על האנושיות והחרדיות, אמונה וכפירה, רצונות ותאוות – וכל מה שביניהם. מאמר ביקורת על הסדרה בְּהַסְתּוּרֶה המשודרת בימים אלו.1 min read

רבות התלבטתי אם ומה לכתוב ולומר על הסדרה ‘בְּהַסְתּוּרֶה’, זה שמשודרת בשבועות האחרונים בערוץ כאן 11. אבל בסוף החלטתי שאנסה איכשהו לפרוק את אשר לבי בצורה ספונטנית, לחלוק פה את מה שהיא גרמה לי לחוש תוך כדי הצפייה המתמשכת בה. בתקווה שהקורא ימצא בשורות אלו איזשהו כיוון למשהו משמעותי שהוא יכול לשאוב מהסדרה ומסריה.

אז כך, אין ספק שמדובר בסדרה שהיא לא עוד סדרה. לא עוד חוויה טלוויזיונית שבאה והולכת שעוסקת באיזשהו סיפור חברתי כזה או אחר. כי בְּהַסְתּוּרֶה עושה את מה שאף אחד אחר לא עשתה לפניה, חושפת צוהר לעולמם של האנוסים החרדים. זה מרחב דמדומים בחברה הישראלית, שרבים אולי מודעים באיזשהו אופן לקיומו, אבל הרבה פחות באמת מבינים את עומק המורכבות והשבריריות שהוא נושא בחובו.

והאמת תורה דרכה כבר כאן בראשית דבריי, כי בעיניי מה שכ”כ מיוחד ואפילו חשוב בסדרה, הוא פחות סיפורם המאוד מסוים אוכלוסייה ספציפית – תהיה אשר תהיה מספרה ומשקלה, אלא יותר ואפילו דווקא, באופן שבאמצעות הסדרה אנחנו למדים משהו משמעותי שבעתיים על עולמם של החרדים עצמם. כי זאת ייאמר, האנוסים, בעולמם הקומפולסיבי רצוף הדילמות וההתחבטויות, הקשיים והאתגרים לאין שיעור, משקפים נכוחה משהו מאוד בסיסי בחברה שממנה הם באים, ובהרבה מאוד מובנים עודם חלק הימנה: החברה החרדית כולה.

אז אתחיל לדרוש כביכול לגנאי בהקשרה של הסדרה: לפחות בפרקים ששודרו עד כה (שלמיטב ידיעתי הם מהווים כבר רוב מניינה ובניינה של הסדרה), נראים שורה של דמויות, שהצד השווה שבין כולן, זאת העובדה שהם מאופיינים בתסבוכים מתסבוכים שונים ומשונים, לעיתים עד כדי מוזרות קשה ואפילו פרוורטיות מובהקת. הפרק האחרון (השביעי במספר) ששודר בשבוע שעבר, ובו הגיבור המרכזי המוכר בשמו ‘יוסי זוכמיר’ (מי שבאיזשהו מובן מהווה הציר שסביבו נע כל ה’בית’ – אותו מקלט סודי בו מתכנסת חבורת האנוסים), מסתבך ומתדרדר בסבך חובותיו ובעיותיו עד כדי כמעט ניסיון רצח. ומה יאמר הצופה הממוצע מול סצנה שכזאת, כי הלא אם בארזים נפלה השלהבת בדמותו של מנהיג הקהילה המהולל, זה שנואם בפאתוס חרדי נלהב מול קערה ענקית עמוסת ‘שרימפלע’ך’, מה יאמרו אזובי הקיר האחרים – אלו שנושאים את עיניהם אליו בהערצה?! וכאמור, זאת רק דוגמא אחת מני רבות, בשלל הדמויות שבסדרה, שכמעט כולן מאופיינות בכל מיני התמודדויות וחולשות אישיות שונות ומשונות עד מאוד, כאלו שעושות את דרכיהם החוצה לדרך ייסורים אחת ארוכה ורצופת חתחתים.

