מאמר זה נכתב לפני כארבע שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן ישראל – שטיינזלץ. מי שעמד מאחורי כמה מהפרוייקטים היהודיים החשובים בכול הדורות, והצליח להטביע חותם בל יימחה על עולם התרבות, הספר וההגות היהודית. ולוואי יהיו הדברים לזכרו הטוב של האיש המופלא הזה, בבחי׳ הקמת ישיבה ראויה על קברו.
ההיכרות שלי עם הרב עדין שטיינזלץ, לצערי אינה במישור האישי הקרוב. אמנם זכיתי לפגוש בו מספר פעמים, ואף לשוחח עמו קצרות, אך מעולם לא הייתה לי הזכות להכירו באמת לעומק. מתי שכבר התקרבתי אליו, כבר כמעט בלתי ניתן היה לשוחח עמו בצורה טובה ומובנת. אך עדיין הסיפור שלי עם האיש הענק הזה, הוא משהו שגדול מן הממד הביוגרפי המצומצם. או במילים אחרות, הוא לא סיפור בינאישי, אלא סיפור של תפיסת עולם, של תהליכים והבנות שהיו מנת חלקי מיום עמדי על דעתי, עד היום הזה ממש.
על הרב שטיינזלץ שמעתי לראשונה, לאו דווקא בהקשר חיובי. למען האמת בהקשר שלילי למדיי. היה זה אי אז בשלהי שנות השמונים, שבו יום אחד אני כילד, שגדל ומתחנך עמוק בעיר בני ברק, ע”כ המשתמע מעובדה זו, מגלה יום אחד שבעמודים הראשונים של העיתונות החרדית המודפסת (ובעיקר בביטאון הליטאי המפורסם, יתד נאמן) מופיעות מודעות ענק הקוראות להחרים את המפעל התלמודי שלו. וכי מדובר בפירוש לתלמוד המבזה ומחלל את שם החכמים וקדושתם, ועוד כיו”ב דברים שבעבורי היו לא פחות ממחרידים ממש. אך כאמור, באשר לא באמת היה לי מושג מן המפעל התלמודי המדובר עד לאותו רגע. כך שלמעשה היו אלו אותן מודעות שעליהן היו חתומים גדולי הדור היותר בולטים באותה תקופה (ובראשם, מי אם לא, הרב שך), חשפו אותי לתופעה יוצאת הדופן הזו. הציור שהצטייר בדמיוני, הוא כי מדובר כאן באיזושהי יצירה משכילית זדונית, שתכליתה כמו להציג את התלמוד באור חילוני ונטול קדושה. וכמה שבעבורי כילד חרדי, שכבר אי אז, זה מה שעשיתי רוב שעות היום, ללמוד גמרא. עוד ועוד ועוד, היה בכך זעזוע עמוק.
אך באשר חוץ מאשר היותי באותה העת, ילד טוב בני ברק, אשר שוקד על תלמודו ומנסה לפלס את צעדיו הראשונים בעולמה של תורה והלכה, ניחנתי גם בסקרנות לא מועטה. לעתים אפילו בלתי נשלטת ממש. כך שעם כל הזעזוע, ואולי דווקא בגללו, מה שנאמר שם באותן מודעות, עם הוראת ההחרמה הכה נחרצת וקיצונית הזו, יצר מן תגובת סקרנות אינסטינקטיבית לנסות ולתור אחר אותו פירוש תלמודי מדובר. לההין ולהציץ איך בדיוק נראה תלמוד שהוא כה משוקץ? מה בדיוק הוא אומר שם? (בשעתו הייתה גם התייחסות לכך, שזהו פירוש ששינה מצורת הדף המסורתית וכו’. דבר שכשלעצמו נחשב בעיני הרבנים ההם, כדבר שהוא פסול בתכלית). מה בדיוק הוא יאמר באותן סוגיות שבהן עמלנו בתלמוד תורה באותה העת וכו’?
