היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 – כ”ב בשבט ה’תרי”ט; – 27 בינואר 1859), או בשמו היותר ידוע, הקּוֹצְקֶער.
הרבה יש כמובן מה לדבר על האיש הכה ייחודי הזה, רבות מאוד כבר נכתב ועוד לבטח ייכתב. אך אני ברשותכם רוצה לגעת בנקודה מסוימת הקשורה בדמותו, שממנה ניתן להשליך כאינדוקציה על תנועת החסידות בכלל.
רמ”מ מקוֹצק נולד בשנות השמונים של המאה 18, בתקופה שללא ספק הייתה כתקופת תור הזהב של החסידות. תלמידי המגיד ממזריטש, שהיוו קבוצת עילית נדירה מאין כמותה, של משפיעים חסידיים, אנשים תלמידי חכמים מן המעלה הראשונה (ודי להזכיר את האדמו”ר הזקן, רלוי”צ מברדיטשוב, החוזה מלובלין ועוד), אך מעל הכל חבורה נועזת ומדהימה של מהפכנים. אנשים שהיו חדורים בתודעה שליחות כמעט משיחית, שאכן הנה הם הולכים לשנות ולהפוך את העולם, לשנות סדרי בראשית ממש, בכוח בשורתה זו של תנועת החסידות. הם יצאו והתפזרו בכל רחבי מזרח אירופה, וכמו חילקו ביניהם אלפי קילומטרים רבים של מרחבי השפעה. כל אחד מהם התמקם לו במיקום גיאוגרפי/תרבותי מסוים ושם פרש לו את מצודת השפעתו על רבבות של יהודים בכל חלקי אותו מחוז או חבל ארץ וכו’. לדוגמא, האדה”ז בעל התניא (וקודמו רמ”מ מוויטבסק), התמקם ברוסיה, ר’ אהרן מקרלין, ליטא, ר”א מליזנסק ולאחריו החוזה מלובלין, פולין. וכן על זה הדרך.
אך שמא דווקא העובדה שהקּוֹצְקֶער שאב בצעירותו כה עמוק מן הרוח המפכנית הגדולה ההיא, היא זו שגרמה לו למשבר החריף בשלב מאוחר יותר בחייו.
בראשית המאה 19 הוא כבר דבק במורו ורבו המובהק, רבי יעקב יצחק הורביץ, הידוע בשמו ‘החוזה מלובלין’. ממנו הוא ינק את יסודות תורת החסידות ונחשף לזוהרה האיזטורי. בהמשך הוא בחר לדבוק ברבי יעקב יצחק מפשיחסא, הידוע בכינויו ‘היהודי הקדוש’. ולאחר פטירתו, דבק בממשיכו רבי בונים מפשיסחא. ורק לאחר פטירתו של ר’ בונים בשנות העשרים המאוחרות של המאה 19, ניאות לקבל את הנהגת החסידים. כאשר חיש מהר הוא זכה במעמדו, כמנהיג החסידי הבולט והחשוב ביותר בפולין באותה העת.
נחזור לרגע לסקירה ההיסטורית בפרספקטיבה רחבה יותר. שנות העשרים והשלושים של המאה 19, היוו למעשה את התקופה שבה החסידות הצליחה כבר להתקבע ולתקוע יתד בחיי היהודים במזרח אירופה, ובמדינת פולין בפרט. ואף ביתר שאת שבעתיים, בעיר לובלין. זאת הייתה אחת הערים שאותה הצליחה למעשה החסידות, לכבוש כמעט ללא קושי ובלי כל התמודדות של ממש מצידה של תנועת ההתנגדות הרבנית. כאשר הגיע לשם החוזה (בשלהי המאה 18), הוא כמו קיבל את העיר על טס של זהב. ובוודאי כי לא עיר שולית הייתה זאת לובלין, אלא עיר ואם בישראל, מלאה חכמים וסופרים. ולא פחות מכך, לובלין הייתה מטרופולין בעלת חשיבות יהודית-פוליטית עצומה (היא שימשה כמעין עיר הבירה לוועד ארבע הארצות שפעל בקרב היהודים באירופה מן המאה16 ועד למאה 18). ובכל זאת, באורח מעט פלא (ובשונה מרוב המקומות אליהם הגיעה החסידות), לא רבי עזריאל הלוי איש הורוויץ (הידוע בשמו ׳ראש הברזל׳), שהיה רבה המיתולוגי של העיר באותה תקופה, ואף לא גאונים ותלמידי חכמים אדירים אחרים שחיו ופעלו בלובלין, ניסו בכלל למנוע את התמקמותה של החסידות והשפעתה העצומה והמידית על היהודים המקומיים. כך שתוך שנים ספורות, הפכה לובלין להיות אחד ממרכזי החסידות הגדולים במדינת פולין בפרט, ובמזרח אירופה בכלל.
