. ושמא דווקא בשמו של אותו משהו נוסף חמקמק, אנו נכונים להקרבה. להקיז פה את דמנו, לעקוד בעדו את מיטב בנינו.
וברגעים הללו של דומיית הזיכרון המהדהדת בנו ביום הזה, אנחנו כמו נוגעים באותו יסוד פנימי, טמיר ועמוק. נזכרים שבשביל להיות בהיות של זיכרון, יש צורך להקריב. או אם נרצה, קצת אולי לא להיות בשביל להיות בהיות ייחודי שכזה. אותו קיום של ‘בְּדָמַיִךְ חֲיִי’ שעליו קורא הנביא יחזקאל, אינו אלא הקיום שנושא בחובו את ערכו המוסף של הזיכרון. וכמה אותם אלו שאנו זוכרים אותם, מהווים בעבור כולם את תמצית הפנימיות האולטימטיבית של האומה היהודית כולה. תמצית שכולה נכונות אינסופית להקרבה ומסירות נפש, בעד עמנו וערי אלוהינו.
ובהמשך לעניינו של השופר האמור לעיל, כמה נפלא לראות שגם השופר נוגע בנקודת הנכונות להקרבה. כזה המסמל ומעורר את ׳עקידת יצחק׳, אירוע שהוא הארכטיפ היהודי המובהק ביותר, לנכונות להקרבה ומסירות נפש של אבות האומה. אך בינו זאת, לא את המאכלת, האש או העצים, אנו זוכרים ומעלים על נס, אלא דווקא את האיל, זה שהיה שם בנקודת הקצה כתחליף הראוי לקרבן האדם. ומכאן אנו למדים, כי היהדות לא מקדשת את המוות, אלא בדייקא את הנכונות ללכת לעומתו. את מסירות הנפש כתנועה עמוקה של מחויבות בלתי מותנית. הוי אומר, החיים אינם מטרה ותכלית כלשעצמם, אלא אך כנגזרת ממה שאנו רותמים אותם לעומתו, תובעים מעצמנו ללא כחל ושרק, ללא חת ומורא מאימת המוות המרחפת ממעל.
וכבר בא הרעיון בארוכה במשנת החסידות (ראה ס׳ התניא – ליקוטי אמרים פ׳ יח׳), באופן שבו נכונות זו למסירות נפש, נושאת בחובה את תמצית היְהוּדִיּוּת במובנה היותר פנימי וטוטאלי. כך שניתן לראות באותם נופלים שאנו זוכרים ביום מיוחד זה, כהמשך ישיר לאותה קפיצת אמונה פלאית של ״עקידת יצחק״ המוטבעת בבסיס ההיות של האומה היהודית.
וביום זה, בדומיית הזיכרון וההצטעפות הלאומית האפופה בו, אנחנו הופכים את קיומנו לקיום של קדושה ומשמעות. קיום נושא בחובו את סגוליותינו הייחודית, שחוצה את גבולות ממדי הקיום הצרים של הכאן ועכשיו, ועושה אותנו לעם שזוכר ונזכר, מנציח ומונצח.
אז רגע קודם חגיגת העצמאות, שבה אנו מעלים על נס את פלא קומימיותנו על הארץ הזאת, אנו מצרפים וחוקקים עצמנו בחוק זיכרון נצחי. חוק קיומה האלמותי של האומה הישראלית לדורותיה.
יהי זכר הנופלים והקורבנות ברוך וחקוק לנצח בזיכרון האומה.
