דרוש רעיוני – פילוסופי למאמר הגמ’ ׳אסתר מן התורה מנין׳ –  בעניינו של חג הפורים ומצב ישראל בגלות. מתומלל מתוך דרשה פורימית במשתה היין.1 min read

במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי שבו ננסה ללכת עקב בצד אגודל, צעד אחר צעד, בניסיון לחצוב פנימה בפשרו של המאמר הזה ולהתחקות אחר הגילויים הרעיוניים המוכמנים בו. בתקווה שזה לא יהיה יומרני ושאפתני מדי.

אז הבה ניגש למלאכה. וכך ל’ הגמ׳ שם:

“אמרי ליה פפונאי -חכמי העיר פפון- לרב מתנה, מצא קן בראשו של אדם מהו?” כלומר, אדם שמוצא קן של ציפור בראשו של אדם אחר, האם חייב בשילוח הקן? “אמר – ואדמה על ראשו״.

מסביר רש”י:

“אע”פ שהיה בראשו לא אבדה את שמה ש”מ אדם גופיה אדמה הוא מדלא אבדה את שמה דלא קרייה עפר והשתא נמי על הארץ קרינא ביה“.

הפירוש הוא שלמעשה יש לראשו של האדם דין של ‘ארץ’, אדמה. אשר על כן, ההלכה בפועל היא, כי מי שמוצא קן ציפור בראש אדם אחר יש בזה דין שילו הקן.

אך לא נחה דעתם של חכמי פפון, והוסיפו לשאול -השאלות האלו קצת מזכירות את השאלות של אותו אדם ששאל את הלל הזקן -כמובא במסכת שבת- בערב שבת בהיותו בבית המרחץ, על העיניים של אלו ועל הרגליים של אלו וכו’ וכו’, כך גם להם היו עוד שאלות משאלות שונות ומשונות.

“משה מן התורה מנין” איפה מופיע משה בתורה? מישהו פעם ראה את השם משה מופיע בתורה? אולי זה היה בפרשת תצווה והם נחרדו שמשה לא מופיע בתורה… ענה להם “בשגם הוא בשר” – איפה באמת משה מופיע בתורה. מסביר רש”י “בשגם” בגימטריא משה, סימן שמשה מופיע בתורה!

ומסביר רש”י שכתוב שם והיו ימיו מאה ועשרים, וכך היו ימי חיי משה -ציינו את זה רק לפני כמה ימים בז’ אדר- ומוסיף רש”י “כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו” ונחזור אל הרש”י הזה עוד מעט. עדיין לא נחה דעתם של הפפונאים, אחרי שהם גם יודעים שצריך לעשות שילוח הקן אם נמצא הקן על ראשו של אדם, וגם שהם יודעים סוף כל סוף שמשה מופיע בתורה – כי כתוב בשגם הוא בשר, אז אפשר להירגע, אפשר ללכת לישון רגועים באותו הלילה. יופי.

אבל עוד לא נחה דעתם של הפפונאים, אז הם המשיכו ושאלו:

“המן מן התורה מנין? המן העץ. אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא“.

הבה ניגש לגופם של דברים.

ברור שלפנינו תורה פורימית – תורה שנאמרה בפורים. זו תורה אירונית שיש בה עומק נפלא. צריך להיכנס הרבה יין בשביל שייצאו סודות נלבבים שכאלה. ולמה היא נאמרה בפורים? יש בה בתורה הזאת את כל ההפוך על הפוך של פורים ואת כל האירוניה של פורים ואת כל האיפכא מסתברא של פורים.

הפפונאים האלה לא היו פרייארים בכלל, הם היו אנשים חכמים עד מאוד. בעצם, התורה המדרשית זאת מכמינה בתוכה את סודו של חג הפורים כולו. ננסה לחשוף צוהר למה שמקופל כאן בדברי החידות הללו.

למעשה ניתן לקבוע, כי כל הסיפור של חג הפורים הוא הסיפור של התעתוע! וזאת באשר עצם סיפור המסגרת התקופתי, נושא בחובו אלמנט מובהק של הסתרה ותעתוע. ובינו זאת, עד לאותו הרגע החורבן שבו עלה הכורת על המקדש, היה ברור איפה נגמר האנושי ומתחיל האלוהי – ולחילופין, איפה נגמר האלוהי ומתחיל האנושי. כי זאת לב ליבת עניינה של ההתגלות האלוהית, הברירות והצלילות הערכית – מוסרית. זאת הייתה תקופה שבה היה ברור ומסודר. בהקשרה של הברירות הצלולה הזאת, ניתן לציין את העניין של עבודת יום הכיפורים – שזה בעצם לב ליבו של עבודת המקדש (קרי, לא רק של יום הכיפורים). כי עבודת יום הכיפורים כל עניינה זה מה שמזוהה בשפה הקבלית: ‘עבודת הבירורים׳.

