יש משהו בהתחלות הללו, שבסופו של דבר (תרתי משמע), מעניקות לחיינו משמעות. הן באות כתשובה ניצחת הולמת אל הרוטינה. מאתגרות את המנגנון הרפיטטיבי של החיים השגרתיים, זה שבאופן בלתי נמנע גורם לנו להישחק עד כדי איבוד מוחלט של תחושת משמעות, במשהו מתוך כל הדבר הגדול הזה שנקרא חיים.
נראה לי שכולם חווים זאת מתישהו. פתאום אנחנו כבר חיים כי אנחנו חיים, הכול נכנס לאיזשהו דפוס שמניע את עצמו. תוסיפו לזה את המחויבויות הבלתי נמנעות של החיים, שמשתלטים על רובו המוחלט של סדר יומינו וגוזרים עלינו לעשות הרבה מאוד דברים, שתכליתם היא אך אחת היא: לאפשר לעצמנו לחיות, במובן הביולוגי הבסיסי. אבל מה לזה ולמשמעות? לתחשות פשר? נאדה.
כך אנחנו הולכים ונשחקים, הולכים ומתכהים. האפרוריות הולכת ותוקפת אותנו מכול צד, הבינוניות נעשית לדבר הכי דומיננטי בחיינו. אנחנו פה כי סתם, ככה יצא. רק מנסים לראות איך לשרוד את מסת החיים שמאן דהו גזר עלינו, ולעבור הלאה. בתי הקברות גדושים לעייפה באנשים לאין מספר, שאין להם שום זיכרון, פשוט היו והתאדו כך בחלל. אבל הם לא באמת התאדו רק אחרי מותם, הם היו כביכול מאודים מרגע בריאתם, היו פה במרחב כאקראיים, בנאליים. באו, ראו, הלכו, התאדו.
אבל יש משהו ברעיון הזה שמנצנץ בדעתנו, ע”כ שישנה התחלה, שהוא לא פחות מדרמטי. שבא כביכול להכריע, ולו לפחות לתחושתנו הרגעית, את הבנאליות הקיומית. כך בזכות יכולתנו כביכול לזכור את ההתחלה, אנו מצליחים להתחקות מבעד לכול האקראיות האינסופית הזאת, חותרים חתירה תודעתית תחת מעגל החיים הסזיפי, כל הדרך עד לנקודת הראשית שאין קמאית הימנה, אוחזים בה, מסתפגים בתוכה.
אתם מבינים? האדם ניתן ביכולת לתפוס את הרגע ההוא שבו הייתה סיבה לכול ההוייה. היה לְמָה. זאת תמציתה של האמונה היהודית, מה שנקרא בעגה היהודית, תפיסת המלכות. הרגע הזה שמאן דהו כביכול החליט ליצור את כל הדבר האינסופי הזה. אם תרצו, לברוא! זהו רגע שמכיל בתוכו בריכוזיות מקסימלית את המשמעות של ההיות. שצריך כביכול לעבור מאין ליש, לברוא את כל הנבראים, להרים את המפעל האדיר הזה.
אבל אנחנו הלא לא באמת מבינים את המשמעות. זה לא שמי מאיתנו מחזיק באיזושהי נוסחה מקודדת סודית, שבאמת מצליחה להסביר ולהצדיק פה את כל מה שנגזר עלינו לעבור. אבל מה שכן, בההיאחזות העמוקה בראשית, אנחנו בעצם מאמצים את המשמעות כאכסיומה. נאחזים בה כנקודה שכולה פלא. יש משמעות. נקודה. מעכשיו זה כבר רק של אלוהים, מי שמקפל בהוויתו את תמצית עניינה של המשמעות.
כך שמה שיש לנו זה בעצם זיכרון. זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן! אותו היום שעליו נאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. האור עניינו כולו משמעות, פשר. הכול גדל וצמח אל מול האור ולעומתו. בלעדיו הכול נשאר קפוא ודומם, חשוך וקמל. אם תרצו, מה שהיה רגע קודם בריאת האור: תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם.
אבל בינו זאת, אנחנו לא מציינים את ראש השנה, כנגד היום הראשון של הבריאה, אלא בדייקא כנגד היום השישי, יום בריאת האדם. היום שבו נברא האדם שמסוגל לעורר ולהציף בדעתו את אותו ׳חוק זיכרון׳ ראשוני, לגעת בפלא הקדמוני ההוא של ראשית הבריאה. להיות שם במקום שלפני הכול, הנקודה הקדם שפתית ההיא. לפני שבכלל היה ניתן לומר משהו, להגדיר לזהות איזושהי מציאות. כל מה שהיה זאת משמעות: יְהִי אוֹר.
