היום אחר הצהרים הזדמן לי להיכנס לאיזושהי חנות במרכז העיר ירושלים. ובאשר אני נוהג להתנייד ברחובות הבירה, על גבי מכשיר הקוריקינט האישי שלי, נוצר מצב שנכנסתי לאותה חנות עם מכשיר הקורקינט (כמובן כשאני מנווטו רגלית ואיני נוהג בו). וכך כאשר יצאתי לרחובה של עיר, עבר שם איש מבוגר אחד עם בת זוגו, ואיכשהו היה נראה לי שהוא נתקל בגלגל האחורי של אותו הקורקינט, ואפילו נפגע מכך בקרסולו. למותר לציין, כמה עוגמת נפש חשתי באותו הרגע.
אך מבלי להיכנס לכל פרטי הסיטואציה, רק אומר שהיא הייתה קצת מורכבת, באופן שלא לגמרי יכולתי להבין האם אותו אדם, אכן הוא נפגע מפגיעתי בו. מה גם, שהוא לא עשה מכך כול עניין, והמשיך לצעוד במעלה הרחוב כאילו לא אירע דבר. כך או כך, ברי היה לי, כי היה בכך איזושהי רשלנות מופגנת מצדי, באופן שבו לא לגמרי הייתי ער ומודע למה שיציאה שכזו עם מכשיר קורקינט, משטח פרטי לשטח ציבורי, עלולה לגרום למי מהעוברים והשבים ברחוב.
וכך עמדתי שם, והבטתי באותו אדם שצועד, והרהרתי לעצמי, מי יודע, אולי באמת עכשיו כואב לו שם בקרסולו, ואדרבה, בגלל אופיו הכה עדין, הוא בחר לנשוך את שפתיו, להמשיך בדרכו ואפילו שלא להעיר לי. כמה עיוות יש במצב הזה, וכמה אין זה מן הצדק שאכן כך הוא ירגיש, בעוד אני אמשיך בדרכי כאילו כלום.
והאמנם, שחייב להודות שזאת כמובן הייתה המחשבה הראשונית. למה לי להתייחס עוד אל הסיטואציה? הנה האיש צועד בדרכו כאילו לא אירע דבר, וכל שנותר לי לעלות גם אני על מכשיר הקורקינט ולהמשיך בשגרת יומי ולתת לאירוע הזה לחלוף, כמו לא היה מעולם.
אלא שאז במעשה של בחירה, שחייב להודות שבאמת לא היה לי קל, עשיתי את דרכי להגיע אל אותו הזוג שפסע שם לאורך הרחוב, לגשת אל אותו האדם ולשאול אותו: אדוני, הנפגעת? זאת כמובן תוך כדי שאני מתנצל מעומק לבי על הסיטואציה הלא נעימה. לשמחתי, באמת לא הייתה שם כמעט פגיעה, הוא תיאר בפניי איך ברגע האחרון ממש הצליח לחמוק מפגיעה ממשית ברגלו. אך כמובן שלשמחה זו שלי, לא היה כל קשר לעצם הפנייה אל אותו אדם, שלטעמי הייתה מחויבת.
ואז ברוח הימים הללו של ימי הרחמים והסליחות, אחרי ששמתי את את האפיזודה הלא נעימה הזו מאחוריי, היה נראה לי שהבנתי משהו על מושג התשובה. בפשר משמעותה של אפשרות הפלא הזאת, לשוב ולהתעמת עם מעשים שנעשו בעברנו. לאמתם בתוכנו ולקחת עליהם את האחריות, ע”כ המשתמע מכך. כמה אפשרות זו נושאת בחובה אמירה עמוקה ביחס אל העולם.
מקובל לומר כי “תשובה קדמה לעולם”, כפי שמופיע בכ”מ בדברי חכמים, אבל התשובה במובן הזה, אינה התשובה כמעשה בפועל, דהיינו, החרטה וכו׳, אלא על עצם העובדה כי לעולם ישנו מודל ראשוני, מטא-קיומי שכביכול תובע מאיתנו לשוב ולהתחבר אליו. העובדה כ ישנו עולם, ריאלי וממשי, בעל דפוסים קיומיים מאוד ברורים וחד כיוונים, אינה אומרת שאין מודל ראשוני, קדמון ובסיסי יותר, שהוא למעשה אותו ׳עולם אידיאלי׳ שראוי לו להיות, ואשר אך בכוח התשובה יש באפשרותנו לגעת בו, להפוך אותו לנוכח בהוויתנו הריאלית.