ואת כל זה חווה הקּוֹצְקֶער כצורב חסידי צעיר. הוא רואה איך תנועה חתרנית, אוונגרדית, חדשנית ומהפכנית כאחד, הולכת ונעשית כך לאט אבל בטוח, לעוד תנועה יהודית עממית קונפורמיסטית. כן, זאת החסידות שלא הייתה כמותה בקריאה הנועזת לאותנטיות אמתית, לבוז לכל מה שנתפס בעיניה כמזויף ומעושה, הפכה למעשה להיות עוד קבוצה יהודית חברתית, שחבריה מבקשים לעצמם קורת גג תרבותית משותפת, ומצפים שמאן דהו יעניק משמעות לחייהם, יחבוש את כאבם ויקל על מצפונם. או אם תרצו, הנה גם החסידות הפכה למן עוד משהו עממי פולקלוריסטי שכזה.
זאת גם הייתה הסיבה מדוע בחר הקּוֹצְקֶער, לעזוב את רבו החוזה מלובלין, ביחד עם מי שהיה גם הוא כתלמיד מן המניין בבית המדרש בלובלין, היהודי הקדוש מפשיסחא. כשזה האחרון הופך הלכה למעשה, להיות מורו ורבו האלטרנטיבי. לטעמו של הקּוֹצְקֶער, החוזה מלובלין, מאופיין היה יתר על המידה במידת הימין מקרבת, על חשבון מידת השמאל דוחה. כן, בשביל להעמיד חסידים של אמת, יש לזרוק בהם מרה, לדחותם לעתים באמת הבניין. כך שהאופן שבו פתח החוזה את דלתות בית מדרשו לארבעת רוחות השמים, לכל דורש ומבקש ה’, לכל יהודי באשר הוא. למי שליבו ונפשו כבדים עליו, ומבקש להפיג צינתו באור החסידות וברחמנותו האינסופית של הרבי. כל זה היה לצנינים בעיניו של התלמיד המיוחד, הקּוֹצְקֶער. ומשם קצרה הייתה הדרך, לדבוק בשיטה חדשה תובענית וקפדנית שבעתיים, מבית היוצר של פשיסחא. שם אצל ‘היהודי הקדוש’, יכל הוא לנשום אויר פסגות מזוקק יותר, למצוא סביבה הולמת לחיים של למדנות ופרישות, דביקות ואדיקות דתית עמוקה.
אך כל זה השתנה, כאשר הוא בעצמו קיבל את שרביט ההנהגה (לאחר פטירת ממשיכו של ‘היהודי’, רבי בונים מפשיסחא). או אז הוא כבר לא יכל לאפשר לעצמו להישאר ספון בד’ אמותיו, ונדרש הימנו לצאת חוצה ולהעמיד עצמו לטובת העם שבשדות, ע”כ המשתמע. כאן לראשונה חווה הקּוֹצְקֶער, את המשבר החריף, אך לא כתלמיד וכחסיד בפני רבו, אלא כאדמו”ר מן השורה הראשונה. מי שרבבות חסידים משחרים לפתחו ותולים בו את עיניהם.
למעשה טיבו של המשבר אותו חווה הקּוֹצְקֶער, דומה היה מאוד למשברים שחווים מהפכנים גדולים, שנגזר עליהם להתמודד עם קושי גדול בעת שתנועת מהפכתם מתממשת לחלוטין, והופכת כבר להיות עובדה חברתית ציבורית מוגמרת, שכמו עומדת ומתקיימת מתוך עצמה. לאיפה או אז לוקחים אז את הרוח הגדולה של המהפכה ההיא? ובהרבה מאוד מקרים, הופכים אכן אותם מהפכנים גדולים והרואיים, לחלק בלתי נפרד ממנגנון של שחיתות וסיאוב שלטוני, שהם עצמם כה יצאו כנגדו בחרב ובחנית, אך זמן לא רב קודם לכן. והדוגמאות רבות לכך.