ואז אכן הצלחתי למצוא. באיזשהו בית כנסת ‘מזרחיסיטי’ אפשהו בפאתי בני ברק, מצאתי את שאיוותה נפשי. הפירוש לתלמוד במלואו. ששתי על כך כמוצא שלל רב ממש. מים גנובים שאין מתוקים מהם. כך התחלתי לעבור על לא מעט דפים באותן מסכתות (בעיקר בכאלו שכבר הכרתי), בניסיון למצוא את אותה ‘תועבה’ שכולם כה מדברים בגנותה. אני זוכר שהדבר שתפס אותי ביותר, הייתה התצורה הישראלית של החיבור, הן מבחינת גופן האותיות, מבנה העמוד. וכמובן, הפירוש עצמו. השפה העברית הכה נהירה ופשוטה. הכול פתאום היה נראה קולח ופשוט. אבל בשפה שאמנם הייתה מובנית לי, אבל הייתה זרה לי לחלוטין. לא אוכל לשכוח את האיורים והתרשימים, ולעתים אפילו צילומים שהיו מצורפים שם לעזר. כל אלו הביאו לכך, כי די מהר תחושת הזרות ההיא, התחלפה במן תחושת זלזול ודחייה עמוקה. היה נראה לי כמעט בלתי אפשרי, להסביר כך את דברי הגמרא הקדושה הזו. לעשותה פלסתר, למן טקסט סמי-אקדמאי שכזה. ומה בכלל עניינם של שלל מיני הסברים היסטוריים, לשוניים, תעודות ארכיאולוגיות וכיו”ב, אל הגמרא הנשגבת הזו שממימיה אנו דולים ומשקים?
זה אולי נשמע קצת מופרך לאוזניים חיצוניות. אך למי שמכיר באמת את עולם התורה החרדי/ישיבתי מבפנים, זאת בדיוק טיבה של החוויה שאני מדבר בה. מן מציאות הרמטית אליטיסטית, כמעט אפילו מיסטית, המתכתבת רק עם עצמה. משתמשת בשפה שכמו ידועה רק לה, מונחים ולוגיקה שזר לא יבינם לעולם. זאת סודיות שאופפת את העולם הזה ומקיפה אותו מכל צד, עושה אותו לאזוטרי ומוחרג מכל מה שמחוצה לו. יש כמובן משהו משכר ממש בעולם שכזה, ובטיבה של החוויה הזו. היא מנשאת אותך למקומות עילאיים פנטסטיים. מעניקה לך את התחושה שאשריך ואשרי חלקך, שכך עלתה בידך הזכות לקבל את הקודקס הפנימי להבנת העולם הזה. המילון שכמו מפענח בעדך את המונחים ושופך אור על כל הנעשה שם. כי בינינו, מה לעשות, יש בגמרא יסודות שהם כל כך מרוחקים ואנכרוניסטיים, שרק אם אתה לגמרי אזרח מן המניין במציאות הפנטסטית הזו, על סך ניחוחות הקדושה החריפים האופפים אותה (זאת לצד ניתוק כמעט מוחלט, תרבותי ואינטלקטואלי מן העולם החיצון), תוכל להיות מסוגל באמת להתחבר בה ולהסתפג כולך בהוייתה. כך שמנקודת השקפה זו, לא היה בעבורי משהו שהוא אנטי תזה יותר, מאשר אותה מתכונת תלמודית מבית מדרשו של הרב שטיינזלץ. ואין א”כ פלא, מדוע גדולים ונאמנים היו בעיניי דברי החכמים עיני העדה, שראו ברוח קודשם את גודל הסכנה בהקשר הזה.
אלא שמאז, נער הייתי וגם זקנתי. אחרי שנים לא מעטות שבהם ביליתי בחוויה אינטימית וצמודה, אל מול דף הגמרא המסורתי הבא. גמעתי ימים ושנים בלימוד הגמרא וצלילה בסוגיותיה, וזאת כמובן בתצורה היותר מסורתית ומקובלת, איכשהו מצאתי את עצמי כעומד מבחוץ. טוב, לא באמת מבחוץ, כי הלא חוויית הפנים ההיא, כולה קודש. כזו שכל באיה לא ישובון. לו רק טעמת מפלא ניחוחותיה, אתה כבר שם לנצח. ויהיה המקום התרבותי והחברתי שלא תבחר להיות.