דהיינו, אנחנו יכולים בכול כך הרבה מאוד מקרים, פשוט להמשיך הלאה. לתת לעולם הממשי הזה, עם תנועת הזמן הברורה שלו, פשוט לעשות את שלהם. בדיוק כפי שמשורר משלי מזהה זאת: “כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן”..
הביטו, הנה במקרה דנן, כמה פשוט היה פשוט לעבור הלאה, כאילו לא קרו הדברים מעולם. אך זאת בדיוק סודה של התשובה. בתודעתה המקננת בנו כיצורים תבוניים, אנחנו למעשה מתוודעים באמצעותה אל הגרסה המכוונת הראשונית של הבריאה. אם תרצו, לא הבריאה כמות שהיא, אלא כפי שהיא אמורה להיות. זאת הבריאה שעליה נאמר “בתחילה ביקש הקב”ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מידת הרחמים”. הוי אומר, בשביל שהעולם יוכל להמשיך ולהתקיים, אין מנוס מדואליות (ואפילו בדיכוטומיה) מובנית של העולם, בין תצורתו האידיאלית הראשונית, לגרסתו הממשית בפועל, איך שהוא כמות שהוא.
וכאשר אנו עושים את הצעדים שלנו לעבר התשובה. בוחרים להתעמת, לקחת אחריות, להכיר במשמעות וההשלכות של המעשים שלנו בעולם, אנחנו למעשה מאמצים את המודל הקדמוני ההוא. מכירים שלעולם ישנה תוכנית, אב טיפוס מוסרי שממשיך לקנן בדעתנו ולתבוע מאיתנו נתינת דין וחשבון.
כאן גם דומני מוכמן בעומקו עניינו של הווידוי. כי מה שאנו עושים במעשה הווידוי, זאת למעשה התעמתות. בוחרים לעצור את הזמן. או ליתר דיוק, לא לאפשר לנו להנות מהפריבילגיה הזאת של תנועת הזמן ושכחתה. כי כשאנו מתוודים, זה אומר שאנחנו לא שוכחים. בוחרים לעלות מתהום הנשיה מעשים ודפוסי התנהגות שכבר מזמן, לכאורה, עבר עליהם הקלח. כמה אומץ ישנה בתנועה הזאת. כמה זה דורש מאיתנו פשוט לנצח את המציאות הזאת כמות שהיא, להתוודע אל ממד הקדמוני ההוא, זה שקדם לעולם, אך לא פחות הוא גם זה המאותת לנו את מגמתו ותכליתו המכוונת. אך בינו זאת, עוד לפני שאנו חוזרים למשהו קדמוני כלשהו, אנחנו חוזרים לעצם המעשים, אלו שהיו ואינם עוד. אוספים אותנו אחד לאחד, בזכרוננו, עומדים ומתוודים עליהם, כאילו הם כאן לפנינו, חיים וקיימים, חרוטים בנפשנו.
אז שמא יום הכיפורים הוא היום שבו אנחנו עוצרים את ההוויה כמות שהיא, לוקחים פסק זמן מכול מה שמייצג את הריאליה כמות שהיא, ומתוודעים אל הקודש פנימה, אל אותו מודל ראשוני קדמון, שמוכמן בראשית ההוויה, בנקודת המחשבה האלוהית של מעשה הבריאה כולה. זאת גם מדוע יום הכיפורים הוא יומו של הווידוי. היום שכולו בסימן התעמתות ולקיחת אחריות.
וכמה יפה לסיים בשירו הנפלא של המשורר אסף פורת: ׳אסיף׳ (ואשר ידוע מאוד בלחנה של נעמי שמר).
אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת
כְּמוֹ יְבוּל בְּרָכָה, כָּבֵד מִשֵאת,
אֱסוֹף אֶת הַפְּרִיחָה, אֲשֶׁר גָּמְלָה לְזִכְרוֹנוֹת
שֶׁל קַיִץ שֶׁחָלַף בְּטֶרֶם עֵת.
אֱסוֹף אֶת כָּל מַרְאוֹת פָּנֶיהָ הַיָּפִים
כְּמוֹ אֶת הַפְּרִי וְאֶת הַבָּר.
הָאֲדָמָה הִיא אֲפוֹרָה מִתַּחַת לַשְּלָפִים
וְאֵין לָהּ עוֹד לָתֵת לְךָ דָּבָר.
וְאֵין יוֹתֵר גִבְעוֹל חוֹלֵם עַל שִׁבָּלְתוֹ
וְאֵין יוֹתֵר נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי,
רַק הַבְטָחַת הָרוּחַ כִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
עוֹד יְחוֹנֵן אֶת עֲפָרָהּ, בְתוֹם תִשְׁרֵי.
