במשתה הפורים אתמול, דיברנו דיבורים שונים, גבוהים וטמירין. ואולי לכשירווח עוד אעלה על הכתב בהרחבה. אך לעת עתה, אציין שתי נקודות שדיברתי בהן, אשר קשורות בעליל לתקופה והמאורעות ההיסטוריים הרי הגורל שאנו מצויים בהם בימים אלו – תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר. בימים ההם בזמן הזה!
יש משהו מאוד מוזר באופן שבו בחרה אסתר לתמרן ולהביא את אחשורוש לכלל ההכרה בדבר האסון הנורא שעומד להתרגש על עמה. על פניו, לא באמת הייתה סיבה הגיונית לכול סאגת המשתים הללו, בייחוד לא בהשתתפותו הנוכחת של המן. כי הלא כבר ברגע הראשון שבו ראה אותה אחשורוש היא כה נשאה חן וחסד בעיניו, עד שהיה מוכן לתת לה עד חצי המלכות ממש. כך שלכאורה היא יכלה לבקש לאלתר אודות עמה ומולדתה הנמצאים בכמה קיומית. ואם רצתה להעצים אצל אחשוורוש אפילו עוד יותר את רגשותיו ותשוקותיו כלפיה, היה אפילו עדיף במידת מה, לקבוע עמו דייט אישי – בפורמט אינטימי, באופן שבו ברגע האמת יאפשר לה לנצל ולמנף את הרגע, לחשוף בפני המלך את גודל המצוקה והדחיפות הנדרשת לפעולה מידית. ואי”צ לומר, כי כל מה שעשתה לא היה אלא על דעתה בלבד, בעוד שבקשתו של מרדכי הימנה הייתה כללית ועקרונית בלבד.
אלא כי מכאן אנו למדים כי הזמנתו של המן למשתים, לא הייתה עניין טקטי גרידא, אלא מהותי. כי בעיניה של אסתר לא היה די בהצלת האומה היהודית כשלעצמה, והמשתה לא אך כאמצעי – טקטי להשגת אותו היעד, אלא היה כאן עניין שהוא לא פחות מאשר עצם האירוע. קרי, להגיע למצב שבו ברגע האמת היא תוכל לבצע זיהוי חד, נוקב ובלתי משתמע לשני פנים. להתייצב אל מול פני הרוע המוחלט וכך לקרוא לעומתו: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה! זהו חלק שמובנה אינהרנטית במעשה ההצלה. כך שאין די בתוצאה הסופית המיוחלת כשלעצמה, אלא יש צורך לחולל את אותו מעשה של בירור צלול, שמסמן באצבע וקורא: הָרָע הַזֶּה!
במובן זה, עבודת הבירורים המוסרית החדה הזאת, מהווה יישום מופתי ליְהוּדִיּוּת הגאה והאמיצה של דודה מרדכי, שעליו נאמר לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה! אסתר מבינה שחלק בלתי נפרד מתפקידה ואחריותה היהודית, הוא לדעת להצביע על הרע ולקרוא לו בשמו – איך שהוא כמות שהוא ללא כחל ושרק. רק ככה ראויה האומה היהודית להיחלץ באמת מרוע הגזירה הקיומית הנוראה המרחפת מעל ראשה.
ובינו זאת שבעתיים, כי למעשה רגע זיהויה וחשיפתה העצמית של אסתר כיהודיה – אל מול בעלה אחשורוש, היה בעצם גם באותו הרגע בדיוק שבו זיהתה כנגטיב את הרוע המוחלט – בדמותו של המן שישב שם למולה. אם נרצה היְהוּדִיּוּת מתגלית בדייקא מתוך אותו בירור חד ונוקב. כך אסתר כמו מכריזה, אני היהודיה, וזה שלעומתי הוא הָרָע הַזֶּה! זהו “באים כאחד’ של המופע היהודי האולטימטיבי.
אתם מבינים? כמה קריאת תגר מובהקת ישנה כאן כנגד כל הרלטיביזם הפרוגרסיבי לדורותיו וסוגיו השונים והמשונים. כמה היְהוּדִיּוּת בגרסתה הגאה והאמיצה, מהווה תשובת משקל לרפיסות והניוון המוסרי-תרבותי שאנו חיים בו. כמה כמעט כול אומות העולם מתקשות עד כדי סירוס מוחלט, להתייצב בגאון מול הרוע המפלצתי, ועוד לפני שהם בכלל נוקטים בפעולה כלשהי, פשוט להצביע ולקרוא לעומתו: הָרָע הַזֶּה! להבדיל בין טוב לרע, הטמא לטהור, הראוי ומחויב למשוקץ והמתועב. ובהקשר זה, אין זה משנה כלל ועיקר אם הם נמנעים מלעשות זאת בגלל שהם מבולבלים בעצמם עד העצם, שטופים בהבלים של אידיאולוגיה רלטיביסטית מקושקשת, או שהם סתם מפוחדים ורועדים מהצל של עצמם, וממה שזיהוי שכזה עלול לגרום להם במדינותיהם וכו’. כי הניוון הוא אותו ניוון והרפיסות היא אותה רפיסות בדיוק – ואין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה.
אלא שכאן באופן פרדוקסאלי לחלוטין, נכנסת ההוראה הידועה על חובת ה”עד דלא ידע” במשתה הפורים, המתייחסת בדיוק לאפשרות צלילותו של הזיהוי האפיסמולוגי-מוסרי: המן הארור ומרדכי הברוך, מתערבבים ומטשטשים זה בזה. כך נקודת השיא של שמחת הפורים מיושמת בדייקא כאשר האדם מגיע לערפול תודעתי שכזה. וכמה שזהו דיסוננס לקריאתה הצלולה ההיא של אסתר: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה!
ומכאן למדנו כי הצלילות האולטימטיבית האמורה כאן, היא גבוה מעל גבוה מכישורו הקוגניטיבי המוגבל של האדם. כאשר מבחנו האמתי של האדם הוא ביכולתו למסור את דעתו ויכולתו השיפוטית, לגבוה. להתמסר אל ההיות במובנו היותר דטרמיניסטי. להיות שם עקוד בפור האלוהי. להאמין ללא סייג כי אין רע יורד מלמעלה, וכי בערבו של יום גם פור ההמן ייעשה לפורנו, כשהכול יתהפך לטובה ולתשועה גדולה, עד אשר גם מבני בניו של המן ילמדו תורה בבני ברק.
אז בימים ההם בזמן הזה, שוב היהודי התורן עושה בעבור העולם כולו את העבודה השחורה. נעמד באומץ אל פני הרוע המוחלט וקורא לעומתו: אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה! תוך כדי שהוא מוודא שהזיהוי הצלול והנוקב הזה, לא יסתיים בשום דבר שהוא פחות מאשר השמדה מוחלטת מתחת שמי השמיים. כי מה לעשות, זה חלק בלתי נפרד מההיות היהודי הנצחי והאלמותי שלנו.
נקודה נוספת שדיברתי בה עסקה בהרחבה בסוד ה”שטיק היהודי” (“יודישע שטיק”). אותו ה’שטיק’ שנוגע בדיוק בעניין הזה של ה”ונהפוך הוא”. היהודי לא סתם מנצח וקוצר הצלחות מזהירות, אלא הוא בעיקר ניחן ביכולת ה”איפכא מסתברא” הנצחית הזאת שלו. היכולת להפך את המציאות הטרגית, הקשה והנוראית, למקור של ניצחון והצלחה גדולה ועצומה לאין שיעור ממה שהיה מצבו קודם לכן. זה באיזשהו מובן מה שעושה אותו ליהודי. האחר האולטימטיבי. זה שאוחז באומץ במורשת האברהמית. מי שכול העולם מעבר אחד והוא מעברו השני.
כך שבמובן זה, חגיגת הפורים היא לא פחות מאשר חגיגתה של היְהוּדִיּוּת במובנה היותר תמציתי. חגיגת האיפכא מסתברא במופעה הניסי ממש. לעשות את פור המן לפּוּרֵינוּ, את העץ שהכין למרדכי לעץ שבו נתלה גדול הצוררים בעצמו. זה מה שעושה את החג הזה לכ”כ מובהק ומייצג בתרבות ובמסורת היהודית. לא עוד הצלה פלאית – משדדת מערכות של אלוהים, אלא התעלות יהודית פנימית, תוך כדי ניצול ומינוף יכולת ההיפוך הייחודית הזאת. וזה בדיוק מה שהמן אפעס פספס על הדרך. זה לא שישראל מעל המזל, אלא שהם ניחנו במן יכולת שכזאת, לעשות את אותו מזל טרגי עצמו, למזל שכולו בסימן של תשועת עולמים.
די להזכיר בהקשר זה, את העשור הדרמטי ביותר בתולדות העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, שנות הארבעים של המאה הקודמת. איך מחציתו הראשון של אותו עשור, הייתה האפלה ומחרידה ביותר בהיסטוריה היהודית, ואילו מחציתו השנייה, הייתה כולה בסימן של גאולה והתחדשות, וחזרת העם היהודי לארצו והקמת המדינה היהודית, אחרי אלפיים שנות גלות. והדוגמאות לכך עוד רבות מספור.
ובמובן זה, זה בדיוק מה שקרה לנו בשנתיים וחצי האחרונות – מאותו יום מר ונמהר של השביעי באוקטובר. כמה גורל עגום חווינו באותו היום שבו קרסו עלינו השמים והארץ גם יחד. אך סינואר כמו שאר הצוררים שקדמו לו, פספס בדיוק את הנקודה הזאת, את ה”שטיק היהודי” הנצחי. הוא לא הבין שכמה שהוא יוריד אותנו נמוך ושפל, כך נוכל להתמיר את הטרגדיה לגבהים והישגים שלא נראו ולא נשמעו מעולם, ובעיקר כאלו שאנו עצמנו לא פיללנו גם בחלומותינו היותר וורודים שנצליח להגיע ולהשיג.
אז בימים ההם בזמן הזה, של חגיגת ימי הפורים תשפ”ו, שבהם שאנו חוזרים ושוברים את השיאים של עצמנו, שומה לחזור ולהזכיר לעצמנו, לעלות על נס את אותו “שטיק יהודי” נצחי. את העובדה שאנחנו כאן רק בזכות האיכפא מסתברא האלמותי שלנו, זה שעושה אותנו בימים אלו ממש, לכאלו שמצילים לא רק את עצמנו מרדת שחת, אלא אף במידת מה, את העולם כולו ביחד איתנו.
אז בימים ההם בזמן הזה, שנזכה לראות ישועות גדולות ושיקויים בנו מאמר הכתוב: וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. ואנו כה קרובים למצב שבו שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב. כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. אכן, היינו כחולמים!