אז באיחור קל של כמה ימים, צפיתי גם אני אמש בסרט התיעודי המרתק של “חידת שושני” – על אותו איש פלא גאון הגאונים מר שושני (אומנם לפני מס׳ שנים צפיתי בקטעים נרחבים מתוך הסרט שהוקרנו בערב שהתקיים על דמותו שושני כאן בירושלים. אך למיטב זכרוני, הסרט בגרסתו המלאה הנוכחית הושלם אך לאחרונה. אך אולי אני טועה בכך).
ואכן, אפשר להבין את הגלים וההדים שהוא מעורר בימים האחרונים. הרשת שוצפת וגועשת בדיונים ופרשנויות. אין חידה סתומה ופלאית כ”כ כמו מר שושני, שמעורר בנו את המקומות היותר עמוקים. מציף שאלות יסוד על מיהו האדם ומהן יכולותיו, מהי החכמה ומה פשרה, מה עניינו של אדם, מורה, או הוגה דעות, כזה שראוי לנו להעריך ולנסות לינוק מהם ולהסתופף תחת מוטת הכנפיים של דמותם רבת ההשראה?
כי בערבו של יום, בעוד שבוע ושבועיים, כשיידמו צלילי ההתרגשות מאותה חידת פלא, ודמותו של שושני תחזור להיות עוד חידה סתומה בארון החידות הלאומי (ואף האנושי) שלנו, לא באמת נישאר עם משהו ממשי שאנו יכולים לקחת הלאה, לתרגם ולהביע בחיינו, להעשיר בו את עולמנו הרעיוני, התרבותי או אפילו הרוחני. וכן, בהקשר הזה, גם המלאי העצום של העלים לתרופה שנמצאו מכתביו של שושני, לא ישנה הרבה (לפחות לא לעת עתה), את המציאות הבלתי נמנעת הזאת. וכמה חבל על דאבדין ע״כ, כי בכול זאת לפנינו מצטיירת דמות שבמובנים רבים, היא לא פחות מחד פעמית, כזאת שמופיעה אחת למי יודע כמה דורות.
אבל דווקא אמש תוך כדי הצפייה בסרט, ככל שהבמאי נע בממדי הזמן והמקום, בהתחקות אחר שולי גלימת דמותו של שושני, היה נראה לי שהבנתי משהו. מסוג התובנות שכאשר הן נופלות לך, זה נראה כמעט כמו מילתא דפשיטא. משהו שלפחות לטעמי זועק ממש מתוך דמותו הכ״כ ייחודית ואקסצנטרית של שושני. ואנסה לחלוק זאת עמכם במילים ספורות:
יש משהו בראייה הפילוסופית – היהודית של החכמה, שמזהה אותו כמשהו שהוא לא עוד הישג שהאדם מסוגל להגיע אליו ביכולותיו הקוגנטיביות, אלא ככזאת שהיא לא פחות מאשר עצם הלוז הראשוני של ההיות האנושי. או ליתר דיוק, בהגדרה של צורת האדם. וכפרפרזה לשם ספרו של פרימו לוי, כשאנו שואלים ׳הזהו האדם׳? התשובה האמתית היחידה לכך, הוא האדם שמצליח לגעת בחכמה. לדבוק בה. לאמץ באמת את מה שהחכם בס’ משלי קורא בו: “אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא“. זאת דביקות הוליסטית שלא יכולה להיות יותר בלתי אמצעית הימנה. היא טוטאלית ומלאה, נוגעת ומציפה כל פינה בחדרי הרוח והנפש של האדם. הרמב”ם מקדיש לכך את הפרק החותם של ספרו הפילוסופי “מורה נבוכים” (ח”ג פנ”ב), כך הוא כמו מורה לנו על מהו ומיהו האדם בראייתו ועל הדרך על עניינו של הספר כולו. די אם אביא ציטוט אחד בהקשר הזה:
“הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו העניינים בעצמם ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפרוש שאין שלמות הקניין ולא שלמות בריאות הגוף ולא שלמות המידות – שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא – ידיעת האלוה יתברך שהיא החכמה האמתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע “כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי”. הסתכל – איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון כי השלמות הגדול אצלם – עשיר בעשרו ואחריו – גיבור בגבורתו ואחריו – חכם בחכמתו – רצוני לומר בעל המדות הטובות כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים – ומפני זה סדרם על הסדר הזה“..