כאן ברצוני לעצור לרגע, ולחלוק עמכם משהו מהאתוס החרדי שעליו גדלתי אני, ואולי אף דורות שלמים בחברה החרדית: מדובר בסיפור – שאין לי מושג אמיתי אם הוא אכן התרחש או לאו, אודות ר”ח מבריסק (מי שנחשב כאחד מגדולי גאוני ישראל בדורות האחרונים, וכאבי שיטת הלימוד הישיבתית עד עצם היום הזה), שפ”א פגש באחד מתלמידיו שלמדו אצלו בישיבת וולוזי’ן המיתולוגית, שלימים סר מן הדרך ונעשה למשכיל ופוקר מוחלט. אמר לו אותו תלמיד לרבו לר”ח: ‘אתה יודע רבינו, למה החלטתי לעזוב את הישיבה ולחדול מקיום תומ”צ? כיוון שהיו לי כו”כ שאלות אמוניות נוקבות שלא מצאתי להן כל תשובה שהניחה את דעתי. כך שאדרבה, אשמח עכשיו לחלוק עמך מורי ורבי את אותן שאלות, ואולי, מי יודע, אתה תטיב להשיב לי עליהן תשובה ניצחת, כך אוכל לשקול את דרכי חזרה ולשוב בתשובה שלמה..

השיב לו ר”ח לאותו תלמיד: ראה נאה תלמידי היקר, הייתי שמח לשמוע את שאלותיך ולנסות אף לענות עליהן דבר דבור על אופנו, אך מה לעשות ואני יודע לענות תשובות על שאלות ולא על שאלות שהן עצם תשובות, או ליתר דיוק, תירוצים. כך שמה לעשות, ואותן שאלות שאתה טוען שיש באמתחתך, אינן אלא ‘תירוצים’ לאותן תאוות ותשוקות של חטא שאתה מלא מהן מכף רגל ועד ראש, כאשר כל השאלות הללו לא נועדו אלא להשקיט את מצפונך מפני אותם חטאים ועוונות.. כך שממילא אין כאן כמובן כל מקום של התדיינות כנה ואמתית.

ע”כ הסיפור הנודע ההוא. ולמי שגדל בחברה החרדית, יודע היטב שלא מדובר בעוד סיפור מעשי חכמים גרידא, אלא כזה שהוא לא פחות ממכונן בכול הנוגע ליחסה של החברה החרדית בכלל, ומנהיגיה הרוחניים בפרט, אל אותם צעירים שבחרו בדרך אחרת, לעזוב את העולם החרדי ואורחותיו (ובלא מעט מהמקרים אף לחדול מקיום תורה ומצוות ע”כ המשתמע מכך). בראייתה המסורתית של החברה החרדית, אנשים אלו הם כאלה שלא יודעים לשלוט נכונה על יצריהם, הולכים שבי אחר תאוות ליבם ותשוקותיהם הנסתרות. כך ממילא כול אותם דיבורים אידיאולוגיים/אמוניים כאלו ואחרים, בהכרח אינם אלא כעלה תאנה לכיסוי ערוותם. ניסיון לייצר איזשהו כסת”ח אידיאולוגי שכמו יגרום להם להרגיש יותר בנוח עם עצמם ועם חולשותיהם הבלתי נשלטות.

דומני שאי”צ שאפרט כמה שבראייתי השקפה זו, היא לא פחות מאשר פושעת. יש בה ניסיון מובהק לייצר דה – לגיטימיה ואפילו דה – הומניזציה, לאותם צעירים. כך לא פחות. לשלול מהם כל אלמנט של הזדהות והבנה לתהליך ההתמודדות שהם עוברים. כן, גם אם בסוף הוא מסתיים בעזיבתם המוחלטת של דרך ישראל סבא. כך במקום לנסות ולהתחקות אחר שורשי התופעה (אם ברמה הקבוצתית הרחבה יותר, ואם באופן אישי – כחנוך לנער על פי דרכו, ביחס לכול צעיר וצעירה שבוחרים לצאת לדרך כה מורכבת ורצופת קשיים), הם מבכרים כבת יענה לטמון את ראשם בחול ולאמץ את הגישה הקלה יותר; פשוט לצייר את אותם אנשים כיצורים אומללים, חלשים ונעדרי חוט שדרה, שאין בהם דבר וחצי דבר מאיזושהי אמת כלשהי, המשתקפת בתהליך העזיבה וההשתנות שהם עוברים.

(ואולי, מי יודע, אולי אם הם היו קצת יותר פרגמטיים ופחות דוגמטיים, קשובים באומץ לתופעה, היקפה ומשמעויותיה, כשהם גם מנסים גם לבחון ולבקר את עצמם. לבדוק ביושר מה לא לגמרי מתחבר ונכון במערכת החרדית – כמות שהיא, ולעשות בהתאם את האדפטציות המתבקשות, הם היו גם עשויים להצליח למנוע מהרבה מאותם צעירים להגיע למקומות הקיצוניים יחסית, שחלקם בוחרים בסופו של דבר להגיע. אבל זה כבר ראוי להתייחסות נפרדת).