אך בכל זאת, מתישהו בראשית העשור השלישי לחיי, גיליתי שבעצם ישנו עולם אמתי, רציני וממשי, שם מעבר לחומותיה של החוויה הנפלאה הנזכרת. הבנתי שעם כל הכבוד לאותו שיח פנימי שעליו גדלתי, זה שמתכתב רק עם עצמו, עדיין אין ללימוד הזה כל השפעה אמתית על העולם שבחוץ (זאת מעבר לאיזושהי אמונה מופשטת בדבר ההשפעה הקוסמית של לימוד זה על העולם). אך מעבר להתוועדותי אל העולם הרחב שבחוץ, תרבותית ואינטלקטואלית כאחד, הלכתי ונחשפתי בדייקא אל עולמות שונים ומגוונים של יהדות וישראליות. יהודים רבים החיים במתכונת של חיים יהודיים, שמחד רחוקים מלהיות הולמים את המתכונת המאוד מסוימת, עליה גדלתי אני, אך מאידך, הם רוויים בתוכן, ובמידה רבה דווקא הם מייצגים את החיים היהודיים במובנם היותר רווח ומקובל, בעידן הנוכחי של תחילת המאה עשרים ואחת.
עם השנים הלכתי ויצרתי קשרים של השפעה עם העולם החיצון ההוא. התחלתי ללמד במקומות שונים, להשפיע ממה שספגתי בעולם שממנו אני בא, על אנשים שבחוץ. ובעיקר, צעירים שוחרי חכמה ודעת, שחפצים גם הם, לבוא אל הקודש פנימה, לטעום מנועם ה’ ולבקר בהיכלו. ולא אך בהקשר לחכמת התלמוד עסקינן, אלא אף בנוגע לכלל חכמת היהדות, הפילוספיה היהודית, הקבלה, החסידות וכו’. כך מצאתי את עצמי מתמודד לא רק עם שאלת ההנגשה ששיחרה לפתחי, אלא אף עם אתגר משמעותי שבעתיים: איך אני לוקח את התכנים ההם ומייצר להם את ההתאמה והאימות (קוראים לזה אדפטציה) אל העולם האמתי. מצליח להשיק אותם אל עולמות שאינם מכותבים אך עם עצמם פנימה. אם תרצו, איך אני יוצק את בית המדרש הזה על יסודות ריאליים, מדעיים, תרבותיים וחברתיים רלוונטיים.
זאת הייתה הנקודה שחזרתי לרב שטיינזלץ. אמנם לא לימדתי בעצמי מתוך תלמודו, אך נחשפתי ויותר ויותר למפעלו האמתי. חזיתי איך המפעל האדיר הזה שיצר, הפך למעשה להיות מן חרך פלאי לאלפים ורבבות, שפתאום יש באפשרותם לבוא אל מאחורי הפרגוד. איך הפרויקט הכמעט בלתי נתפס הזה, נעשה למעשה זה שאולי לראשונה בהיסטוריה שלו, הופך את התורה להיות בבחי’: ‘תורה לכל באי העולם’. האופן שבו הוא לא פחות מאשר מרסק את מעטה הסודיות האזוטרית שאופפת אותו. לא עוד נחלה אקסלוסיבית של יחידי סגולה, כאלו שכמו זכו לקבל לידם את המילון לשפה הסודית הזאת. כל זה, תם ונשלם, ברגע שהרב השלים את מפעלו. בית המדרש כמו פתח את שעריו לכל מי שחפץ לבוא ולהתבסם, לגעת ולממש. זאת מהפכה שבלתי ניתן להפריז בה. ובינו זאת, לא הנגשה גרידא יש כאן, אלא כמו הגדרה מחדש של המהות התורנית, של הווית בית המדרש היהודי לדורותיו.