אז פתאום הבנתי אמש שלמעשה השיעור הכי גדול של מר שושני, הוא למעשה הפרק האחרון הזה של הרמב”ם. הוא כמו לקח אותנו היישר אל השיעור הסופי – האחרון. כי אם יש משהו שהרמב”ם רוצה ללמד אותנו שם, זה שיותר מה שחשוב לדעת ואפילו להחכים ולהבין, החשיבות היא בלהיות אדם חכם. כן, בנקודת ההשקה החידתית-לימינאלית הזאת ביחס שבין האדם להשגותיו. כך הוא נע ונד בעולם כשיעור מופתי בניסיון להדגים בפני בני האדם, איך זה נראה כשאנו מבינים יותר, משיגים יותר בתורה, נוגעים בכול קצוות ההשגה האנושית לדורותיה. אם תרצו, יותר ממה שמר שושני לימד חכמה, הוא לימד על מר שושני. זה מה שהוא רצה להעביר, שום דבר לא מעבר. כך הוא הופיע וזאת הייתה קריאתו האינסופית לתלמידיו: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ!
כי זאת בדיוק הייתה תמצית עבודתו של מר שושני עלי אדמות. במאמץ עילאי ושיטתי, על גבול המטורף וההזוי, הוא דאג לוודא שאין שום קיום לדמותו מחוץ לחכמה. הוא המית כל יסוד של ידיעה כלשהי אודותיו. הוא כביכול צעק בעצם הופעתו, שאין שום רלוונטיות ומשמעות למיהו ומהו, מה שמו ומאין הוא בא ואף להיכן הוא הולך. לטעמי, עוד לפני שהוא עשה זאת כלפי סביבתו, תלמידיו וחבריו, הוא עשה זאת כלפי עצמו. אני לא בטוח שמר שושני בעצמו ידע מיהו מר שושני. זה לא באמת שינה לו, אם זה הלל פרלמן, מרדכי רוזנבאום או ויקטור סושון, אם הוא נולד בירושלים או במרקש, בליטא או בפולין, או אם ספרדי או אשכנזי או מה שזה לא יהיה. כי שושני אכן היה כל אלו, ובו זמנית אף לא אחד מהם. כי בראייתו מה שאכן עשוי לפשוט וללבוש צורה באופן דינמי ומתמיד, זאת הזהות הדטרמיניסטית הזאת שלנו, הקבועה ואף המשעממת (לפחות לטעמו). ועוד יותר מכך, כל הזהויות וההבדלים הללו, מתאפסים ונעשים לבלתי רלוונטיים לחלוטין, אל מול החכמה והדבקות בה. כי הדבר היחיד שעושה אותנו לצורת האדם הראויה, למי ומה שאנחנו יכולים ואף צריכים להיות, זאת אך ורק החכמה. היא היחידה שנוגעת בנקודת האני היותר פנימית ומכוננת שלנו
כך הגענו לתוצאה שהיא לא פחות ממדהימה, שבה כל מי שבה במגע קרוב עם שושני מכול רחבי העולם (ומתברר שהיו לא מעט שכאלה), לא יודע, או ליתר דיוק לא מצליח, לומר דבר וחצי דבר על שני דברים: על מר שושני האיש, ועל חכמתו הנובעת של האיש. לרגעים ממש כמעט נכמר הלב, לראות איך הבמאי מיכאל גרינשפן, מתחנן נואשות מהדמויות שהוא מראיין (שחלקם הם הוגי דעות גדולים ונודעים בזכות עצמם), שיואילו בכול זאת לחלוק עמו משהו, אפע׳ס כלשהו, מהגותו של האיש העצום הזה. שמשהו בכול זאת יגהה בו מהאור הגדול ההוא שהפציע בחייהם אי אז לפני למעלה מחמישים שנה. אבל כאמור, התוצאה היא עגומה למדיי. אף לא אחד מהם מסוגל באמת לחלוק אתו משהו. הם משאירים אותו רק צמא, נבוך ומבולבל יותר.
כי זאת בדיוק הייתה תמצית גאוניותו של האיש, ביכולת לייצר בדמותו את המזיגה האולטימטיבית. להגיע למקום שמי שפוגש בו לא פגש איש – בעל שיעור קומה ופרופיל ביוגרפי כלשהו, אלא חכמה. כן, המגע הבלתי אמצעי עם מר שושני היה עם עצם החכמה. כך אין פלא מדוע הם שם כולם מדברים בעיניים בורקות במונחים של התגלות. הם חולקים אתנו את התחושה הפלאית הזאת, שכאשר הם ישבו שם מול מר שושני, הם כביכול חזו במו עיניהם במה שהכתוב מתאר כ”הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא” (איוב כח’ יב’). כן, הם ממש נגעו באותו האין, במוחלטות הבלתי נתפסת הזאת של מה שהחכמה מייצגת בחיינו.