אך יתירה מכך, הבנתו העמוקה של הקּוֹצְקֶער הייתה, שהיסוד הנון-קונפורמיסטי, ואפילו המהפכני, הוא לא פחות מנשמת אפה של תנועת החסידות. כך שברגע שהיא תיהפך להיות סתם עוד תנועה עממית, כזו הפותחת שעריה בפני כל מי שחפץ לבוא להתבשם הימנה, בהכרח משהו מאוד עמוק שנעוץ בבשורת תנועת החסידות, ינפח מיניה וביה את נשמתו. כך שאין מנוס מלשמר ולתחזק את אותו ניצוץ מהפכני נועז. אתם מבינים? דווקא הצלחתה המסחררת של תנועת החסידות, לכבוש את ליבותיהם של מאות אלפי יהודים בכל רחבי מזרח אירופה, עלולה להיות לה כניצחון פירוס. הצלחה העומדת לה לרעתה, לאבד לחלוטין את ייחודיותה האוונגרדית הבוהקת. כך שבאופן פרדוקסלי, דווקא ההתנגדות לתנועת החסידות, והמאבקים וההתמודדויות שנגזרו עליה בראשית דרכה, היו אלו שהעצימו שבעתיים את ייחודיותה ובשורתה הרדיקלית.
אז נכון, בוודאי שהחסידות בראשיתה הייתה אכן תנועה עממית. ובוודאי כי הבעל שם טוב, כיוון את בשורתו בראש ובראשונה אל העם שבשדות וכו’. ובהקשר זה כבר עמד יפה הפילוסוף החסידי רבי – פרופ׳ אברהם יהושע השל, בהנגדת דמותו של הבעש”ט עם זו של הקּוֹצְקֶער. אך עדיין, לפחות בראשית ימי החסידות, היו היה בה יסוד מהפכני מובהק, כזה שלפחות בעיני הקּוֹצְקֶער, די היה בו כשלעצמו בכדי להיות בשורה מרעננת ביותר, המסוגלת לנער בני אדם ולחלצם מהניוון הקונפורמיסטי בו הם משוקעים עד לקצה שערות ראשם.
וזה לוקח אותנו לרגע המכונן ההוא, שבו כמו שבר הקּוֹצְקֶער את המוסכמות כולן. מה זה שבר? ריסק לחלוטין. מה בדיוק אירע שם באותו חורף קר, בעת עריכת השולחן הטהור (טיש) בליל שבת קודש פרשת תולדות תקצ”ט (1838), אותה שבת שנחקקה לנצח במיתולוגיה החסידית, כ’שבת השחורה’? איננו באמת יודעים. אך דומני שאין חולק כי היה זה קו פרשת המים אולי הדרמטי ביותר בתולדות תנועת החסידות כולה. ומה שבטוח כי בנקודת הזמן ההיא, חש הקּוֹצְקֶער שהיה אז אדמו”ר לרבבות של חסידים, כי באו מים עד דכדוכה של נפש. ושעם כל הכבוד לתהילת העולם (המזויפת?) שהוא זוכה לה, לפניו תופעה ההולכת וצוברת תאוצה, ואשר אחריתה מי ישורנו, שתשכח חלילה תורת הבעש”ט. כן, כך לא פחות. ולב מי לא יחרד מלראות כך כבלע את הקודש, רח'”ל.
אז בשבת ההיא היה הקּוֹצְקֶער הכי כנה ואמתי עם עצמו ועם חסידיו. מסור ונאמן בתכלית לבשורתה האקזיסטנציאליסטית האמתית של תנועת החסידות. ומתוך כך, הוא הבין אל נכונה כי אין מנוס אלא לעשות מעשה שמשון רדיקלי ולמוטט את הבית האדיר הזה על יושביו כולם. לסלק באחת אלפים מחסידיו לכל רוחות השמים, העיקר שלא יביאו חלילה למצב שתנועת החסידות הופכת להיות עוד סתם עוד מסגרת תרבותית וחברתית, הא ותו לא מידי.
