דברים שנשאתי תחת חופתם של זוג נפלא וקדוש, אשר זכיתי להשיאם כדת משה וישראל. ממרומי פסגת הר צופים, כשמקום המקדש והר הבית נשקף ממעל.
“אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי” (תהילים קלז׳ ה׳) כך קוננו גולי בבל למרגלות נהר הפרת, אי שם לפני כאלפיים וחמש שנה. והל’ הזאת תמוהה מאוד, ממתי יד היא מסוג הדברים הניתנים לשכחה? הראיתם פעם מישהו ששכח את ידו, או מה מאיבריו?
אלא זאת כי לא שכחת יד ישנה כאן, אלא שכחת היְמָּנִיוּת. זו המקרבת ומאמצת, אשר עליה נאמר בשיר השירים: “שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי” (שה״ש ב׳ ו׳). או אם תרצו זאת שכחת הכח המחבק ומכונן האינטימיות. זה המפר את ההפרדה הגופנית ומאחדה באיחוד הרמוני נפלא של זיווג.
חורבן הבית, מסמל בעבור העם היהודי את חורבנה של האינטימיות. חורבן אפשרות הכלתם המקודשת של אותם הכרובים המעורים זה בזה כחבת זכר ונקבה. בחורבן הבית הכל נפרץ וחולל, באו פריצים ויחללוה. ומאז, מידי לילה אלוהים בוכה נפשו במסתרים, על אותם “בתי גוואי” שחרבו ואינם עוד (עפ״י המתבאר בסוגיה במס׳ חגיגה ה׳ ע״ב). והן לנו והן לאלוהים, אין שיור אלא האינטימיות הזאת, של בני זוג בחדר אהבתם פנימה. משם אנו מוצאים מזור להשראת השכינה האלוהית, אשר מצטרפת ושורה בתווך הזוגי המקודש הזה. ואלוהים? גם לו אין עיסוק אחר עלי אדמות, מלבד לישב ולזווג זיווגים. וכפי שכבר סמכו זאת חכמים, על מאמר הכתוב בתהילים; “אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״ (תהילים סח׳ ז׳). הוי אומר, אלוהים הוא המעניק את גאולת האינטימיות הביתית, לאלו הכלואים בחשכת בדידותם.
אך שכינה ממקומה לא זזה, ולבנה אחר לבנה, נדבך אחר נדבך, יש בכוחנו לחזור ולהשכין שכינתו בינינו. “כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים” (ברכות ו׳ ע״ב). החורבה היא המקום שהיה פעם בית, ששימש כחלל הולם בעבור האינטימיות הביתית, ואילו עתה הוא עומד פרוץ וחשוף לעין כל. בשמחת חתן וכלה, אנו כמו מעוררים את ליבם לחדווה זוגית הדדית, לאהבה ואחווה אינטימית, ובכך הופכים את מציאות חיינו מחורבה פרוצה, לבית המגדל אהבה ולכידות, הרמוניה והתרפקות הדדית.
זאת היא דרכינו להצטרף לבניית האינטימיות הלאומית המתחדשת, בין כנסת ישראל לדודה האהוב. זאת תמציתן של הקידושין והנישואין גם יחד; בניית הבית והכשרתו של החלל האינטימי בכרם ישראל.
האמונה והתפילה היא, כי “עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה” (ירמיהו לג׳ י׳ יא׳). כמיהתנו היא אל הסאונד הנפלא של האינטימיות, אל קולותיהם ההרמוניים של החתן והכלה, שיפרצו ויפוצו חוצה. וכי לא רק בבתי ירושלים הפנימיים נוכל לחוש את רוחה של האהבה האינטימית הזאת, אלא אף “בהרי יהודה ובחוצות ירושלים“, היינו ״בבתי בראי״, בראש כול חוצות, תנשב רוח זו של הארת פנים הדדית, של צחקוקים והמתקת סוד אינטימית, בין חתן וכלתו בליל כלולתם.
ודבר בעתו מה טוב, להינשא בימים אלו של חודש אלול, שנחשב כחודש הרחמים והסליחות. חודש שבו מתעוררת ומתחדשת האהבה האינטימית שבין כנסת ישראל לדודה: ״אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים״ (שה״ש ו׳ ג׳). דווקא בימי דמדומים אלו של סוף שנה, כשהנפש כבר עייפה ויגעה משגרת השנה כולה, מתעוררת מחדש התשוקה למפגש והתראות ייחודית, דווקא אז יודעת כנסת ישראל להצית בתוכה את אותו ניצוץ אהבה נצחי, ולחזור ולהיות נאהבת כיום שנכנסה לחופה.
ואתם חתן וכלה, נאהבים ונעימים שכמותכם, לעולם, אבל לעולם, אל תשכחו את יד ימינכם. לפני ואחרי וויכוח או כעס הדדי, בימי אהבה ותשוקה, או בימי תסכול ומשבר, תשובו להזכיר לעצמכם את יד ימינכם. את אותה יד מחבקת ומקרבת, זו הדוחקת את הבשר והריחוק ההדדי, ועושה את הזוגיות שלכם לכל כך קדושה, נשגבה, וגדולה מהחיים. ושקול החתן והכלה שלכם, לא יימוש מבתיכם, נצח.