איני יכול לשכוח את ביקורי הראשון בקרב משתתפי התוכנית ‘חברותא’ באוני’ העברית בירושלים, איך שעיניי ראו ולא זר, באופן עשרות סטודנטים, שרובם המכריע נטולי כל רקע דתי שהוא, שוקדים על לימוד התלמוד, הוגים ומפלפלים בדבריו. וכמובן, איך לא, כולם עושים זאת, באמצעות הלימוד בגרסה התלמוד של הרב שטיינזלץ. איך פתאום ‘נפל אצלי האסימון’, כמה שלפניי לא פחות ממהפכה שהיא היסטורית וחסרת תקדים. כמה שפתאום בית המדרש הולך ומתעצב מחדש בזכו המפעל הפלאי הזה. ומאז הדוגמאות לחשיפה מהסוג הזה, נעשתה אצלי כמעט לדבר שבשגרה, תוך כדי שאני זוכה לקחת חלק פעיל במפעל ההגדרה מחדש זה, ע”כ הנגזרת התרבותית והגותית של הגישה הזו.
(ישנו מן סיפור יהודי הומוריסטי שכזה, על אותו תלמיד ישיבה שבמשך שנים שקד על תלמודו בישיבה, ובין היתר במסכת חולין, שם ישנה סוגיה ערוכה וארוכה העוסקת בדיני כשרותו של הקורקבן. לימים כאשר בא בקשרי שידוכים, וישב אצל שולחן חמיו לסעודה, הגישו לפניהם תבשיל של קורקבן. החתן הצעיר שלא ראה מימיו צורת בשר שכזו, תהה לפשר מה שנראה לעומתו בצלחת. לכשענה על ידי חמיו שישב לצדו, שמדובר בקורקבן, תהה בקול גדול: הזהו אותו קורקבן קדוש המדובר בו כה רבות בגמרא?! אז אם נרצה, בעומק מפעלו, הרב שטיינזלץ גם גילה לנו בעצם מהו בעצם אותו ‘הקורקבן הקדוש’ מן הגמרא. ובינו זאת).
אי אפשר לטעמי לנתק את מפעל ההגדרה מחדש הזה, מהתפיסה היותר רחבה שבתוכה פעל הרב שטיינזלץ. אם נרצה, הרוח המשיחית – גאלותית שאותה ינק ממורו ורבו הרבי מליובאוויטש. לא היה עוד כמו הרבי, שהבין זאת באופן היותר ממשי. איך הגיע הזמן להוציא את היהדות חוצה. כמו לחלץ אותה ממקומה המתכנס והמתבצר. אותה שפה פנימית שהלכה והתהוותה במשך מאות רבות של שנים, בעיקר כמן מנגנון של התגוננות מפני השפעת העולם המאיים שבחוץ. זאת הייתה כמעט ברירת מחדל קיומית בעבור ההוויה היהודית, במגמתה לשמר ולהנציח את הסוד הפנימי הזה, וכך להמשיך ולהנחילו מדור לדור. אך בראייה הגאלותית, המתכונת ההיא הגיעה למעשה אל קיצה. זאת פריבילגיה שלמעשה איננה קיימת עוד. במציאותנו הנוכחית, אין מנוס מלפתוח ולצאת חוצה, להביא ולהתאים את העולם הפנימי ההוא, אל העולם כולו שבחוץ. הגיע הזמן שאותו עולם ייעשה אינהרנטי באמת בהוויה הנוכחית של המאה עשרים ואחת. אנחנו כבר לא עוסקים אך בהתגוננות והתחפרות, אלא בנוכחות אקטיבית, משפיעה ומייצרת מציאות. כך נראית היהדות כשהיא עוסקת בתיקון עולם, בניסיון למצב את אוצרותיה ככאלו שיש להם מה לומר לעולם ולתרום לשכלולו והשלמתו האידאלית. דומני שבאיזשהו מקום, לא היה כדוגמת הרב שטיינזלץ, באופן שבו מימש את הקריאה המהדהדת ההיא של הרבי, שנהפכה כמעט להיות ספינת הדגל של הנהגתו ומפעל חייו: ‘וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ’.
