היום כ’ תמוז הוא היום שבו מציין עולם התורה הישיבתי את אחד האסונות הגדולים במאה השנים האחרונות. ביום הזה בשנת תש”א 1941 לפני שמונים וחמש שנים, נרצחו בדם קר על ידי הנאצים ימ”ש כמעט כל תלמידי ישיבת טלז המפורסמת, ועמם הצוות התורני.
סדר הדברים היה כך, שבר”ח תמוז 1941 נכנסו הגרמנים לטלז, וביום ב’ תמוז התחילו בעבודת החורבן. בו ביום הוציאו את כל בני העיר למושבה ריין הסמוכה לטלז, שם קבעו שוכנו במחנה עבודה. כאשר שבועות ספורים לאחר מכן, ביום המר, כ’ תמוז, עוללו טבח נורא. בין הקדושים היה הגאון ר’ אברהם יצחק בלוך, ויחד עמו כל חברי הנהלת הישיבה והמכינה וכל צוות הרמי”ם. כך באבחת קטל אחת, עלה הכורת באופן כמעט מוחלט על אחת הישיבות היותר מפוארות בתולדות ישיבות ליטא. ישיבה עם מסורת עמוקה עיון והעמקה תורנית ומחשבתית. הישיבה שנוסדה בשנת תרל”ה (1875), יצקה יסודות מכוננים בעולם המחשבה והעיון של המוסר ומחשבת יהדות ליטא.
אמנם בתוך האסון הנוראי והעצום של השואה כולה, האירוע הזה של השמדת ישיבת טלז על רבותיה ותלמידיה, הוא קטן ושולי לכאורה. אך בתולדות השבר והטראומה שחווה עולם התורה והישיבות של העת ההיא, מדובר באירוע שנחרט במיוחד. מעטים היו הישיבות שעלו כך ביום אחד בעשן השמיימה. תוך שעות ספורות, מפעל התורה האדיר הזה כמעט והיה כלא היה. היה זה ביטוי טרגי במיוחד לאופן שבו השואה כילתה בלהבותיה, את בתי המדרש והיכלי התורה שהיו פזורים ושתולים לאורכה ולרוחבה של יהדות אירופה. לרגע היה נדמה כי חלילה אכן לא ייזכר שם ישראל עוד. כך גם ההבטחה התלמודית ההיא ע”כ כי ‘מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו’, נדמתה שאינה תקפה עוד. וכי קול התורה עוד רגע חלילה ידום לנצח.
אך בדיוק כפי שכתב משורר האומה חיים נחמן ביאליק – שהלילה אנו אף מציינים את יום פטירתו (92 שנים):
עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה
בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן;
עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה
גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן.
וּכְאוּדִים מֻצָּלִים זְעֵיר שָׁם תֶּעְשַׁנָּה
כי אכן גם לאחר האסון הנוראי ההוא, זה שמאז ומעולם לא היה כמותו בתולדות עמנו, עדיין נותרה הגחלת הלוחשת בערמת הדשן, וכאודים מוצלים זעיר פה זעיר שם, הם המשיכו לעלות עשן, כמו הכינם שם האלוהים – מי שהוא קורא הדורות מראש, להיות לפליטה ולהצלה גדולה. כך הם נשתלו שם כזרעי תקווה לבית ישראל, להצית בתוכו מחדש את אש התורה ובעירת המחשבה היהודית. ובמקרה זה של ישיבת טלז, נתגלגל העניין כך:
שנים מחברי הנהלת ישיבת טלז הצליחו מליטא ברישיון הממשלה הסוביטית אך חודשים ספורים קודם לכן, בשנת 1940. היו הרבנים ר’ אליה מאיר בלוך ז”ל, וגיסו ר’ מרדכי קטץ ז”ל, ששימשו שניהם כרמי”ם בישיבה (רק בשביל לסבר את האוזן, אשתו ועשרת ילדיו של ר’ מרדכי, נספו באותו יום מחריד שבו הושמדה יהדות טלז. מה שכמובן לא מנע ממנו מלהיות אחד ממקימי עולה של תורה באמריקה שלאחר המלחמה). מגמת נסיעתם לארה”ב הייתה לשם הצלת הישיבה, לנסות ולמלט את הישיבה למקום מבטחים, בטרם תישטף בלבה הרותחת של הר הגעש האימתני שהחל להתקדר מעל שמי אירופה.