אז איך בעצם עושים את עבודת הבירורים? עושים גורל! והגורל אומר מה נכנס פנימה ומה יוצא החוצה, מה הולך לפני ולפנים ומה הולך לשדים ולרוח ‘הולך לעזאזל’ מה שנקרא…’ארץ גזירה!’ לאיפה הולכים החטאים והעוונות ואיפה נמצאת המחילה הסליחה הכפרה והארת הפנים של יום הכיפורים.

למעשה כל ענינו של יום הכיפורים הוא בירור, והבירור נעשה בזכות העובדה שיש מקום אחד שהוא כביכול מקום ‘על אנושי’ – זהו הוא מקום שהוא מעבר לאנושי. כך ביום הכיפורים האדם מבצע בעצמו את עבודת הבירורים הזו. הוא שולח את החטאים שלו לאיפה ששולח, כשבמקביל את עצמו הוא שולח לפני ולפנים למחילה סליחה וכפרה.

אבל מה קורה כאשר נחסרנו כל זאת? בהכרח ישנו בלבול ויש טשטוש ויש תעתוע גדול. האדם פתאום נראה ערימה של עפר, האנושיות לפתע נשארת מול אפסיותה. במציאות כזאת, האדם הוא יצור מכני! AI! אינטליגנציה מלאכותית! רובוט! הכול טכנולוגיה. האדם שכזה לא מכותב עם שום דבר חוץ מעצמו, וכשהאדם מכותב רק עם עצמו, הוא בהכרח מסתכל וגוזר על עצמו את המסקנה הטרגית הבלתי נמנעת: ‘ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה’, מה אנו ומה חיינו׳, ‘מותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל הבלים׳.

זאת היא מציאות מנוכרת שבה האדם לא מוצא בה שום משמעות. עולם ריק ואכזר שכזה בהכרח גם גוזר על האדם את תחושת הזרות המובנת. כך שממילא קמה וניצבת השאלה: מהו בעצם יתרונו הצורני שלו? מי הוא? מה הוא? כך הופך להיות התעתוע הזה להיות מובנה בבסיס הקיומי הכי ראשוני שלו, הוא נכנס בו בתודעתו, במחשבתו, בציפור הנפש שלו, כארס של עכנאי ממש. זאת הכה שעשויה להיות כה עמוקה ועוצמתית בתפיסת האני והעצמי של האדם, עד כדי התאבדות מוחלטת.

ובינו זאת, התחושה הממוטטת הזאת, נגזרת מן העובדה כי אנחנו כולם חיים האדם חי בעולם רלטיבי, עולם חסר משמעות, עולם פוסט מודרני, עולם שהדברים הם ריקים, חלולים, מנוכרים, ועולם שהוא לא יודע מהו הטוב ומהו הרע, מהו הראוי ומהו הלא ראוי, מהו הנכון ומהו הלא נכון, מהו אמת ומהו שקר או במילים אחרות, עולם שכולו תעתוע. אם תרצו הוא חי ב’נשף המסכות’. והוא באמת לא יודע להבחין! זהו תמצית תיאורו של האדם המגורש, זה שנזרק חוצה מגן העדן בבושת פנים.

שואלים א”כ בני פפונאי שאלה קשה; מה יתרון האדם, עפר מן האדמה? “מצא קן בראש אדם” זה רעיון פורימי – במובן הכי יום כיפורי של המילה! “מצא קן בראשו של אדם מהו?” שואלים בני פפונאי, אומר להם רב מתנה, מה לעשות? מהעפר באת ואל העפר תשוב, האדמה על ראשו. הראש תמיד מייצג את המחשבה! את המוח. כביכול את עליונות האדם התבוני, אך עדיין הוא לא יכול לברוח מאפסיותו המוחלטת. – אדמה על ראשו! שום דבר. כל המטען הקוגניטיבי הזה הוא בסך הכול ערימה של חוטים שמחברים שם במוח, הכול זה נוירונים. ברגע אחד מורידים את השלטר ונגמר הסיפור. כך ממילא נגזרת ההוראה ההלכתית בפועל – כי אדמה על ראשו וממילא חייבים בשילוח הקן. ואז נשאלת השאלה, אם אדמה על ראשו, אז מה בעצם אנחנו עושים פה, הלא הכול בהכרח אינו אלא הבל ורעות רוח?

