על תיאולוגיה ומשיחיות ומה שביניהם, ובסוד ההתגלות במעמד הסנה הבוער. מאמר לפרשת שמות.1 min read

הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר שעלתה בדעתי. כזו שאילולא דמסתפינא, הייתי אומר שיש בה בכדי להאיר באור חדש סוגיות רבות הקשורות לתולדות המחשבה היהודית, אך לא פחות מכך, גם בהקשר ההיסטורי והחברתי. אך תחילה אציע את הרעיון באופן שבו לטעמי הוא מתפרש להדיא מתוך דברי הכתובים ודרשות חכמים בפרשתנו זו – פרשת שמות:

במפגש הראשוני שבין האלוהים למשה רבינו, המתרחש בהוד הגילוי המפעים של הסנה הבוער, מתוודעים אנו לדוח שיח מרתק ביניהם. וכך מתאר הכתוב את שאלתו של משה, לאחר שהוא מתבשר על כך כי הוא זה הנבחר לגאול ולהוציא את ישראל משעבודם במצרים:  

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.

שמות ג:יג

מדובר בשאלה שהיא חידתית בבסיסה. כי הלא משה אמור לבוא אל עם היהודי ולבשר בפניהם על גאולתם הקרובה ממצוקת שעבודם במצרים. כך שמדוע ששאלתם הראשונית ביחס לבשורה מרנינה שכזו, תהיה דווקא אודות שמו של האלוהים, ולא כל שאלה אחרת שעניינה יותר לברר ולאמת את בשורת גאולתם באופן היותר טכני ומדויק? ומיניה וביה, מן הראוי לבחון את המשך הדיאלוג והמענה שהאל שם בפיו של משה, על שאלה תיאורטית זו שעשויה להישאל הימנו על ידי העם היהודי:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.

שמות ג:יד

ועל כך אמרו חכמים בגמרא:

אהיה אשר אהיה א”ל הקב”ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות אמר לפניו רבש”ע דיה לצרה בשעתה א”ל הקב”ה לך אמור להם, אהיה שלחני אליכם

ברכות ט:ב

והשאלה הלא עולה מאליה, מה תשובה יש במענה זה על הגאולות העתידות, על השאלה אודות שמו של האלוהים?

וכאן ברצוני להציע בפניכם את הרעיון הנועז שאליו התייחסתי בראשית דבריי. על פי המחשבה המתגבשת בדעתי בשבועות האחרונים, נראה לי לומר שלמעשה ביהדות לא קיימת תיאולוגיה במנותק מן המשיחיות. דהיינו, עד כמה שישנה מחשבה תיאולוגית שיטתית המנסה להבין את טיב האלוהים, הבריאה, והיחס בין השניים, היא נושקת אל המגמה המשיחית. אלוהים אינו מן ישות טרנסצנדנטית המתגלה בעולם, וכמו יש ביד בני האדם להשיגו ולטוות קווים לדמותו, מהותו, ופשר קיומו. ממש לא. אלוהים מתגלה אימננטית בתוך העולם ככזה ששואף לתיקון, להשלמה, לתנועה מתמדת אל תכליתו המכוונת. העולם שואף לגאולה, וזהו למעשה פשרו האמתי של האלוהים ותוכן התגלותו. כך שמעתה, כל מחשבה שהיא אודות האלוהים, תהיה כרוכה ומסונפת אל המחשבה אודות תנועת העולם לגאולה, ורק מתוך התוודעות אל שאיפת השלמות הזו, יוכל האלוהים לקבל פשר ומשמעות כלשהי.

היריעה קצרה מלשטוח פה את הדוגמאות לאופן שבו אני מוצא את עיקרון זה בא לידי ביטוי מבחינה היסטורית-רעיונית, בעולם המחשבה היהודי. אך רק אציין פה דוגמא בולטת אחת לכך, וזאת בדמות תורת הקבלה ואופן השתרשותה בהיסטוריה היהודית. כאשר בוחנים את שני החיבורים הקאנונים הבולטים של המחשבה הקבלית, ה”ה ספר הזוהר (המאה 13) וספר ‘עץ חיים’ (המאה 16. ממהרח”ו תלמידו של האר”י, בו הוא למעשה משרטט את יסודות המחשבה הקבלית כפי שקיבל מפי מורו האר”י). מדובר בשני חיבורים שלמעשה משרטטים באופן מתודולוגי נרחב ומעמיק, את טיבה של האלוהות והתגלותה בעולם, ואופן מערכת היחסים המתקיים בינה לבין העולם בכלל ובני האנוש בפרט.

ברם, כאשר נביט באופן שבו מחבריהם של חיבורים אזוטריים אלו ראו את חיבורים אלו ומקומם בתוך ההיסטוריה, הוא בכך שמחשבה זו אמורה ואף עשויה, להיות זו שבסופו של דבר תיקח את העם היהודי ואף את העולם כולו, אלי גאולתו השלמה והתכליתית. והדברים מפורשים בהקדמות לחיבורים אלו, ואף בכמה מקומות לאורך הספרים עצמם. וכאמור, אכמ”ל. במובנים רבים, ניתן לראות באופן שכזה, גם את ספרות ההיכלות הקדומה מן המאות ה2 ועד 4. ועל כולנה ניתן כמובן למנות, את מחשבת החסידות, ובראשה את מחשבת חסידות חב”ד, מבית היוצר של רבינו האדה”ז – בעל התניא (אשר השבוע נציין את יום פטירתו), אשר המחשבה התיאולוגית שישנה שם יצוקה עמוקות בתוך המגמה והרוח של תנועת הגאולה והתיקון, הן מבחינה מחשבתית טהורה, והן מבחינה מעשית, באופן שבו הפכה תנועה זו להיות גורם חיובי בחזרת העם היהודי לארצו ובתקווה מחדש לתיקון וגאולה.

(אמנם ישנם יוצאי דופן בהקשר זה, והבולטים שבהם הנם כמובן הפילוסופים היהודיים בימי הביניים, ובראשם הרמב”ם. אך לצדו ניתן לזהות גם את רס”ג, ר”ח קרשקש, ועוד אחרים. אך דומה שהמכנה המשותף של אלו, הוא בכך שהגותם מכתבת בראש ובראשונה עם המחשבות הדתיות והפילוסופיות שהתקיימו במרחב פעילותם. וכך באופן שהוא אפולוגטי ביסודו, הם גיבשו את תפיסת עולמם והעניקו ליהדות מענה פילוסופי שיטתי לעומתי. אך גם בזה יש להאריך בפנ”ע)

כאמור, הנושא הוא רחב מאוד, ובאמת דורש התייחסות פרטנית לתנועות ומגמות שונות במהלך ההיסטוריה, אך דומני כי די לפחות במה שציינתי עד כה, בכדי להאיר את הכתובים האמורים בפרשתנו זו. בדו שיח שמתקיים בין משה לאלוהים שם בסתר המדרגה של התגלות הסנה, נחשפים אנו לקשר העמוק, אפילו הסימביוטי, שמתקיים בין הגילוי האלוהי לאופן הטמעתו במגמת הגאולה של העולם. הבנתו הראשונית של משה שכשם שאין פשר לדבר על אלוהים במנותק מגאולה, אין פשר לדבר על גאולה במנותק מן האלוהים. או אם נרצה, כשם שאין פשר לדבר על תיאולוגיה במנותק מן המשיחיות, כך אין פשר לדבר על משיחיות במנותק מן ההקשר התיאולוגי. ולכך הוא כמו שם בפי העם היהודי את השאלה: ‘ואמרו לי מה שמו’? היינו, מה פשר תיאולוגי ישנו בבשורה זו של גאולה? אך עדיין משה לא עושה את התלות והזיהוי המוחלט המתקיים בין השניים.

וכאן באה תשובת האל שאין חדשנית הימנה: ‘אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם’.. הוי אומר, שמו של האלוהים ואופן התגלותו ומהותו הקיומית הנוכחת, הולך ונגזר מתוך מגמת הגאולה. היא איננה מתקיימת בחלל טרנסצנדנטי-תיאורטי, מופשט ומנותק, אלא נגזרת וכמו מתגבשת ומתעצבת מתוך הדרמה ההיסטורית של תנועת העולם לתיקון וגאולה. אין שֶׁם לאלוהים שיושב לו באי שָׁם, אלא רק לאלוהים המתהווה והולך בתוך סיפור הגאולה. או באיזשהו מובן, האדם בתנועת גאולתו משרטט למעשה את שמו של האלוהים, מעניק לו פנים, פשר ומשמעות. השם ‘אהיה’ נושא בחובו את ההתהוות המתמדת, זו שלעולם אינה סטטית וקופאת על שמריה. ואדרבה, היא מקבלת את מהותה וצביונה מתוך ההשתלמות לעומת מגמת הגאולה התכליתית.

יש ברעיון הזה אלמנט אקזיסטנציאליסטי מובהק. הוא מתכתב עם האופן שבו רואה ז’אן פול סארטר את המהות האנושית. לטעמו של סארטר אין מקום לדבר על האדם כישות עצמאית בעלת הגדרה אפריורית קבועה, אלא אך מתוך אופן התהוותו מקיומו פנימה. האקסטנציה (קיום) קודמת אל האסנציה (מהות), לפני האידאה, והיא נגזרת ומתהווה ממנה. כל ניסיון להגדיר את האדם יהווה רדוקציה למהותו ההולכת ומתפתחת. כך שהוא אינו אלא מה שהוא יוצר מעצמו באופן מתמיד, וככל שביום המחר יהיה הוא שונה מיום האתמול, כך הוא ישתלם במהותו הקיומית.

במובן העמוק, זאת הבשורה התיאולוגית-קיומית האצורה בכתובים שלפנינו. ההוראה בפני העם היהודי היא, דעו לכם, המהות האלוהית (‘שמו) תלך, תתגבש ותשתלם, מתוך התנועה הגאולה האינסופית שאתם הולכים להיות חלק אימננטי ואף אקטיבי הימנה. או באופן שאינו נוגע ישירות בגאולות העתידות (כפי שטוען משה כלפי האל, ע”כ שאין בכוח העם היהודי בשעה שעודם משועבדים, לשמוע אודות גלויות וגאולות עתידיות (האלוהות היא לעולם בבחינת ‘אהיה’. תמיד היא עוד תוסיף ותהיה את מה שאיננה כעת. זאת האבחנה הגדולה בין שם ‘הוויה’ (י-ה-ו-ה) שהוא מייצג את ההרמוניה השלמה והסופית, לעומת שם ‘אהיה’, שהוא כאמור נמצא לעולם בתנועת התגבשות קיומית אינסופית, מתוך המגמה המשיחית והתכליתית (שכמובן אמורה לייצר בסופה של המציאות ההרמונית המיוצגת בשם ‘הוויה’).

וזהו פשר המשך דברי הכתובים האמורים:

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.

שמות ג:טו

כאן כבר ההתייחסות נוגעת לא אל העתיד, אלא דווקא אל העבר. אל האופן שבו גאולת מצרים מגשימה את מגמת הגאולה שכבר נעוצה אי אז בראשית ימי ההיסטוריה האנושית, עוד בהבטחה אל אבות האומה (ועוד ביתר שאת, כפי שדרשו חכמים על הכתוב ‘ורוח אלוהים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח’). ועל כך באה ההוספה: ‘זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר’. היינו, שמו של האלוהים הולך ומתעצב מתוך תנועת הגאולה הזו, וכך נחקק ‘זכרו’ מתוך הדרמה ההיסטורית (והדינמית) של ‘דור דור’ שכמו הולך ומשתלם יותר ויותר בתהליך הגאולה והתיקון השלם.

וכמה פלא, שאפילו במעמד הר סיני, שנחשב ביהדות כאירוע ההתגלות החד פעמי בהחלט – הגדול והמשמעותי ביותר מאז ומעולם. באותו רגע מצמית של הדיבר הראשון אותו שמעו ישראל מפי הגבורה עצמה: ‘אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם’.. היינו, אפילו גילוי ישיר ובלתי אמצעי שכזה, שעליו קורא משה רבינו: ‘אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ’, גם הוא מתהווה מתוך החיבור אל הגאולה שקדמה לו: ‘אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם’. כך שבעצם לפנינו התניה ברורה, בין חווית הגאולה לאפשרות התפיסה האלוהית. בשלותו ההכרתית והנפשית של העם היהודי לתפוס את האלוהות המתגלה לעומתו בסיני, נגזרת מעובדת היותו כבר חלק בלתי נפרד מתנועת הגאולה שקדמה למעמד זה. כך שחוויה אפיסטמולוגית חד פעמית זו, חקוקה בליבה של האומה הישראלית. זאת אומה הנושאת עמה בסתר סוד קיומה האלמותי, את האפשרות הנצחית לגאולה ותיקון. אומה שמסעה האינסופי אל הארץ המובטחת, היא כשיקוף של מיקרו-קוסמוס לתנועת העולם כולו אל תכליתו האלוהית, והשלמות המוסרית המכוונת והמוגמרת עלי אדמות. והבן זאת מאוד.