וכן, בהקשר זה אותה ‘האנשת התורה וחכמיה’ שבה כביכול הואשם הרב שטיינזלץ, דווקא עומדת לזכותו. ובמקום שהם מצאו שם את גנותו, אני מזהה את זוהרו הייחודי וחסר התקדים.
זאת הייתה לטעמי, בשורתו האמתית של הרב שטיינזלץ. דווקא הוא שהגיע מהעולם שבחוץ, חזר בתשובה בצעירותו, אך לא באופן של תנועת התחפרות אל המקום הפנימי ההוא (כפי שרווח במודל החזרה בתשובה מבית המדרש הליטאי – חרדי), אלא דווקא באופן שבו הוא כמו תבע מן התורה שתהיה רלוונטית בעבורו, במקומו החיצוני. איך היא תהיה מסוגלת לדבר אליו שם, להאיר ולהשפיע בהווייתו, דווקא (היינו, כלכתחילה ולא כבדיעבד) תוך כדי שהוא ממשיך להיות יצוק בעולמות של מדע וההשכלה כללית, תרבות, ספרות, שירה ומוזיקה קלאסית וכו’. כך שבאיזשהו מקום, לא פחות ממה שהוא השיא את עצמו פנימה, הוא השיא התורה – אהבתו הגדולה, חוצה. לשער בת רבים. וכמה בזכות כך, לא הייתה זאת עוד רק חזרתו האישית בתשובה, אלא תנועה אדירה של תיקון והעלאה שבה זכה העולם כולו.
לטעמי ראוי שנביט באופן שבו מתארת הגמרא את הדמות שנראית בעיניי כקרובה ביותר להיות אב טיפוס המופתי אל הרב שטיינזלץ ומפעלו התורני:
אמר רבי חייא: אני אעשה לתורה שלא תשתכח מישראל. מה אעשה? אלך ואזרע פשתן, ואסרוג רשתות, ואצוד צבאים, ואאכיל את הבשר ליתומים, ומן העורות אתקן מגילות, ואכתוב חמישה חומשי תורה, ואלך לעיר שאין בה מלמדי תינוקות, ואקריא לחמישה תינוקות חמישה חומשים, ואשנה לשישה תינוקות שישה סדרי משנה, ואומר להם: עד שאחזור ואבוא, הקריאו והשנו זה לזה. וכך אעשה שלא תשתכח תורה מישראל. וזהו שאמר רבי: גדולים מעשי חייא.
בבא מציעא פ״ה ב׳
העובדה שהגמרא מוצאת לנכון לשרטט בפנינו את כל התהליך הטכני, של אופן ייצור הספרים והכשרתם לכתיבת התורה והוראתה לילדי ישראל, מספרת לנו משהו עמוק על תפיסתו של זו של רבי חייא. האופן שבו הוא רותם את המציאות כולה למשימה השמימית הזו, של ‘שלא תשכח תורה מישראל’. רבי חייא הוא זה שמהין להוציא את התורה חוצה. הוא מבין שהיא לא יכולה להישאר נחלתם של יחידים. היא צריכה כמו לצמוח ולגדול מתוך העולם עצמו. להיעשות לחלק בלתי נפרד מתוך תנועת העולם הטבעי. כך הוא גם יצר מן מנגנון של למידה עצמית. כזו שאינה זקוקה לסעד ופענוח מתמיד של המורה העומד על תלמידיו. אותם תינוקות במקומות שאין בהם מלמדים, ייעשו מלמדים זה לזה. כך שבפועל התוצאה היא, שהתורה כמו מצליחה לקחת לנשום ולפעם בהוויה עצמה, במנותק מן האקסלוסיביות של בית המדרש.
אז מיהו אם לא הרב שטיינזלץ, הראוי לקרוא בו: גדולים מעשי הרב שטיינזלץ, שאלמלא הוא נשתכחה תורה, לא אך מישראל, אלא אף מהעולם כולו!