תבינו, אם אנחנו מהבלים את הראש- את אותו המקום שעליו נאמר: ‘הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (קרי, המקום שבו יתרון האדם על פני הנחש – שסימנו עפר) אנחנו ממילא ומיניה וביה מהבלים אנחנו מהבלים את העקב, זה שנושק לאדמה. קרי, מכף רגל ועד ראש, הכול הבל מוחלט. כך שאולי הפפונאים קיבלו מענה לשאלה ההלכתית שלהם בנוגע לסיטואציה הדי הזויה הזאת של מי שמוצא קן בראש של אדם, אבל על הדרך התברר להם שהאדם הוא גוש של אדמה, כלום ושום דבר.

אבל הפפונאיים החביבים שלנו, הם לא היו אנשים ניטרליים של אמצע, כאלו שמסוגלים לחיות איכשהו ליד האמיתות הנוקבות של החיים ולא באמת לצלול לתוכן, על כל המשתמע מכך. כך שעל מנת לחדד את המסר, להקצין את הרעיון הוא באו בשאלה נוספת, זאת שללא ספק נשמעת לכולנו מופרכת והזויה לא פחות: ‘משה מן התורה מנין?’ אז רב מתנה, שניתן לראות בכמה סבלנות ואורך רוח הוא ניחן, ענה להם כהתחכמותם: ‘בשגם הוא בשר׳.

ולהבין, מה זה בעצם ‘בשגם הוא בשר? במילים אחרות אפשר להגדיר את הניסוח המקראי הזה, באופן של: אדמה על ראשו. כי הלא מה בעצם אלוהים כמו אומר לעצמו על המין האנושי במילים הללו: ‘בשגם הוא בשר’? שבעצם האדם הוא כולו בשר. כאשר מהאמירה זאת נגזרת אותה חרטה של אלוהים מבריאת העולם בכלל והאדם בפרט: ניחמתי כי עשיתים! הוי אומר, על מה ועל למה בעצם הסער הגדול הזה? בשגם הוא בשר!

משיב להם רב מתנה ברוב חכמתו, דעו לכם כי אדמה על ראשו. קרי, כן, גם על ראשו של משה רבנו! ‘בשגם הוא בשר’. וכאן מעניין לקרואת את דברי רש”י:

״בשגם בגימטריא כמו משה וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו״  

מה אפשר לעשות? גם משה רבינו – המנהיג הכי גדול שקם לעם היהודי אי פעם, אבי הנביאים, גם הוא הוא יליד אישה, חי ומת כמו כל ילוד אישה אחר. אנחנו יהודים אנחנו לא נוצרים חלילה, הוא מת ככתוב במפורש בתורה, ומי שאומר שהוא לא מת אזי הוא בהכרח כופר בתורה. “וכך היו ימי חיי משה כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו” כלומר, עתיד משה לשוב אל האדמה בדיוק כמו כל ילוד אישה אחר.

השאלה הכי גדולה של המגילה, היא אודות מצבם של היהודים תחת הממלכה הפרסית, ולמעשה אודות מצב היהודים כשהם בגלות באופן כללי. היהודים בתקופה השפל ההיא – בגלות שבין בית ראשון לבית שני, שאלו את עצמם, על מה ועל למה? האם באמת יש עוד פשר לאיזשהם חיים של אמונה, חיים של יהדות אותנטית ונאמנה? אלא שאז מופיע המן, והוא מופיע בדמות אל! לא שום דבר פחות מכך. המן מאליל את עצמו. שם את עצמו כנקודה הכי משמעותית ומרכזית בהוויה הציבורית של ממלכת אחשוורוש, כאשר כולם מנגד לגמרי מתבטלים לעומתו. ההקדמה הזאת לוקחת אותנו לשאלה הבאה אותה שאלו בני פפונאי את רב מתנה: “המן מן התורה מניין? והוא ממשיך ועונה להם בדרכו המתחכמת: “המן העץ”!

בסופו של דבר האכילה מעץ הדעת, שבאכילה מעץ הדעת מה קורה לאדם? האדם נהיה מתעתע. קוראים לזה בקבלה ‘קליפת נגה’. עניינה של קליפת נגה הוא בעירוב המובנה שיש בה בין הטוב לרע, ועל האדם לבחור בין הטוב לרע, (הרמב”ם בפרק ג’ במורה נבוכים מסביר לנו שלפני שאדם אכל מעץ הדעת היו לו ‘אמת ושקר’, ולאחר מכן ‘יפה ומגונה’, זה גם קשור לזה אבל בראש ובראשונה מה שכתוב זה זה). עצם העירוב הזה בין הטוב וברע, משמעו בהכרח כי אותם הטוב והרע אינם מופיעים עוד כאינהרנטיים במציאות עצמה. העולם הוא אדיש, מנוכר מבחינה ערכית, הוא לא אומר לנו מאום, מה שמחייב מיניה וביה, את בחירתו האקטיבית – כמעט בצורה עיוורת של האדם, בין הטוב לרע. הוא בעצם יוצר את המציאות במו ידיו. הבחירה שלו היא זו שמעצבת את הווייתו ואת הווית העולם כולו. כאשר כל זה הוא נגזרת ישירה של הבחירה שלו.