כך שבראייתו של שושני, כל עירוב של המרכיב האישי-פרטי שלו, לתוך מה שהוא העביר וחלק עם העולם, היה בו בהכרח אלמנט של חילול. הפרה של השיעור הגדול שלטעמו הוא נשלח לייצג ולהנכיח בעולם. אבל באותה מידה, לטעמו של שושני אין גם מקום לאיזושהי מורשת הגותית שכביכול תעמוד ותונצח במנותק מדמותו והרבה לאחריה. אני לא באמת יודע לומר אם באמת הייתה לו מורשת, או איזושהי הגות שראוי להתבונן בה (אולי, מי יודע, לכשיפוענחו אלפי הכתבים, נמצא בהם אור גדול של הגות אדירה. הלוואי), אבל גם אם לצורך הדיון, נניח שהתשובה היא חיובית, עדיין ברי הדבר כי שושני שקד בצורה ברורה ושיטתית, לשלול לחלוטין כל דרך להעביר ולהנחיל נאותה את אותה מורשת. הוא כמו הצמיד שעון עצר של תוחלת לכל מה שהוא העביר ולימד את תלמידיו, באופן שכאשר הם יוצאים מלפניו, הם שוכחים לאלתר את כל שלמדו. אבל בינו זאת, הם לא שכחו את התורה, כי לא הייתה כזאת. מה שהיה זה ספר תורה חי. התגלות שכולה בסוד: “היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד” (פ”א מהל׳ יסודה”ת ה”ב). וכמה שהמשך דברי הרמב״ם שם הולמת גם את דמותו החידתית של שושני: “ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו“.
״ולא בלב האדם להכירו על בוריו׳ – יש לכם את זה ביותר מר שושני?
חשוב להוסיף, כי גם כאשר מתבוננים בכתביו של האיש (ולפני מספר שנים הייתה לי הזכות לנסות לפחות, לפענחם ולקרוא בהם לא מעט. ואכמה”ל). כי העובדה שהם באמת רצופי חידות וסתומים לאין שיעור, ממש כמו דמותו של שושני עצמה, גם היא כמו מהדהדת בינינו את מה ששושני ניסה להעביר לכולנו – אי אפשר להבין משהו כלשהו, במנותק מהמישהו. מאותו מקור אנושי/אלוהי של החכמה. בעיני רוחי אני רואה את שושני יושב ושוחק על כולנו ממקום מושבו בגן העדן. קצת אולי משתעשע לראות אותנו מתאמצים ועומלים לנסות ולזקק איזושהי אמירה ברת משמעות מהגותו. כמו שואל אותנו: “אתם לא מבינים שאי אפשר להבין את חכמת אמת מבלי במנותק ממגע ישיר מבעל החכמה”? זאת פרשנות חדשה, למאמר חכמים, ״אם דומה הרב למלאך ה’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו״ (מו”ק יז’ א’). כי יותר ממה שאנחנו לומדים מהחכם, אנחנו לומדים את החכם בעצמו.
ובהמשך ישיר לכל האמור, מן הראוי לומר, כי בהקשר זה הסרט עושה עבודת קודש ממש. כי הוא באמת מצליח לתרום תרומה משמעותית להנצחת המורשת האמתית הזאת של שושני. הוא גורם לנו לחזור ולהשתאות אל מול המראה הגדול הזה. להבין שישנה שם משהו, בנקודת ההשקה האניגמטית הזאת בין האדם כסובייקט לבין החכמה כאובייקט – על סך רבדיה ונבכיה, למשהו שמייצר מטמורפוזה בשני צדי המשוואה גם יחד. האדם הוא לא עוד אותו האדם, והחכמה גם היא, לא עוד אותה חכמה.
זהו א”כ ספרו הגדול של מר שושני: “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ” (בראשית ה׳ א׳). והספר הזה הוא גדול ועצום לאין חקר. אנחנו אולי לא באמת יכולים לרדת לסוף שורשו, אבל הוא מתגלה לעומתנו במלוא הדרו. אנחנו יודעים שהוא קיים, שזה משהו שהוא בכול זאת מן האפשר, כמה אבסורדי ופלאי שזה לא יהיה. ואת זה אנחנו יודעים בזכות דמותו אדירת הקומה של מר שושני, אז אומנם במותו של שושני התקיים בו מאמר הכתוב “וְעִמָּכֶם, תָּמוּת חָכְמָה” (איוב יב’ ב׳), כך שלכאורה כל מה שנשארנו עמו (לפחות לע”ע) זה בעיקר סיפור קוריוזי – אקזוטי על דמות אקסצנטרית שכולה חידה ופלא, אבל לפחות בזכות הסרט הזה, משהו מהמורשת ההיא של שושני – מצליח להנציח אותו. להקים ישיבה על קברו, לדמותו – לחכמתו. וזה משהו שיש בו כשלעצמו, לפחות בעבורי, בכדי להעניק איזושהי פרופורציה של חשיבות ומשמעות, על מה נכון וראוי להשיג ולהיות (וחוזר חלילה) בכמה עשרות השנים שנגזר עלינו להיות כאן עלי אדמות.
ולהלן לינק לצפייה ישירה בסרט:
