אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת התורה, לפרוש מיחסי אישות ומזיקה כלשהי למה שקשור במיניות. אין זאת אך עניין היסטורי גרידא, אלא כזה שיש לו אף הקשר ונגזרת הלכתית לדורות.
בתלמוד (ברכות כא’, כב’), מוצאים סוגיה מעניינת, שעל פניה נראית כרחוקה מלהיות רלוונטית בחיינו העכשוויים במאה עשרים ואחת, אך בכל זאת יש בה משהו שנוגע בבסיס האופן הראוי ללימוד תורה, ומהו המצב התודעתי והנפשי המכוון לחווית קודש שכזו. מדובר בשאלת הזיקה שבין טומאת קרי ללימוד תורה, והאם נכון למנוע מן האדם ללמוד תורה בעת שהוא נמצא במצב של טומאת קרי?
לא אלאה אתכם בכל המו”מ לאורכה של הסוגיה בהקשר הזה. מה גם, שישנם לשאלה הזאת הקשרים והשלכות שונות. אחת השאלות המרכזיות הנידונות בה, היא איזו טהרה אנו מחייבים במצב שכזה, האם יש צורך בטבילת מקווה עפ”י אמות המידה המסוימות המתחייבות מכך, או שמא די בטהרה באמצעות הטלת ט’ קבין של מים על גוף האדם הטמא?
אך קודם שאתייחס להקשר זה, ברצוני לגעת בנקודה הפנימית שלטעמי מוכמנת שם לאורכה של הסוגיה. המחשבה שישנה לי בהקשר הזה, נוגעת בבסיסה לאופן הפרדוקסלי שבו חווית לימוד תורה קשורה דווקא אל טיבו של המצב החריג הזה של טומאת הקרי.
את מה שחכמים קרו אותו בשם “קרי” ניתן למעשה לזהות כעצם המיניות. כל יציאת זרע מגופו של אדם בכל אופן שהוא (בין אם בקיום יחסי מין, אוננות, או פליטת זרע בלתי מודעת בשינה וכיו”ב). כך שבפועל מדובר בעצם הפעילות המינית, אשר היא זו ששמה את האדם במצב המיוחד הזה.
באנרגיה המינית יש משהו שמאיים ביסודו על התודעה הדתית המכוונת. היא לוקחת את האדם למקום של תסיסה, לעולם של תשוקות וארוס מבעבע. יש לתסיסה המינית אפקט מתמשך, עפ”י העיקרון החזל”י הידוע, הגורס כי’איבר קטן יש לו לאדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע’ (סנהדרין קז׳ ע״א). או בשפה שלנו הרווחת, עם האוכל בא התיאבון. כך שאותה מיניות שנוכחת כעת בחיי האדם, וגורמת לו להוציא מעצמו (זרעו) חוצה, עשויה לגרום לו להיות במקום של קלות ראש, אם תרצו מן עליצות הרוח, שאינה עולה בקנה אחד עם המיצוב התודעתי הנאות הנדרש בלימוד תורה.
זאת א”כ עפ”י המתבאר באותה הסוגיה הייתה הסיבה הראשונית לאותה תקנת עזרא מפורסמת, שחייבה את האדם לטבול בכל פעם שהוא נמצא במצב המיוחד ההוא, קודם שיבוא לעסוק בתורה. הוא למד זאת מהאופן שבו כמו הסמיכה התורה את ההוראה על לימוד תורה (‘וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ’) למעמד הר סיני (‘יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב’). ומכאן נגזרה המסקנה, מה להלן (בהר סיני), הם קיבלו את התורה ‘באימה וביראה, וברתת וזיע, אף כאן (בחווית לימוד התורה השגרתית), באימה וביראה וברתת וזיע’.
(בדרך אגב, מרתק בעיניי לחקור את העניין הזה, באופן שבו אותו עזרא בעצמו שהיה אחד מאדריכלי פרויקט החזרה של העם היהודי לארצו, ובניית בית שני, תיקן סדרה של תקנות שעניינן יצירת מוסדות ומסגרות ריטואליים, המקבילות לבית המקדש בירושלים ופולחנו. הדוגמא שלפנינו היא מובהקת, באופן שבו הוא כמו החיל על בית המדרש חוקי טהרה הדומים לאלו שבמקדש. כי הלא מדאורייתא בעל קרי אינו אסור אלא באכילת תרומה וקדשים, ובכניסה אל המקדש. אך זהו כאמור, עניין שראוי למחקר והתבוננות בפנ”ע ואכ”מ).
אך דא עקא, כי נפל דבר בישראל, תורה שבעל פה באה לעולם. בתי המדרש קמו והתכוננו בליבה של ההוויה היהודית. לא עוד לימוד ושינון המקראות, איך שהם כמות שהם, אלא בירור מעמיק, שאלות ותשובות, עימות ואימות, מחלוקות ופולמוסים. ומעל הכול, חידושים. פתאום החכמים יכולים להוסיף ולחדש רעיונות והלכות משלהם, ואפילו במקרים מסוימים, לעקור דבר מן התורה, לעקוב מקראות בהלכותיהם, ועוד ועוד. בעולם שכזה עם כל הכבוד לאימה והיראה הרתת והזיע, עשויים (באופן כמעט בלתי נמנע) להתרחש מקרים שבהם תובענות לכובד ראש ומצב תודעתי כה רציני, עשוי לגרום לשיתוק, לתוצאת לוואי של היעדר יכולת לקחת יוזמה, להעיז לחשוב, לחלוק, לשאול ולהתפלמס.
אם תרצו, בעולמו של בית המדרש, שם באיזשהו מקום לא רק שהמיניות אינה נדחית, אלא היא אף עשויה להיות חיונית. ובינו זאת, אותה תשוקה לאיילת האהבים, דווקא היא הייתה שגרמה ואפשרה לבן עזאי שלא להינשא מימיו. אם נרצה, יש בה בחווית בית המדרש, יסוד מובהק של תסיסה מינית, של יצריות חיונית המתועלת למקום של יצירה אינטלקטואלית, לנועזות מחשבתית והתמסרות בלתי מותנית לאהבת התורה. כך שאמנם מחד, שומה על האדם לבוא בשערי בית המדרש מתוך מקום של רצינות, כובד ראש ואף הכנעה (וכפי המתואר להפליא בתפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, קודם שנכנס לבית המדרש), אך מאידך אין אנו מעוניינים להחיל את מקסימום התובענות הנדרשת בהקשר הזה, ושמא אף לבטלה לחלוטין כדעתו של רבי יהודה בן בתירא (הגורס שדברי תורה הנם כאש, היינו כסמל של תסיסה ובעירה, וממילא אינם מטמאים בטומאה שכזו).
וכמה יפה לקרוא לאור האמור בסוגיית התלמוד שם, את קריאתו של רבי יהודה בן בתירא, למי מתלמידיו שהיה ‘מגמגם’ בדיבורו בדברי תורה בעת שישב לעומתו ולמד הימנו תורה: ‘פתח פיך ויאירו דבריך‘! היינו, אותו תלמיד חש תחושת מבוכה ואי נעימות לקחת חלק פעיל בהוויה הבית מדרשית, זאת בשל עובדת היותו במצב מיוחד זה של קרי. וכאן באה לעומתו קריאתו הנחרצת של רבו, רבי יהודה בן בתירא: פתח פיך ויאירו דבריך. היינו, כך צריך להיות מיצובו התודעתי והנפשי של הצורב בבית המדרש, בביטחון ובתוקף יצירתי. לפתוח את פיו ולהאיר את כלל זירת בית המדרש מנעימות פיו, חידושיו והארותיו המחכימות.
זה מאיר בעדנו ביאור נפלא במאמר נוסף בתלמוד: ‘תנא דבי ר’ ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר הוי כל צמא לכו למים ואומר אבנים שחקו מים:‘ (קידושין ל׳ ע״ב). היינו, המטרה של בית המדרש היא אינה להכחיד את אותה תסיסה של אנרגיה מינית, אלא לתעלה לטובת הלהט המבעבע שבוער בבית המדרש במלוא עוזו. כך יהפך אותו ‘מנוול’ לכוח תורם וקונסטרוקטיבי לפעילות בית המדרש ולא להיפך (בחסידות קוראים לזה ‘אתכפיא’).
ומה פלא א”כ שהיה זה דווקא אותו בן עזאי, זה שכאמור, אין מובהק הימנו לסמל את האופן שבו המיניות מתועלת את תוך עולם בית המדרש והעיסוק בתורה, שמצא לנכון לקטוע את רצף הלחישות של הלכה זו. לחישות שעברו מדור דור של חכמים, ובהן כמו פסקו החכמים זה לזה, כי ניתן להקל מאוד באופן טהרתו של אדם שראה קרי (וניתן להסתפק בהטלת ט’ קבים של מים). בן עזאי היה זה שמצא לנכון להוציא ולפרסם את הלכה זו בשער בת רבים. או כל’ הגמ’: ‘יצא ושנאה לתלמידיו בשוק’. היינו, כמו היה חשוב לו להוודע ולהגלות בקרב כל תלמידיו, גם אלו הנמצאים בשוק (ושמא עסוקים בעניינים מיניים כלשהם), כי עולם בית המדרש בהחלט אינו דוחה את מיניותם על הסף. אין הם זקוקים באמת להיטהר כפי שמטהרים מכל טומאה אחרת. אז נכון, אקט סמלי של רצינות וכובד ראש, עדיין נדרש. אך לא שום דבר מעבר לכן. אדרבה, התסיסה המינית היא חלק בלתי נפרד מאופיו המבעבע של בית המדרש. מאותה רתיחה של עיסוק תלמודי, שכולה אומר יצריות ויצרתיות, שבסופו של דבר הופכת להיות מה שאנו אוחזים והוגים בו, התורה שבעל פה הכה נפלאה הזו.
ולסיום, כמה יפה להביא בהקשר זה את ל׳ ס׳ הזוהר בפרשת תולדות ח”א קלח, א במדרש הנעלם. דומני שאין מפורשים מהם להביע במילים ספורות, את הרעיון כולו האמור במאמר זה:
“רבי יצחק ברבי יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, אמר ליה רבי יצחק, תאמר דחבירנא חכימי מתניתא, אתערו להאי עניינא, דיצר הרע [היינו יצר המין, כמבואר מיד, וכידוע בחז”ל שזהו “יצר / יצר הרע סתם] יתנשי מן עלמא, בר ההיא שעתא לזיווגא. אמר ליה, חייך, הכי אצטריך יצר הרע [ההוא הנזכר לעיל] לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע [ההוא הנזכר לעיל] חדוותא דשמעתא לא ליהוי, אבל לא מנוולא כקדמיתא למחטי ביה“.
אתם שומעים? אלמלא יצר הרע, לא היה בידינו את אותה חדוות לימוד שהיא כה חיונית ביצירת בית מדרש חי ותוסס, רצוף בדיבוק וסיעור חברים, חידוש וסיפוק לאין קץ. וכמובן שהן הן הדברים המתלבנים במאמר זה (ותודה גדולה לש״ב החכם הנעלה הר׳ נתנאל אדלר שיחי׳ שהפנה אותי למאמר נפלא זה).
שנזכה לקבל את התורה מחדש, בשמחה ובטוב לבב, מתוך חיבור אל החיים ותסיסתם במובנם היותר עשיר ומלא!