כך השופר כמו לוקח אותנו למקום הקדם-שפתי, מזכיר לנו שעוד לפני שהתחלנו להגדיר ולזהות, לחלק ולהפריד, היתה תשתית אחת ראשונית, בסיסית, גולמית. כזאת שכול מה שאנו יודעים אודותה, זה עצם ההתחקות אחריה, כזיכרון אנושי – קדמוני המנצנץ בדעתנו.
הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך דה שפינוזה, שהיה דטרמניסיט מובהק, דחה על הסף את רעיון התשובה. הוא ראה בה משהו אבסורדי, אפילו מגוחך. אבל דומני שכתמונת תשליל, דווקא כאשר אנחנו מחייבים את רעיון הראשית, ובעיקר את האפשרות להציף את הראשית כחוק זיכרון אנחנו מיניה וביה מחייבים את התשובה כאפשרות. זהו פלא שבהגדרתו סותר את הדטרמניזים ששפינוזה כה מאמץ באדיקות. אם נרצה, באימוצה של הראשית אנחנו בהכרח מקבלים את האפשרות להתחדשות, לשינוי, לתיקון ושיפור. או במילה אחת: תשובה.
כי בערבו של יום, אין שום דרך אחרת להתחיל את מסע התשובה במנותק מנקודת הראשית ההיא. מהצפתו של אותו חוק זיכרון קוסמי, להחיות אותו ולהעניק לו את המקום הכי עמוק ונוכח בחיינו. לא בכדי עניינה של תשובה כרוך אהדדי בעיקרון החירות. היא מייצגת את הפרדוקסליות של האופן שבו אנו ממשים את החירות בעצמנו. מחד דוחים על הסף את האפשרות שהכול כביכול מקובע ורוטיני, אבל בו זמנית זאת חירות שכולה חקוקה בראשית האלוהית ההיא. חירות שבצדה האחד היא אינדיבידואלית במובהק, ובצדה השני היא קוסמית בתכלית.
זה מה שלוקח אותנו לנקודת הקצה של החירות. בראייה היהודית, התכלית האחריתית, כרוכה בטבורה בחירות. המקום האוטופי הזה שאנו מכוונים לעומתו, מייחלים להופעתו בחיינו, הוא כולו חירות. משוחרר מכול הקיבעון הקיומי והסיזיפיות האופפת. השופר בראייה היהודית, הוא המבשר הגדול של החירות. כך לדוג׳ בשנת היובל השופר הוא זה המבשר את חירותם המוחלטת של העבדים, גאולת הקרקעות וכו׳. והסוד הוא בכך, כי האחרית לעולם כרוכה בראשית. אלו הם שני צדדים בדיוק של אותו מטבע. ההגעה אל האחרית, היא בתמצית נגיעה מחודשת בראשית. השלמתה של תנועת המעגל.
כך ברגע השיא של היום הזה של ראש השנה, אנו נושאים עינינו בתפילה והתקווה בוקעת: תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ! אותו הקול שלוקח אותנו כל הדרך אל המלכות, נקודת הראשית של ההוויה, הוא גם זה שאמור להדהד בהוויתנו את החירות העתידית – אוטופית. הוא זה שיהיה אמון על שידוד המערכות ומיטוטן של קונבנציות השפה ותפיסותינו הרווחות. שם במקום ההוא, כביכול נוכל לחוש באמת את המשמעות הראשיתית ולייצר הלימה קיומית מלאה לעומתה.
אז זה בדיוק כל מה שאנו עושים ביום המיוחד הזה של ראש השנה, מציפים ומֵחָיִים את נקודת הראשית, הופכים אותה לפועמת ממשית. או במילה אחת: מאתחלים. מתניעים את ה-כ-ו-ל מחדש. מייבאים ומטמיעים בהוויתנו את הראשית ההיא של: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר!
לסיום אאחל לכולנו לקראת השנה החדש תשפ״ד, שכבר מתדפקת על דלתנו, כי תהיה לנו השנה הזאת הבאה עלינו לטובה, רצופה במשמעות של אמת. שנצליח להרגיש את אותה ראשית כנוכחת ומפעמת בחיינו. שנזכה ויהיו לנו ולו רגעים בודדים שכאלה, בהם כביכול נדע בעצמנו, שישנה סיבה לכול המאמץ והקיום הסזיפי. ובעיקר, שבזכותו של אותו יְהִי אוֹר, נצליח לראות ולו מילימטר אחד מעבר לעצמנו, לזכות בחרך קל של הארת פנים, שתיקח אותנו חוצה, מעבר לגבולות קיומנו העצמוני – אגוצנטרי, להיות קצת יותר רגישים וסובלניים כלפי זולתנו.
שנה טובה ומתוקה – כתיבה וחתימה טובה. ושרק נדע בשורות טובות, ישועות ונחמות!