אך העובדה המדהימה כי ישנן עדויות ע”כ כי כבר חודשים ספורים לאחר מכן, בחודש חשוון שנת תש”ב (נובמבר 1941), לקחו ר’ אליהו מאיר ור’ מרדכי יוזמה, ויצקו את היסודות הראשוניים להקמת הישיבה החדשה, זאת אף שטרם נודע להם אודות גורלה המחריד של הישיבה המקורית בעיר טלז ועמם כלל בני העיר והקהילה. רק בשנת תש”ה (1945) הגיעו שלושה ניצולים מהטבח בטלז לקליבלנד והצטרפו לרבנים אליהו מאיר בלוך וחיים מרדכי קטץ. כך יחד עם עוד שבעה בחורים אמריקאיים, הוקמה באופן רשמי ישיבת ההמשך (שאף היא נקראה בשם המיתולוגי ‘טלז’, זאת למרות השינוי הגאוגרפי). ישיבה זו פעילה מאז ועד ימינו, אך עברה לעיירה ויקליף הסמוכה לקליבלנד.
הרבנים ר’ אייזיק אוזבנד ור’ חיים שטיין, ראשי הישיבה בישיבת טלז המחודשת בארצות הברית, ניצלו גם הם מהטבח על ידי כך שברחו מטלז בקבוצה של שישה-עשר בחורים, ימים ספורים לפני שנכנסו הגרמנים לעיר, ונמלטו לרוסיה. מקבוצה זו נותרו רק שמונה בחיים, כשחלקם הצטרפו לישיבת טלז בקליבלנד. כך היא הפכה להיות אחת הישיבות היותר מוכרות ובולטות בצפון אמריקה, והיוותה את אחד מאבני הפינה להיווסדותו והתקוממותו מאפר של עולם הישיבות, בשממה הרוחנית שלאחר מלחמת העולם השנייה.
מעבר לחשיבות ההיסטורית שבהעלאת ואזכור הסיפור המצמית הזה – בבחי’ זכור ימות עולם בינו שנות דור דור, מצאתי לנכון לחלוק אותו כאן בהרחבה, דווקא בימים אלו, שבהם סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות נמצא בעין הסערה הציבורית והחברתית בישראל. זאת באמת סוגייה הרת גורל ומשמעות. וקשה להישאר אדיש לתובענות הנוקבת העולה ונזעקת מצדם של אלו הקוראים בעד אחיהם: ‘הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה’?!
כי סיפורה ההוא של ישיבת טלז, הוא לגמרי דוגמא אחת מני כמה. כך גם היה סיפורם ישיבות פונוביז’, מיר, סלבודקה (לימים כנסת ישראל – חברון), ועוד. אותם ישיבות שעד היום נחשבות כעצם הלוז החי של עולם התורה כולו.
כך שחשוב ונראה לי גם רצוי, להבין באמת כמה עמוק הוא האתוס המחבר את עולם הישיבות הנוכחי, זה שקם במובן הכי פיזי וממשי, על חורבותיו של העולם ההוא שברגע אחד פשוט נחרב ואיננו עוד. זהו סיפור שלטעמי דורש לימוד והתחקות. להביט נכוחה בעולם שבאמת ובתמים חי בתודעת ההנצחה וההמשכיות. לא כסיסמא, לא כפרפרזה, אלא כדרך חיים ממש.
אני יודע שזה נשמע קצת מופשט וערטילאי, אבל למי שגדל והתחנך שם, דומני שזה עשוי להישמע קרוב ומוחשי יותר. אותו ‘סדר ההשתלשלות’ וההתייחסות. הזיקה ההולכת ונמתחת, בתודעה ההיסטורית המפעמת בלב ההוויה והחוויה הישיבתית. אז נכון, כנראה שלמרבית בני הישיבות דהיום, אין באמת מושג על מי ומה הייתה ישיבת טלז, ומה בדיוק היו חידושיו המבהיקים במחשבה של ר’ יוסף יהודה לייב בלוך, אך עדיין המרחב המסגרתי שבתוכו הם חיים, יש לו חיים ומנגנון פנימי משל עצמו. אתוס עמוק שעל תשתיתו הוא הוקם והתחדש, וכמו בימים אלו חש שעננה גדולה מרחפת מעל ראשו ומאיימת איכשהו לגדוע את האילן העצום ורב השורשים הזה.
ושוב חשוב לי לחזור ולהבהיר, זאת אפילו לא בהכרח כתב סנגוריה. באמת שקטונתי. אלא יותר ניסיון לתת לדברים איזשהו קונטקסט היסטורי קצת יותר רחב ועמוק. להבין שהסיפור כאן נוגע בתודעה קולקטיבית פנימית של החברה החרדית כולה בכלל ועולם הישיבות בפרט. כך שהוא ממילא ובהכרח, גם הרבה יותר מורכב מאשר ההיבט הפרקטי של שאלת גיוסם או אי גיוסם, של בחורי הישיבות. עוד היבט שדומני שחשוב להתוודע לקיומו, זאת לצד ההיבטים המוסריים והחברתיים של הסוגייה הרת המשמעות הזאת.