יש כאמור הרבה מאוד להתבונן ולהאריך ברעיון הנמרץ הזה. ושמא לכשירווח עוד אנסה לבררו ולאמתו בהקשרים שונים, רעיוניים והיסטוריים כאחד. אך בשלב זה אסתפק בהארה נוספת שעלתה לי בהקשר זה, בסדר לימוד הדף היומי בשבועות האחרונים. הנה חוזרים ומוצאים אנו בדברי הגמ’, אודות החשיבות העצומה שישנה בסמיכת גאולה לתפילה. כאשר הגאולה האמורה, היא כמובן גאולת מצרים, אך זו אינה אלא כארכיטיפ אל מגמת הגאולה הכללית. והנה ברכה זו של ‘גאל ישראל’ שאותה אנו סומכים אל התפילה הבאה לאחריה, אנו סומכים במקביל כברכה הבאה לאחר קריאת שמע, הבאה לפניה. כך שהיא חלק מובנה ובלתי נפרד מאופן קבלת עול מלכות שמים האצורה בקריאת שמע.

וכמה נפלא להתבונן בזה, לאור הדברים האמורים. היסוד ההכרתי שבקריאת שמע, אינו מתקיים בחלל ריק, אלא הוא נסמך מיניה וביה אל הגאולה. אותו האלוהים של ‘שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד’, מתקיים ומתהווה מתוך סיפור הגאולה ומגמתה. וכפי שלמעשה מציינים היינו במפורש בברכה זו של הגאולה:

שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ [הַגָּדוֹל] עַל שְׂפַת הַיָּם יַחַד כֻּלָּם הוֹדוּ וְהִמְלִיכוּ וְאָמְרוּ ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

צוּר יִשְׂרָאֵל קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל [וְנֶאֱמַר] גֹּאֲלֵנוּ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בָּרוּך אַתָּה ה’ גָּאַל יִשְׂרָאֵל

נוסח תפילת שחרית, לפני תפילת עמידה

היינו, גילוי שמו של האלוהים הוא הולך ומתהווה מתוך סיפור הגאולה. ולכך, כאשר חווה העם היהודי חוויית גאולה פלאית שבעתיים, בדמות הנס להתנוסס של קריעת ים סוף, או אז ממילא עולה ובוקעת מגרונם ‘שירה חדשה’. היינו, כמו תפיסה חדשה באלוהות. באותו ‘מה שמו’ שהם כה היו חפצים לדעת אי אז כשמשה מופיע ומבשר בפניהם על הגאולה וחירותם הצפויה. זאת לא עוד סתם הודיה על הנס, אלא הכרה תיאולוגית חדשה – ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!

ומתוך כך, עולה ומתבקשת התפילה והציפייה, כי מגמת הגאולה עוד תמשיך לפעם ולנוע במלוא עוזה אל תכליתה הסופית: צוּר יִשְׂרָאֵל קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל! ומתוך כך מיד לאלתר, חוזרים אנו לדבר על ההקשר התיאולוגי: גֹּאֲלֵנוּ ה’ צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בָּרוּך אַתָּה ה’ גָּאַל יִשְׂרָאֵל’. היינו, שמו של האלוהים הולך ונגזר מתוך מגמת הגאולה האינסופית הזו. מגאולת מצרים ועד לגאולה השלמה והתכליתית.

אך כשם שההכרה התיאולוגית של קריאת שמע, אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא כסמוכה ובלתי נפרדת ממגמת הגאולה. כך הגאולה עצמה אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא מתקיימת כסמוכה ובלתי נפרדת ממגמת התפילה. היינו האופן שבו האדם אוחז באומץ בתקווה, באפשרות להביט אל המעבר לו, לבקש ולהעתיר בעד הווייתו. לדעת כי גם אם במקומו הנוכחי הוא לכוד במחשכים של שעבוד ואופל, יש תקווה לאחריתו ולאחרית ההוויה כולה.

כך הופכת הגאולה להיות מוטעמת באופן קיומי ממש בהוויית בני האדם. העולם כולו הופך מישות קפואה, לישות מתפללת. זאת מציאות שלעולם מאמינה בטוב ונושאת עיניה אליו, לא חדלה לרגע לייחל ולכסוף לעולם שלם ומתוקן יותר. או אם נרצה, או הדרך היחידה לתפוס את אלוהים המתגלה במגמת הגאולה, הנה אך ורק באמצעות אותה תפילה לתקווה ותיקון. כך שהנה לפנינו הנוסחה המלאה להכרת האל וההתוודעות להימצאותו: אמונה (קריאת שמע), גאולה, ותפילה. כאשר בחוט המשולש הזה נעוץ הסוד בבואנו לקבלת המענה, אל שאלתו הנצחית ההיא של משה בפני האלוהים: ‘וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵיהֶם‘?

המשך והרחבה נוספת, עוד בוא תבוא.

שבת שלום ומבורכת לכולנו!