אך מעל הכול, מה שתמיד חרה לי, וכאן אני מדבר לא כתיאוריה, אלא ממש מתוך ניסיוני והתמודדותי האישית לפני למעלה מעשרים שנה, זה באופן הכ”כ מטופש ומופרך שגישה זאת אוצרת בחובה. כי לא צריך להיות חרדי או חילוני, יהודי או נוצרי או כל כיו”ב, בשביל להבין ולדעת שבסופו של דבר ובערבו של יום, האדם הוא אדם הוא אדם. הוי אומר, האנושיות על סך מאפיינה אינה אלא סף התכונות, החולשות לצד החוזקות, הדעות לצד המחשבות, האמונות לצד הספיקות, התאוות לצד התשוקות, הרצון לצדק ומוסר ולצד הכמיהה לחתרנות ולמים גנובים, כל אלו מתכנסים אצל כל יצור אנושי באשר הוא. כך שכול ניסיון ליצור לאדם איזושהי רדוקציה סמי-מדעית, להכניס אותו ואת מניעיו למבחנת מעבדה, הוא נואל ומטופש. משהו שהוא לא פחות ממיטת סדום להלך הנפש האנושית. וכפי שניטשה קרא לזה: אנושי, אנושי מידי.

אז נכון, כמובן שזה שהמינונים והאיזונים משתנים מאדם לאדם ובאמת שאי אפשר להקיש בשום צורה ממקרה אנושי אחד למשנהו, וכשם שפרצופיהם שונים כך וכו’. אבל כאמור, הצד השווה שבין כולם זאת העובדה שהאדם באשר הוא אדם, הנו סך מחשבותיו, דעותיו, תשוקותיו, תאוותיו, רצונותיו, התמודדויותיו הנפשיות כמו גם אלו האינטלקטואליות. הכול איכשהו נדחס ומתכנס ליצור הוליסטי מורכב ומוזר אחד, זה העונה לשם אדם. וזה משהו שהחרדיות המסורתית, במודע או שלא, כ”כ מפספסת.

כי כאשר באה התפיסה החרדית המסורתית ומנסה לייצר איזושהי אבחנה והפרדה מלאכותית, לנסות ולהגדיר את בחירתם של אנשים ככזאת שבהכרח אינה אלא היענות לחולשותיהם וחוסר יכולת לרסן את עצמם וכו’, זאת בהכרח גישה של בורות וטיפשות שאין למעלה הימנה. ונער הייתי וגם זקנתי, ולאורך השנים פגשתי עשרות אם לא מאות רבות, של אנשים ונשים שאכן בחרו כך, לעזוב את החברה החרדית ולבחור לעצמם אורח חיים שונה בתכלית, ודומני שאין אפילו אחד או אחת מהם, שאני יכול להעיד בהם כי אכן התהליך שאותו הם עברו, היו כולו במאת האחוזים, בגלל רצון לממש איזושהי תאווה מינית או כל תאווה אחרת כלשהי, או לחילופין, בגלל שהם אכן הגיעו למסקנה שאין אלוהים או שהתורה אינה מן השמיים וכל כיו”ב.

אבל מה לעשות, כי אדם בסופו של דבר לא באמת בוחר את דרכיו (בוודאי שלא במובן הכ”כ דרמטי ומשמעותי), אך על פי רובד אנושי חד ממדי שמאפיין אותו. כי עם כל הכבוד לשאלה אם אלוהים יכול או לא, לברוא אבן שהוא לא יכול להרים אותה, זאת לא באמת שאלה שהכרעתה תקבע את זהות האדם, מקומו במרחב, יחסו למשפחתו, לקהילתו, לעברו ולעתידו גם יחד. ובאותה מידה, עם כל הכבוד לחגיגות הזימה המתחוללות (או שלא) במועדני הלילה של תל אביב, לא בגללן אנשים יחליטו לצאת לדרך שכרוכה בכ”כ הרבה קשיים וחיבוטי נפש, לצד מחירים חברתיים ומשפחתיים בלתי נתפסים.

בשורה התחתונה, ההחלטות שלנו, בוודאי כשמדובר בהחלטות כ”כ הרות משמעות, נושאות בחובן את הכול מכול כול. אפשר לראות בהן (או ליתר דיוק, בנו) מן סיר צו’לנט אחד גדול שיש בו מן האינטלקט שניחנו בו, לצד התאוות והתשוקות שנולדו עמן והן צמחו איתנו ובתוכנו, לצד נטיות הנפש וחולשותיה או חוזקותיה. זה מה שיש לנו ועם זה אנו מתמודדים – לטוב או למוטב.

אלא שהצד השווה שבין אותם אלו שבכול זאת החליטו לעצור ולו לרגע, ולשאול את עצמם אודות חייהם ומקומם הנוכחי, זאת בעובדה שאלו הם אנשים שניחנו במודעות, מודעות למה שקורה אצלם פנימה. לא דוחקים מחשבות, כמו גם שהוא לא דוחקים רצונות ותשוקות. או לפחות, מנסים להבין מהם באמת גבולות המוסר – האסור והמותר הנכונים בעבורם. כן, בוודאי שהיה להם הרבה יותר קל באיזשהו מובן, להמשיך ולחיות בתוך הבועה החמימה והמלטפת של החברה, להמשיך ולשעתק את מסורת אבותם, להיות לחלוטין כמו כולם, כמו השכן מלמעלה והשכנה מלמטה, ובעיקר כמו כול חברי הקהילה/החסידות שהם חיים בה. מה רע? כך הלא הכול בטוח, מוגן, שלם, שאנן. בשביל מה לערער ולפקפק, לסדוק ולטלטל עד היסוד, ספינה ששטה לה כך לבטח על מי מנוחות?

(בשולי הדברים בהקשר זה אוסיף, כי התפיסה המסורתית האמורה מושתתת על אתוס קדום יותר, באותו מאמר חכמים נודע ע”כ כי “יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיה” (סנהדרין סד’ א’). הוי אומר, מעשה העגל הוא תוצאה של תאוות יותר ממה שהוא תוצאה של סטייה אמונית כזאת או אחרת. אך צריך לומר ביושר, כי האופן הפדגוגי הגורף שבו התקבל והתפרשן מאמר זה, רחוק מלשקף את משמעותו הפשוטה).

אלא שכאן מגיע נדבך נוסף, וזה בעיניי מה שעושה את הסדרה הזאת לחשובה ומשמעותית אפילו עוד יותר. כי הלא הסדרה לא עוסקת באלו שבחרו לצאת, ממש לא. אפילו באיזשהו מקום, הסדרה פותחת לנו צוהר לעולמם של אנשים שהיציאה – זאת המלאה והפורמאלית, היא פחות אופציה ממשית וריאלית בעבורם (או לפחות לרובם/חלקם). כי זה בדיוק המאפיין המובהק של אותם ‘אנוסים’ בעובדה שהם משתקפים באותה ‘תסבוכת’ של חיים שהם בה, את המציאות האנושית הפלואידית, ואפילו הייתי אומר ההיברידית, שבני האדם חיים בה. כן, אפילו החרדים. מה אתם יודעים.

כי מה שהסדרה הזאת מצליחה לעשות בצורה כ”כ יפה ולרגעים אפילו מופתית, זה להראות לנו שגם מאחורי החזות החרדית, מסתתרים יצורים אנושיים רצופי ספיקות ותאוות, תשוקות וכיסופים, סודות ולבטים, התחבטויות ודילמות שנוקבות ויורדות עד התהום ממש. וכי באיזשהו מקום כל חרדי הוא אנוס בפוטנציאל, בדיוק כשם שכל אנוס הוא גם חרדי על מלא בפוטנציאל, ואולי באיזשהו מקום, אותו אנוס, הוא לרגע אנוס שחוגג עם שרימפספלע’ך בלילה, ולמחרת בבוקר הוא אב חרדי על מלא לילדיו ואף לאשתו – שאינה יודעת דבר וחצי דבר על מיהו ומהו ומה היו מעלליו בליל אמש. אני יודע שזה נשמע קצת כמו דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד, אבל זה אכן לגמרי כך. גם אם זה מהדהד כמו תופעה סכיזופרנית קלה.