ולסיום, לא אשכח את הפעם הראשונה שבו פגשתי את הרב שטיינזלץ. היה זה דווקא בהתוועדות חסידית בקהילתנו כאן, בבית כנסת חב”ד שברחביה, וזאת לרגל חג הגאולה החסידי. – יט’ כסליו. אני שכבר הורגלתי בהתוועדויות חסידיות, הגעתי להתוועדות ההיא, עם מטען לא קטן של ציפיות. בכל זאת אך טבעי שכך יהיה (הרב שטיינזלץ כבר היה ידוע לי אז כבור סוד שאינו מאבד טיפה בהשכלה חסידית, הגות קבלית וכו’). אלא שההפתעה שאחזה בי הייתה רבה. לא היה בהתוודעות ההיא שום דבר שדומה למה שהכרתי. כמה הומור אמתי, היה שם. כמה כל מה שנאמר, כביכול נזכר עם שלוש נקודות בנקודת הקצה של המשפט, רחוק מאוד מאותן אמיתות מוחלטות שכביכול מונחתות עליך ממרום (כפי שרווח בכ״כ הרבה מקומות אחרים). לאורך שעות ארוכות ישב שם הרב שטיינזלץ ופשוט חלק עמנו השומעים, איך נראית המציאות הריאלית זו שלו האישית, על פי החסידות. איך אנחנו לוקחים לדוג’ רעיונות מתוך ספר התניא, ועושים איתם משהו שבכל זאת ניתן כביכול ‘ללכת עמם למכולת’. ואין צריך לומר כמה היו דברים מתובלים בסיפורים ואנקדוטות לאין מספר, מתוך היכרותו האישית עם הרבי ודרכו אל תורת חב”ד והחסידות בכלל.
ההבנה שיצאתי משם מאותו לילה בלתי נשכח, הייתה שאולי הא גופא יתרונו העצום של הרב שטיינזלץ. הוא דווקא אותו ברק של חוש הומר נצחי. כמה שהוא לוקח ולא לוקח בו זמנית, את עצמו ברצינות. כמה שלצד כל מה שהוא עשה, הוא עוד מסוגל לצחוק על עצמו, אולי אפילו להטיל ספק בחשיבות של מפעלו ומעשיו פה עלי אדמות. זאת איזושהי רפלקסיה מתמדת שהוא ניחן בה. היכולת שלא לחדול לרגע להסתכל על עצמך מבחוץ. תמיד לזכור שברגע שאתה מאבד את היכולת הזו, אתה עשוי לשקוע, לפספס את המשמעות האמתית של מה שאתה עושה. להיות עוד מישהו שמדקלם מילים ונשבה באיזשהו קסם של שפה שלכודה בתוך עצמה ולא באמת מסוגלת להשפיע חוצה.
ושמא זאת תמצית ההבדל, בין התורה ההיא עליה גדלתי, לתורה הגאלותית החדשה הזו שאין מי כמו הרב שטיינזלץ, לממשה ולייצגה בעולמנו. חוש ההומר העצמי. כמה חוש הומור חסר שם בתורה ההיא. כמה היא לוקחת לעתים את עצמה באיזושהי רצינות תהומית, כזו שחוסמת כל יכולת אמתית של שיקוף חיצוני. נעדרת אפשרות לבקר ולשאול את עצמה, אם וכמה היא עוד רלוונטית ומשמעותית. זאת לעומת תורה, שכל הזמן תובעת מעצמה רלוונטיות ונוכחות אמתית בעולמנו. תורה שכזו היא רצופה ברפלקסיה מתמדת, לא חדלה להביט על עצמה מבחוץ. להזכיר לעצמה כמה שתכליתה האמתית היא לא היא עצמה, אלא העולם כולו. לדבר אל אותם אלו שהם מחוץ לגבולותיו הטבעיים של בית המדרש.
אז אולי באיזשהו מקום, זאת תמצית בשורתו של הרב שטיינזלץ, יהדות עם חוש הומור. ואידך זיל גמור. וכמה ווי להאי שופרא דבלי בעפרא!
