על משוב ייחודי ומופלא שזכיתי לקבל השבוע למאמר לזכרה של ישיבת טלז1 min read

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י’ כ’)

ביום ראשון בערב השבוע, ישבתי וכתבתי מילים ושורות לזכרה של ישיבת וקהילת טלז. זאת לצד סיפור הפלא על היווסדותה מחדש של הישיבה. למי שמכיר את רוטינת הכתיבה שלי, לא היה שום דבר חריג במעשה הזה. כבר שנים שאני כותב באופן סדיר על הקשרים הגותיים, היסטוריים ואקטואליים שונים ומגוונים. אבל כטיבה של כתיבה ופרסום בחלל הציבורי, אתה אף פעם לא באמת יודע איך באמת ישפיעו דברים שאתה כותב ומפרסם, ובהיכן הם עשויים להדהד ולהגיע.

כי לפחות במאמר הספציפי הזה, אני חייב להודות כי בשעה שכתבתי ופרסמתי לא העליתי בדעתי בשום צורה ואופן שהדברים יעוררו הדים כה רחבים מסוף העולם ועד סופו ממש. קשה לי לתאר את כמות התגובות, ההערות, ההוספות וכמובן לצד ההסתייגויות שקיבלתי. משהו בדברים וכנראה באופן התיאור, הצליח לחלץ מאנשים כ”כ הרבה. למעשה את כל סוגי הרגשות וההתייחסויות. וזה כמובן לכשעצמו, דבר שמאוד חימם את ליבי. כי כמי שחיידק הכתיבה מקנן עמוק בתוכו, אין דבר שאתה רוצה יותר מאשר מלהשפיע ולגעת. להצליח לחלץ מעצמך את המילים והמשפטים הנכונים, שאיכשהו יפעלו כבמטה של קסם על מנעד רחב ככל האפשר של אנשים מרקעים שונים ותרבויות שונות. וזה בדיוק מה שקרה כאן, ועל זה כאמור, אני חש תחושת סיפוק לא מבוטלת.

אבל מה שיתרה מזאת באתי לחלוק עמכם כאן, זאת את סיפורה של אישה אחת מיוחדת ונדירה שעלתה בידי הזכות לפגוש השבוע, זאת בזכות הדברים שהתפרסמו ואשר הגיעו אליה – איכשהו, בדרך לא דרך. מדובר בגב’ ציפורה ויינברג שתחי’ שהיא בתו של אחד מראשי הישיבות הנודעים של ישיבת טלז בארצות הברית, הגאון רבי חיים שטיין זצ”ל, שכפי שכבר הזכרתי בדבריי שם, הוא כבר היה מבחירי התלמידים והצורבים בישיבת טלז המיתולוגית ההיא. הוא היה גם מאותם יחידי הסגולה שהצליחו להינצל ולשרוד באופן נסי של ממש, זאת בשעה שכל משפחתו לצד הקהילה והישיבה כולה, נשחטה ונעקדה על קידוש השם ביום אחד. כפי שתיארתי בדבריי בפוסט האחרון.

אז מתברר שהדברים שכתבתי הגיעו אל בתו גב’ ציפורה ויינברג תוך זמן קצר מאוד, וכך היא בתושייתה כי רבה, הצליחה להגיע למספר הטלפון שלי, להתקשר אליי כבר היום בשעות הבוקר, להודות לי על הדברים שנכתבו, אך לא פחות מכך, לחלוק עמי ולו עוד מעט מהסיפור העצום והבלתי נתפס של אביה המנוח. קשה לי לתאר בפניכם את סערת הרגשות שגב’ ויינברג הייתה מצויה בה. כמה שהדברים הספורים שנכתבו שם בפוסט (לצד התמונה שנלוותה לדברים, ואשר לדבריה סיכוי לא מבוטל שאף אביה נראה שם בין המצולמים בחבורה המצולמת), נגעו בה בציפור נפשה ממש. וכמה הסיפור הזה של אביה בפרט וישיבת טלז בכלל, הוא לא פחות מאשר הר געש מבעבע של רגשות ותחושות בעבורה ובעבור משפחתה כולה.

למותר לציין, כמה גם אני מצדי הייתי נרגש לשמוע את הדברים. איכשהו כך משום מקום, מצאתי את עצמי כמו נמצא בליבתה של התרחשות היסטורית הנוגעת בטרגדיה נוראית שהתרחשה בימי הזעים ההם, לצד סיפור ההצלה וההתקוממות מעפר. פתאום הבנתי באחת, כמה לדברים שאנו אומרים או כותבים, עשויה להיות השפעה שהיא לעתים לא פחות מאשר מאגית. מן מגע קוסמי שכזה שברגע אחד כמו מכה גלים ומעורר לבבות ונפשות פועמים, בכול קצה על פני הגלובוס.

ואם אחזור לרגע לסיפורה של גב’ ויינברג שתחי’. הרי שלא נחה דעתה, עד שהיא הזמינה אותי לאלתר, לביתה כאן בירושלים, על מנת להעניק לי במתנה את הספר שנערך על בסיס יומניו האישיים של אביה הדגול. אלו הם יומנים שנכתבו בשש מחברות שונות, לאורך כל שנות המלחמה. זהו תיאור מצמית ממש שהוא לא פחות מאשר אוצר בלום של זיכרונות אותנטיים שתועדו בזמן אמת, ולמעשה הנציחו את אחת התקופות היותר קשות וטרגיות בתולדות האומה היהודית.