ואגב, אם אתן פה גם השנקל היהודי בהקשר הזה, הרי שמן הראוי להזכיר כי כבר בתורה אנו מוצאים אנו במובהק את אותה דילמה קורעת שכ”כ חוזרת ונשנית בין הדמויות שבסדרה, בין החירות והחופש לאהבה המשפחתית והחיבור הסימביוטי אל השורשים, זאת באותה סיטואציה מוכרת שבה העבד העברי שאמור להשתחרר בשנה השביעית, בוחר במפגיע לסרב לממש את זכותו זו לחירות ולהישאר כעבד בבית אדונו, כאשר הקריאה מצדו היא: ‘אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חׇפְשִׁי’! אז הנה לנו דוגמא מובהקת, לאופן שבו אדם נקרע בין הזכות לחירות לאהבתו למקומו ולשורשיו. מי יודע אולי יש לנו כאן מן פרוטוטיפ קדמוני לסדרה כולה.

עכ”פ, נראה לי שאנחנו גם חיים כבר בדור ובמציאות חברתית (במובנה הישראלי-יהודי היותר רחב), שבה הדיכוטומיות הקוטביים הללו כבר באמת שאינם רלוונטיים בחיינו. וכי כמה קטן ואפילו שברירי הוא המרחק בין הדתי לחילוני, ואפילו החרדי לשאינו חרדי, ובוודאי בין החרדי ליוצא בשאלה – למחצה או לשליש או לרביע. זה באמת נושא שדורש דיבור נרחב בפנ”ע, אבל בגדול, בראייתי אנחנו עמוק בעידן ההיברידי של הזהות. וזה אולי אחד מהדברים היחידים הטובים באמת שהנחילה לנו הפוסט – מודרנה. היכולת להשתחרר מהעולם הבינארי-שמרני שגדלנו עליו. ללבוש ולפשוט צורה זהותית יחסית באופן קל ונוח, לנוע בין עולמות תרבותיים וחברתיים שונים ואפילו מנוגדים, מבלי שזה מרגיש סותר ואפילו מוזר. לנסות ולדלות את המיטב המזוקק מהרבה יותר מאשר עולם ומציאות חברתית – דתית אחת, ואולי גם איכשהו לנסות ולסנתז בין כל העולמות והמרחבים הללו. לקיים בעצמנו: מהא ומהא תרווח שמעתתא.

אז אולי באמת הסדרה לוקה בלא מעט קשיים מבחינה תסריטית – עלילתית, והיא מרגישה לרגעים שהיא הולכת לאיבוד בסבך הדמויות ומורכבויותיהן, לצד כשלי אמינות קלים, אבל בגדול, בראייתי זאת סדרה חשובה ואפילו משמעותית, שעשויה מאוד לתרום לשיח ולהבנת המציאות שאנו חיים בה. כי כאמור, יותר ממה שהיא מלמדת על עולמם של האנוסים, היא מצביעה יפה על העולמות השונים והמנוגדים שאותם אנוסים נעים בהם ונקרעים ביניהם, וכמה לעיתים קטן עד כדי לא קיים, המרחק ביניהם.

ואם לסכם איכשהו את כל מה שניסיתי לומר במאמר הביקורת הזה, הרי שאין לי באמת מושג אם אכן באמת השם יתברך נמצא גם בהַסְתּוּרֶה שבתוך ההַסְתּוּרֶה, זה לבטח רבי נחמן ידע טוב ממני, אבל דבר אחד אני לבטח יודע, שבהַסְתּוּרֶה שבתוך ההַסְתּוּרֶה – מאחורי כול ההַשְּׁמוֹינֶה בגדים, השטריימל והקפוטה, הפיאה והחצאית הארוכה וכול היתר, נמצאים יצורים אנושיים רצופי מחשבות וספיקות, תאוות ורצונות, תשוקות וכיסופים, בדיוק כמו כל בן אדם אחר. לעיתים זה מוכחש ומודחק עד דק, ולעיתים זה פשוט צף ועולה ונוכח עד כדי כאב ממש. ומה שהסדרה הזאת עושה יפה מאוד, זה לשפוך אור על אלו שזה קצת יותר צף ומודע בתוכם פנימה, גם אם הם עדיין עמוק בהַסְתּוּרֶה שבתוך ההַסְתּוּרֶה מכול האחרים שסביבם.

כך שלו רק בשביל להתחקות אחר המופע והשיעור האנתרופולוגי (ואפילו המוסרי) המרתק הזה, נראה לי שמומלץ לכם מאוד לצפות בסדרה. כן, גם אם רחוקה מלהיות המופת הטלוויזיוני הכי מפעים שראיתם אי פעם.

שבוע טוב ובשורות טובות.