זהו א”כ היה עניינו של של אותו “המן העץ’ – קרי האופן שבו המן הופיע בהווייתה של האומה בממלכה הפרסית, באותם ימים של שלהי תקופת גלות בית ראשון.

זאת א”כ טיב הופעתו של הרוע במגילה, באופן של בלבול – התעתוע בהתגלמותו: “אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ” (אסתר ג’ א’) במילים פשוטות יותר, תמצית הרע הפכה להיות לתמצית האידיאל! זהו הדגם האידילי העליון – זה שכולם צריכים להצטרף אליו.

כך הם פניה של המציאות המנוכרת, האינדיפרנטית. כך בתוך המצב הזה, היהודים באמת שלא יודעים מה לעשות. כולם-חוץ מאחד יוצא מן הכלל – היו כורעים ומשתחווים. כמו קיבלו בלית ברירה את האידאליזציה האלילית הזאת.

אבל כאמור, היה אחד שבכול זאת היה יוצא דופן. זהו אותו אחד שהמגילה מכתירה בשם “יהודי”. וכפי שהגמ׳ כבר מטעימה למה נקרא שמו איש יהודי? באשר כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. אבל להבין, ההגדרה של ‘כופר בעבודה זרה’ עניינה שהוא לא היה מוכן להיכנע לאידיאל היופי והמטריאליסטי, הוא כופר בו לחלוטין. זה נראה משהו שהוא מובן מאליו, כמובן שאם זה היה מובן מאליו הוא לא היה האחד והיחיד. אבל בעניינו של מרדכי עוד נתייחס בהמשך.

ואז מיד שואלים בני פפונאי: “אסתר מן התורה מניין”? כאן הסיפור פה רק הולך ומסתבך. רש”י כבר מסביר לנו על אתר: “למעשה אסתר. הסתר אסתיר בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות” פה בסיפור הזה של ההסתר פנים, פה הכול כתוב שחור על גבי לבן.

אם נחזור לרגע לעניינו של יום הכיפורים, כמקבילה ליום הזה של פורים. ניתן לומר כי למעשה כל העניין של יום הכיפורים נעוץ במה שנקרא “הארת פנים”. אותו “יאר ה’ פניו אליך ויחונך”. שם באותו מקום שמזוהה כ”לפני ה'” – לפני ולפנים, מתחוללת אותה הארת פנים מיוחדת של מחילה סליחה וכפרה (וכפי שאנו למדים לא מעט מתורתו של האדמו”ר הזקן, כל יום הכיפורים כולו זה בסוד מה שנקרא: ‘באור פניך יהלכו’- ‘כי עמך מקור חיים׳).

כך כזה לעומת זה – אנו למדים כי כאשר ישנו הסתר פנים, הרי כי בהכרח נשלל מאתנו כל מה שאנו זוכים לו בזכות אותה הארת פנים של “באור פניך יהלכו”. אם תרצו, במצב הטרגי שבו אין לנו בעצם את אותה הארה של ‘באור פניך יהלכו’, הרי כי מיניה ובניה מושתים על הווייתנו עלינו כל אותם מצבים של בלבול, טשטוש ותעתוע.

ובינו נא, בעומק הדברים, מה שאסתר עושה, זה בעצם לאמץ ולהחיל על עצמה דווקא את אותו תעתוע עצמו. ניתן אפילו לקבוע שאסתר במצבה בבית אחשוורוש, ייצגה למעשה את תמציתו של התעתוע הזה. של אותה הפרדה דואלית, בין מה שאנו רואים למה שאנו מקבלים ולהיפך. אסתר היא המתחפשת האולטימטיבית. הסיפור של הזהות האותנטית שלה, הוא משהו שלגמרי לא ברור, לוט בערפל. אין הלא אין מישהי כמו אסתר שמצד איד הייתה שייכת ומזוהה לחלוטין עם ממלכת ותרבות אחשוורוש באופן של “אין אסתר מגדת מולדתה ואת־עמה” – קרי מוטמעת שם לחלוטין בתוך ההוויה הממלכתית – תרבותית הזאת. אבל בד בבד היא מתגלית במלוא תפארת נאמנותה הבלתי מעורערת לעם היהודי – ממש שם בליבת סיפור המגילה – באותם רגעי מצמיתים של אימה ופחד שבהם גורל האומה כולה היה נתון בסכנה קיומית.

כך אנו קוראים המגילה מתוודעים לגרסה הזהותית הכי מבולבלת מטושטשת ומתעתעת, אבל דווקא מתוך התעתוע הזה צומחת מה שנראה ‘מגילת אסתר’ – קרי הגילוי המופתי שמתוך ההסתר המתעתע.

וכאן מגיע הסוף, וזה החיתום הנפלא של הגמ’, באופן שבו הכול חוזר ומתגלם בדמותו המופתית של מרדכי. כי חכמי פפואני לא נחה דעתם בכל התשובות שהם קיבלו עד כה, והם התעקשו למהשיך ולשאול את רב מתנה, הפעם דווקא על עניינו של מרדכי היהודי: “מרדכי מן התורה מנין”? כאן קורה משהו מעניין, כי בעוד שאצל משה, המן ואסתר, מפרש רש”י את השאלה כפשוטה, כלומר איפה מופיעים בתורה משה/המן/אסתר? הרי שאצל מרדכי הוא אומר משהו אחר לחלוטין. וכך ל׳: “מנין לגדולת מרדכי”. וזה כמובן דבר שאומר דרשני, מה זה בעצם אותה “גדולת מרדכי” שהם ניסו להתחקות אחריה, להבין בהיכן היא מרומזת בתורה?

אבל לפי כל סדר דברינו כאן, דומני שהכול מתחבר כמן חומר ומואר באור יקרות. כי “גדולת מרדכי” היא בעצם תשובת המשקל האולטימטיבית לאותו מצב טרגי שכולו הוא בסימן של מסיכה ותעתוע. לאותו בלבול וטשטוש של זהויות. כי הלא במצב הזה שבו הכול מטושטש, או ליתר דיוק, האדמה על ראשו של האדם, ואנחנו לא באמת יודעים איפה נגמרת האדמה ומתחיל הראש ולהיפך, ואם בכלל יש באמת הפרש כלשהו ביניהם. כך שממילא מה בכלל המשמעות של “גדולה” של צמיחה והתייחדות אישית?

אז אולי באמת אנחנו לא לגמרי יודעים את התשובה הזאת. או במובן הזה, אנחנו לא באמת יודעים בכוחות עצמנו, במצב הנתון הזה של “המן העץ” – קרי כאשר קליפת הנוגה חופפת על כולנו, האם באמת ברוך מרדכי וארור המן, או שמא דווקא להיפך. כי ככה זה כשהכול מבולבל ומטושטש מן היסוד. המרדכי עשוי להיעשות להמן וההמן עשוי להיעשות למרדכי. ממש קרנבל מסיכות לתפארת.

אך בכל זאת, גדולת מרדכי זאת היא תשובת המשקל לאדמה ‘על ראשו’. כי אנחנו בכול זאת יודעים שמרדכי הוא הגדול באמת, זאת הגדולה האולטימטיבית. הוא זה שבערבו של יום אנחנו מאדירים ומעלים על נס. אבל בינו, לא את מרדכי אנחנו מהללים כאן, אלא בדייקא ‘גדולת מרדכי’. הכוונה פה הוא בעצם מלמד אותם כי ‘מרדכי מן התורה מנין’ מופיע ומתגלה דווקא כהופעה שכולה פלא. במובן זה, זאת תופעה שהיא לא פחות מגאולה. כזאת שעליה אנו שרים ומייחלים כל ערב שבת ”הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי“. היכולת להתנער ילהתגדל – דווקא במצב הזה שכולו תעתוע, שהוא בסימן מובהק של טשטוש חריף.

זהו הסוד של ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וארגמן והעיר שושן צהלה ושמחה’. ביטוי מופלא שכולו בסימן של ״גדולת מרדכי״. כי בעצם בהופעתו של מרדכי אנו מגלים כמה כוחו של אדם אחד, איש בודד שבתוך כל הבלבול והתעתוע הוא מסוגל להתעלות ולהיחלץ מאותו ממד מקורקע של ה’אדמה על ראשו’.

כך שמכאן אני למעשה לפסוק בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: כי מי שימצא קן על ראשו של מרדכי היהודי, הוא יהיה פטור משילוח הקן. וזאת באשר, מרדכי היהודי מפקיע את עצמו מאותה ‘אדמה על ראשו’. כי ראשו של האיש והגדולה – מרדכי היהודי, הוא כבר לא עוד בבחי׳ אדמה, וכולו בסימן של התגדלות מופתית.

אגב, מעניין לציין בהקשר הזה, כי ההבעה של האבלות היא תמיד קשורה לעפר. יושבים על הארץ וכו’. כי במצב האבלות אנחנו כמו נגרעים מאותה ׳גדולת מרדכי׳. במובן הזה, כאשר למשל מרדכי שם על עצמו שק ואפר, הוא הביא את היעדרה של גדולתו. כך גם יש לראות את המנהג לשים אפר על ראשו של חתן כביטוי לאבלות החורבן. כי כך אנחנו מראים – סימבולית, כמה שאנחנו במצב שכולו טשטוש ותעתוע, או ליתר דיוק, מצב שכולו עפר.