כך עליתי אל ביתה פחות מ24 שעות לאחר פרסום המאמר, וזכיתי לקבל ממנה את הספר המדובר, ומאז אני קורא בו בשקיקה ממש. פשוט גומע את התיאורים המצמיתים המופיעים בו. שילוב מופלא של כותב מיוחד עם דמות תורנית משכמה ומעלה. אדם שהשכיל לתאר את האירועים המחרידים שהיה עד להם – כאלו שלא כמותם מימות העולם, באופן צלול וחד, מפוכח ומודע עד כאב, אך לא פחות מכך גם רצוף תקווה ואמונה, כזאת שלא פסה הימנו ולו לרגע אחד, גם כשהיה בגיא צלמוות ממש.

אז מה אומר ומה אדבר, הספר הזה הוא לא פחות מאשר שרטוט של מוֹפְתִיּוּת אנושית ויהודית. של האופן שבו אדם צעיר שכול עולמו – המשפחתי, החברתי, הקהילתי והלאומי גם יחד, חרב עליו באחת. כאשר עם כול זאת הוא הצליח לקיים את בעצמו את אש התקווה והאמונה, כשהוא לא מניח לעצמו ולו לרגע לשקוע במרה שחורה ויאוש קיומי. כך עלתה בי תוך כדי הקריאה המחשבה, כי אומנם ישיבת טלז המפוארת הושמדה כמעט כולה באבחה אחת מעל פני האדמה, אך כמה הפליטה שנשארה הימנה הייתה מעט בכמות ורבה ועצומה ביותר באיכות. היא הותירה בעדנו דמויות הוד ומופת כמו רבי חיים שטיין זצ”ל, שבאישיותו ובסיפור חייו כמו היווה בעד הדור כולו, את העדות החיה למה שאדם – כצלם אלוהים, מסוגל להגיע ולהשיג. אלו יכולות וכלים להתמודדות והישרדות, מוכמנים בצורת האדם בהופעתה העילאית הזאת.

ורק בשביל לתת טעימה קטנה ממה שהספר הזה נושא בחובו, אעתיק כאן קטע אחד מתוך יומנו של רבי חיים זצ”ל. אלו הם דברים שנכתבו מיד לאחר חגי תשרי שנת תש”ב (אוקטובר 1941). הייתה זאת תקופה קצרה ביותר (כארבעה חודשים בלבד), לאחר השמדתה של קהילת טלז ורציחתם של שני הוריו ובני משפחתו של רבי חיים עצמו. התיאור שמופיע כאן לפנינו הוא מצמרר ומפעים כאחד:

‘אחרי עבור החגים הרגשנו כמה הרגשות של שמחה ותודה לקל עליון. שזכינו לחוג את כל החגים כדינם וכפרטם בכול הפרטים והדקדוקים, ובדברי לפני אמרתי שעי”ז רואים אנו את הארת הפנים מאת ה’, אחרי הסתרת הפנים הפרושה עכשיו על פני תבל. וקרן אור ה’ שזרח לנו על ידי חסד זה, שזיכנו לחוג את החגים ולקיים מצוות שופר וסוכה, מראה לנו שכל הנהגתו איתנו הוא בהשגחה פרטית ובבחי’ ‘עין ה’ אל יראיו’. כי גדול זכות הרבים. והבאתי דוגמא לזה מיוסף כשהורידהו למכור במצרים, הובילו הישמעאלים איתם נכאות צרי ולוט, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע. ומקשים, בשעה כזו שמובילים אותו למכור לעבד במצרים, מאי איכפת ליה הרגשה קלה כזו?! ושמעתי מפי ר’ מרכדכי פוגרומונסקי שליט”א, שעיקר הדבר להראות לצדיק שגם בעת הסתר פני ה’ אליו ישנו השגחה מיוחדת ואור פני ה’ הזורח עליו. ואור זה ראה דרך הנכאות צרי ולוט. כן אנו, דרך קיום המצוות והחגים שקיימנו אותם עפ”י נס, רואים אנו קרן פני ה’. והתקווה מתחזקת, שהכול לטובה עלינו ובמהרה נושע. ועוד זאת, שחוץ מה שרואים אנו ע”י הארת פני ה’, הדבר בעצמו חשוב עד מאוד‘!

יש הרבה מה להאריך, לחצוב ולהתחקות אודות מילות האמונה הפלאיות המופיעות כאן. אך דומני שכול מילה או פרשנות נוספת, תהיה מיותרת וסרת טעם.

אז יהיו הדברים לזכרו הכביר של הגאון רבי חיים שטיין זצ”ל – אוד מוצל מאש, שהותיר לנו לפליטה גדולה, את תיעוד האמונה המבעית המונצח בשורות היומן שלפנינו. ממליץ לכולם לעשות מאמץ ולהצטייד באוצר ההיסטורי-תיאולוגי הבלום הזה.

שבת שלום!