וההמשך ידוע, אכן הרוב הכמעט מוחלט מבין תלמידיו וחסידיו עזבו בהמוניהם (רובם לטובת תלמידו רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה, שהיה אחד הבולטים מבין אלו שפרשו בעקבות אותה שבת. כאשר אליו הצטרפו תלמידים בולטים נוספים, כדוגמת ר’ לייבל’ה איגר, ועוד אחרים וטובים), ואילו הקּוֹצְקֶער חזר להסתגר עמוק בד’ אמותיו, כשהוא בקושי יוצא מחדרו הצר. כאשר מסביבו נשארו אך קבוצת עילית מצומצמת וסלקטיבית מאוד של תלמידים, אשר המשיכו לדבוק בו ללא עוררין. וכך שמא דווקא מתוך המקום הכמו דכאוני ומלנכולי הזה, הוא שב להנהיג את החסידות כפי שבעיניו היא נתפסה בתפארתה הגדולה, ברוח האוונגרדית ואפילו חתרנית הזאת. ומי לנו כמו רבי יצחק מאיר אלתר, בעל החידושי הר”ים מגור, אשר המשיך בכל מחיר לדבוק ברבו הקוצקער, ובאמת הנוקבת והתובענית הבוקעת ועולה מבית המדרש הקוצקאי ההוא. וכן, גם אם זה היה נראה שדבקות רדיקלית זו כמו עולה לו בחיי לא פחות מאחד עשר ילדיו!
חשוב להדגיש, כי עם כל זאת, שאך מעטים יחידי סגולה נשארו לדבוק בקּוֹצְקֶער, עדיין בבית המדרש הכה איכותי ותובעני הזה, הונחו היסודות לאחת מתקופות הזוהר של תנועת החסידות בפולין, כתנועה של למדנות לצד חסידות, קדושה ופרישות לצד חריפות וגאונות תורנית. ומי לנו כמו החידושי הרי”ם ונכדו השפת אמת מגור, לצד בעל האבני נזר (חתנו של הקּוֹצְקֶער), כמייצגים הבולטים של תקופה מפוארת זו.
אז אם בימים הראשונים בהם, מה נאמר בתקופתנו אנו, ומה נעני אנן אבתריה, בתקופה שבה הפכה החסידות לזרם תרבותי וחברתי, המכיל בתוכו קבוצות ותתי קבוצות, המתקיימות בעיקר בזכות איזושהי אינרציה חברתית, וכוח פוליטי עצום. מן חצרות אצולה אירופאיות, שמנהיגיהם נבחרים בעיקר בזכות מנגנון נפוטיסטי חסר משמעות ואנכרוניסטי עד כאב. כמה כל זה צועק בקול גדול, כי נשתכחה ומזמן, תורת הבעל שם טוב, ובשורת החסידות כמו חלפה ועברה מן העולם.
אז אם בכל זאת חפצים אנחנו לגעת בבשורתה באמת, להצליח לחוש רגע אחד של אמת ולא בחיינו. להתרומם כמה טפחים מכל הזוטות הטפלות שנמצאות בחיינו, אין שמא מנוס מאיזו שבת שחורה אחת או שתיים בחיינו. לשבור ולהחריב, אבל באופן שהוא נקרא מתקן ולא חלילה מקלקל. כי מחורבן שכזה עשוי להפציע אור נפלא של יצירה וגדלות אישית ייחודית ויוצאת דופן. או כלשון הגמ’, מתקן הוא אצל יצרו.
וכפי שלבטח הקּוֹצְקֶער היה מכה על קודקודנו ואומר לנו גדלו. מורה בעדנו, כי בשביל להיות חסידים של אמת, אין מנוס מלשרוף קצת את המועדון קודם לכן. כי מה שיבוא לאחר מכן, הוא כמעט בהגדרה יהיה טוב יותר, כי הלא הוא כבר בהכרח, לא יבוא כברירת מחדל מיידית וטבעית שכמו נכפתה עלינו קודם לכן.
תהי נשמתו צרורה עמנו, בקרב מבקשי אמת, והנאמנים ללא כחל ושרק לתובענותה הנוקבת!