כאן רק נותר לנו להאיר, את העניין הזה של משחק המילים שמופיע בל’ הגמ’, בין המילים ל’מור דרור’ ו’מירא דכיא’. כביכול מרדכי מייצג משהו שיש לו מן ריח מיוחד. כך הגדולה הזאת שלוה המוכמנת במילים “מור דרור” כמו באה לידי ביטוי. וזה כמובן משהו שהוא לא פחות מאשר דברי חידות ממש.

אלא שכאן צריכים להוסיף ולחדד נקודה מאוד חשובה. באותו המצב המתעתע שעליו אנחנו מדברים של “המן העץ” – אין כביכול דרך אמתית לדעת מהי גדולה ומהי קטנות, מי גדול ומי קטן. כי זה הלא בדיוק טיבו של התעתוע הזה שאנו עוסקים בו. אנחנו באמת חיים בעולם שבו ההמן הוא ברוך והמרדכי הוא ארור. ולכו תנסו להתווכח, להוכיח אחרת למאן דהו.

אז מה באמת המוצא? איך באמת נוכל להתחקות אחר אותו המרדכי במלוא תפארת גדלותו? ברור שזאת תכונה ומאפיין שאין לו באמת איזשהם אין לזה מבחנים אינטלקטואלים או רוחניים כאלו ואחרין. אז איזה מבחן בכול זאת יכול להיות לזה? כאן מגיעה התשובה המופלאה של רב מתנה: “מריא דכיא” – הריח חברים, הכול מוכמן שם בריח העדין המאוד מיוחד ונפלא הזה.

במאמר מוסגר- זה קצת מזכיר לנו את האופן שבו יצחק אבינו, כאשר יעקב מופיע בפניו בתחפושת של עשיו, בהופעה דואלית ומתעתעת – שבה הוא הרגיש ש”הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו”, בסופו של דבר הוא הלך אחרי הריח, זה מה שהנחה אותו, וכפי שהוא אומר בעצמו: “רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה” (בראשית כז׳ כז׳). הריח השדה הזה האמור שם, הוא בדיוק אותו “מריא דכיא” שאנו עוסקים בו כאן בדמותו של מרדכי. הגדולה הזאת שריחה נודף מסוף העולם ועד סופו.

מעניין לציין בהקשר זה, את דברי הגמ’ על האופן שבו אמורה להיבחן ולהתאמת זהותו של המשיח: “מריח ודיאן” (סנהדרין צג’ ע”ב). כלומר שיש לו את אותו ריח מיוחד במינו שכולו בסימן גאולה. כך גם אנו למדים את ביאורו של הכתוב “והריחו ביראת ה'”, שזה עניין של הגאולה שהיא בדייקא מופיע כמופעשל ריח. זאת הסיבה מדוע זהו היה המבחן היחיד אותו זהותו האמתית של בר כוכבא והאם הוא אכן משיח או לאו.

לא בכדי במילה דרור מוכמנת גם החירות. יש משהו בריח שהוא מופשט בהגדרתו, אינסופי. כמו מסוגל לרחף ממעל. הוא דק מן הדק. בלתי ניתן לתחום ולצמצם אותו, להגדירו באופן ספציפי אל מקום ומקור מסוים. מרדכי ביחידאיות המופלאה שאפיינה אותו, הוכיח כמה הוא בלתי ניתן לתחימה. הוא פועל מתוך מקום של תודעה אמונית – היסטורית אינסופית. הוא לא מוכן להכפיף את עצמו אל התעתוע הזה המתגלה לנגד עיניו – תהיה אשר תהיה תוצאת הלוואי שעשויה לצאת מכך.

במובן זה ׳גדולת מרדכי׳ – היא הביטוי המופתי של החירות. זאת היא החירות של האדם מאותו ׳אדמה על ראשו׳ – הדטרמיניזם של הנפסדות ואפסיות האדם. אם נרצה, מרדכי כמו משחרר את עצמו מהכבלים הטרגיים של מצב הגלות. ניתן לקבוע שהוא מיישם בחירותו הייחודית הזאת את החירות בשלושת המובנים המופיעה בדברי חכמים:

״חרות מהו חרות? רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן רבי יהודה אמר: חירות מן המלכויות. ורבי נחמיה אמר: חירות מן מלאך המות. ורבנן אמרי: חירות מן הייסורין״ (מדרש תנחומא – כי תשא טז׳)

בהופעתו של המן וגזירותיו – אנו מוצאים למעשה את שלושת האלמנטים הללו: מלכויות, מוות, וייסורים. וכנגד שלושת אלו, קמה וניצבת במלוא תפארתה, חירותו של מרדכי. ניחוח הפלא של ייחודיותו האישית – מור דרור!

מעניין גם לציין בהקשר זה את הזיקה הלשונית – אטימולוגית המתקיימת בין הריח אל הרוח. אלמנט החופשיות האינסופית המאפיין את שני אלו. במובן זה, הרוח היא זו שכביכול מצליחה לנצח ולהכריע את גזירת הנפסדות והמוות שאינהרנטית בהוויה. וכל׳ של החכם קהלת: ״וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ (קהלת יב׳ ז׳). הרוח היא זו שחוזרת ועולה מעלה. כוח הכבידה הנפסד של האדמה (׳ששב על הארץ׳) לא חל ותקף עליה. במובן זה, גם הריח הוא כזה, ריחו הייחודי הנודף של מרדכי מכריע את האדמה שעל ראשו.

לא בכדי המוות לעולם מדיף את ריחו העכור. האדם שרוחו כבר איננה עוד מפעמת בו הופך להיות מצחין. אם נרצה, ההיפך המוחלט לאותו ׳מור דרור׳ – הריח שכולו חירות, כולו נצח!

זאת א”כ סגירת המעגל של המאמר הזה שכולו דברי חידות סתומין וטמירין. פתחנו בזיהוי האדם כאדמה על ראשו, והמשכנו שזהו למעשה סיפור המגילה כולה והאתגר ששיחר לפתחם של בני האומה היהודית, אי אז בגלות פרס. כאשר הסיום למעשה מעניק נקודת השקפה אופטימית לאין ערוך. אנו למדים כי יש בכוחו של היחיד האמיץ, זה שלא הולך בשום צורה נגד הזרם ומשמש כמופת של נון קונפורמיזם – מול כל השתעבדות אלילית – פולחנית – מטריאליסטית גסה, להוות את התשובה היהודית והגאה ההולמת לאותו ׳אדמה על ראשו׳. או במילים אחרות לקבל את חותם היוקרה של “גדולת מרדכי”. ובינו זאת מאוד.

ולסיום, אחרי שעברנו בסך על דמויותיה האגדיות של המגילה, משום מה מישהו שם נפקד משום במאמר האניגמטי הזה, ואני כמובן מדבר על המלך אחשוורוש. לא ברור מדוע אודותיו לא ניסו להתחקות בני פפונאי בהיכן הוא מרומז בתורה? אני במקומו הייתי אפילו קצת נעלב.

אז מה שאני רוצה להציע כאן, גם אם זה בדרך של דרש ורמז, אבל בפורים דומני שזה לכתחילה שבלכתחילה, זה שאם אנחנו מדברים על אותה מציאות מתעתעת ובלתי מבוררת – הדואליות המובנת הזאת, בין הטוב לרע, בין האלוהי לאלילי, הרי שאין מי כמו אחשוורוש שמייצג זאת, כפי שדמותו באה לידי ביטוי בסיפור המגילה. אחשוורוש הוא זה שמשחק על כול המנעד האפשרי. אין צד שהוא לא מצדד בו, מזדהה עמו. הוא הורג את ושתי – מי שמיוצגת כאישה הרעה בסיפור, וכנגדה לוקח את האישה היותר מושלמת ואידיאלית – הלא היא אסתר. אבל משם הוא דווקא עובר לגדל ולעשות מהמן – לכמעט אלוהים, כשהוא מאפשר לו לקיים לא פחות מאשר רצח עם – בכול היהודים שבכול מדינות מלכותו. אלא שאז, אסתר מתערבת והוא מתחיל להתהפך מחדש. זה כמובן מגיע לנקודה שבה פתאום הוא “נזכר” – לגדל את מרדכי ומי שהוא בוחר שיעשה זאת, הוא דווקא אותו המן – שאך לפני חמש דקות, היא דמות מיתית של ממש בממלכה. מכאן אנו מתוודעים להתהפכותו המוחלטת והאופן שבו מרדכי ואסתר נעשים לקרובים ביותר אליו, והיהודים רשאים לעשות בשונאיהם כרצונם בכול מדינות המלך – ועד לתליית עשרת בני האדם וכול היתר.

זהו תיאור של דמות שלא יכול להיות יותר מתעתעת הימנה. אנחנו לגמרי כביכול יוצאים מבולבלים מהדמות הזאת. מיהו אותו אחשוורוש האמתי? הוא אנטישמי קטן ועלוב, שרק רוצה להכחיד את שם ישראל מהעולם, או שמא דווקא מלך שכולו חסד וחמלה על האומה היהודית – מי שבזכות היענותו הכנה לאסתר, זכינו לכול חגיגת הפורים הזאת?

אז זהו חברים, שכאן בדיוק נעוצה אותה קליפת נוגה – אחשוורוש הוא הארכיטיפ של הקליפה הזאת. הכול משמש בו בעירבוביא, חל ותקף בו – באותה מידה בדיוק. כול התשובות נכונות לגביו. כך שבמובן זה, אפשר לומר כי למעשה דמותו של אחשוורוש מכילה בתוכה את כל שלושת הדמויות האמורות. יש בו מן ההמן – האסתר – והמרדכי גם יחד. אצלו הכול בלול בסבך דמותו המסוכסכת. במובן הזה הוא אכן לא רק ארכיטיפ של קליפת הנוגה, אלא של מצב הגלות בכלל.

לא בכדי מוצאים אנו בל׳ חכמים (מגילה יד’ ע”א) את מלכות אחשוורוש כביטוי מטאפורי של מצב הגלות. במענה לשאלה מדוע אנחנו לא אומרים הלל בפורים, משיב החכם רבא: “אכתי עבדי דאחשוורוש אנן“.

כל בר דעת יודע כי רבא כמובן כבר חי מאות שנים רבות אחרי תקופתו של אחשוורוש. אלא שבעיניו של רבא הגלות – באשר היא, ניתן לראות בה בבחי׳ “עבדי דאחשוורוש”. קרי, עודנו משועבדים אל המציאות המתעתעת הזאת. אלא הבלבול, קליפת הנוגה הזאת – שכולה נגזרת מהגירוש שלנו מהמצב הגאולתי, השלם והמתוקן. וכמה יפה לראות את אופן הניסוח כאן של מצב הגלות – כעבדות: עבדי דאחשוורוש. זה מתחבר לנו ככפתור ופרח, להופעת הדרור של מרדכי, וכפי שהטעמנו לעיל, על אלמנט החירות המובהק בדמותו של מרדכי. אלא שכאן רבא, כמו מעמיד אותנו בפני המציאות הנכוחה – כמות שהיא. בואו נהיה כנים, אנחנו עדיין בכול זאת בתוך התעתוע הזה, עד שיבוא שילה וכו׳.

אבל שכול שנותר לנו חברים, זה להתחבר לרגע אחד לגאולה מאותו ׳המן העץ׳ – להתעלות מעל אותו עץ הדעת שגזר עלינו את הגירוש והתעתוע גם יחד. שזרק אותנו למציאות ׳אחשוורושית׳ כזאת שבה אנחנו באמת לא יודעים מיהו הרע ומיהו הטוב, מה הנכון ומה הפסול, מה הראוי והכשר לעומת המוצקה והמאוס. אבל בשביל זה, אין מנוס לגעת ולו לרגעים באותו ׳עד – דלא – ידע׳. במה שנקרא ׳למעלה מטעם ודעת׳. להיות במקום שבו הכול נהיר ומבורר, אבל לא בגלל הידיעה האישית שלנו, כי בינינו, מה אנחנו בעצם יודעים? כלום ושום דבר. אלא רק בזכות אותה ידיעה קדמונית שנעוצה בבסיס ההוויה, זאת שהייתה מנת חלקנו עוד לפני האכילה הארורה ההיא מעץ הדעת. כך במובן הזה, נצליח לקיים בהמן – את מה שנקרא ׳גמולו בראשו׳ – קרי, לתלות אותו על אותו העץ בדיוק שהוא הכין לנו, לגדולת מרדכי.

אבל כאן יובהר, כי בשביל שנוכל לזכות בתשועת הפלא הזאת, אין מנוס מהתמסרות שכולו למעלה מן הדעת, כזאת שבאמת אין לה הסבר רציונאלי – התמסרות שהיא כולה במצב של א/הסתר. או אם נרצה, התמסרות של מסירות נפש, של טוטאליות שכולו פלא, כזאת שנובעת מתודעת נצח של “וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי” (אסתר ד׳ טז׳). ׳אשר לא כדת׳ חברים, זה הדבר, החתירה הזאת בתוך ׳הדת׳ של התעתוע, בתוך ההסתר הפנים המוחלט הזה, בתוך מציאות שאנחנו באמת לא יודעים מה תהיה התוצאה, לאיפה זה יוביל, כל מה שיש כאן זאת פשוט התמסרות – עד דלא ידע! כך ורק כך, אנחנו מסוגלים לגעת בנס להתנוסס הזה, להרגיש ולו משהו מהסוד – סוד נצח הקיום של האומה היהודית – זאת שנאמר בה: “תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר“!

אפרלייכען פורים – לחיים, לחיים. לחיים ולברכה!

תודתי העמוקה נתונה לאחי היקר והאהוב – הר׳ אליהו שיחי׳, שעמל ברוב חן וכישרון, לתמלל ולעלות על הכתב את מאמר זה. תבורכנה ידיו!