על שליחות נצחית ומופת פלאי בראש השנה תשפ״ו. לזכותו ולרפואתו השלמה של חברי הר׳ לירז צבי הלוי בן שרה יהודית שיחי׳1 min read

את הסיפור הבא אני כותב בדמע ממש. קשה לי בכלל להעביר במילים את סערת הרגשות שאני מצוי בה בשעות אלו, אחרי היוודע דבר פציעתו הקשה של חברי הקרוב והכה אהוב ומוערך רס”ן הר’ לירז צבי הלוי בן שרה יהודית (Liraz Anat Zeira) מי שרק לפני שלושה ימים – בשבת האחרונה, הייתה לי הזכות להתוועד במחיצתו במשך שעות, בבית הכנסת ‘חב”ד – בית מנחם’ כאן בשכונת רחביה (שאותו הוא ואני חולקים כבר למעלה מעשור כקהילה וכבית לכל דבר), ולשמוע ממנו מכלי ראשון את החוויות המופלאות שלו מימי חג ראש השנה תשפ”ו שחל אך כמה ימים קודם לכן.

ואם להודות על האמת, אני כותב ומוחק, כותב ומוחק. מתקשה להבין איך אני מתחיל לנסות ולהעביר לכם את הסיפור הזה, שדומני שאין כמותו לשקף האיש הזה לירז, שהוא נתפס בעיניי כבר לאורך שנים, כהכי קרוב למלאך בדמות אדם. מי שאין כמותו במסירות ונכונות לאין קץ בעבור הזולת. אדם שבו ידיו הקים מפעל עצום של עזרה וחסד, השפעה והארה יהודית בקרב אלפי צעירים כאן במרכז ירושלים. מי שמצליח למגנט אליו באישיותו הכריזמטית ואדירת הקומה, כל כך הרבה צעירים וצעירות, שוחרי תורה ודעת. לגרום להם לגלות ולהתאהב בזהותם היהודית ובמשמעות קיומם כאן בארץ נושבת.

כי אם יש משהו שמאפיין את לירז, הוא בדיוק אותו הדבר שבשמו הוא גם נאבק ממש ברגעים אלו על שלומו ובריאותו, וזאת המחויבות הטוטאלית שלו לעמו ולמולדתו. לעשות הכול, אבל הכול, בשביל לוודא שאנחנו אכן חיים כאן חיים שלמים ומלאים, אם במובן היותר פיזי וממשי, ואם במובן היותר רוחני ועמוק. איש שכולו מחויבות. כולו קודש לדבר הזה שנקרא העם היהודי. אז כאמור, את הסיפור הזה שמעתי ממנו בשבת האחרונה, כאשר בשעת מעשה התרגשתי כה עמוקות, שממש ביקשתי ממנו שיואיל בטובו לעלותו על הכתב, בתגובה הוא אמר לי, כי התפקיד שלו זה לספר את הסיפור ולחלוק עמנו את הפלאות שעוברות שם עמוק בתוך השירות הצבאי, והתפקיד שלי, כמי שאולי ניחן בעט סופר, זה לעלותם על הכתב ולחלוק אותם חוצה קבל עם ועולם. כמובן כי הסכמתי לכך מידית, אלא שלצערי לא היה סיפק בידי לעשות זאת מאז השבת האחרונה, והנה עכשיו אני עושה זאת בדמע, כאשר שורות אלו מוקדשות לרפואתו השלמה. שיידע העולם כולו, איזה איש מופלא הוא הר’ לירז צבי בן שרה יהודית. מי הוא זה ששוכב עכשיו כשהוא מורדם ומונשם, אי שם במחלקת טיפול נמרץ, ונאבק על בריאותו השלמה.

אז מעשה שהיה כך היה:

היה זה בערבו הראשון של ראש השנה. בעיקרון, הפלוגה שבה משרת לירז (וממוצבת אי שם בדרום סוריה, ולמעשה מהווה חלק מרצועת הביטחון שמגנה פיזית ממש, על יישובי רמת הגולן, ובעצם על צפון מדינת ישראל כולה) קיבלה חופש ליומיים והזדמנות לחגוג בחיק משפחותיהם במהלכו של החג. אלא שאז מפקד החטיבה, בעיצומו של ערב החג הראשון, החליט – מהטעמים הכמוסים עמו, כי זהו מצב בלתי אפשרי, וכי יש להזעיק חזרה ליחידות ולמוצבים, את החטיבה כולה. למזלו של לירז, הוא בחר לציין את החג בחיק משפחתו בביתם של הורי אשתו ענת, המתגוררים במושבה ראש פינה (הרחוקה אך כמחצית שעת נסיעה ממקום שירותו הצבאי). וכך ממש בעיצומה של סעודת ליל החג, עזב לירז את השולחן ועשה את דרכו למוצב – חזרה למה שהוא יודע לעשות כ”כ טוב, לעמוד ולהגן על גבולות מדינתנו בעוז ובאומץ.

אבל לא איש כמו לירז, ירשה לעצמו שלא לנסות ולנצל סיטואציה שכזאת, שבוודאי שהיא רחוקה מלהיות נוחה – וזה כמובן ממש בל׳ המעטה, לטובת הפצת יהדות ומצוות החג בקרב כמה שיותר חיילים ביחידות ובמוצבים השונים לאורך גבול הצפון – בדרום סוריה וברמת הגולן. בדרך לא דרך, הוא הצליח לגרום לסגן מפקד החטיבה, שהוא בכלל קצין דרוזי, לצרף אותו אליו בתנועתו על הגי’פ לאורך המוצבים במשך שעות ארוכות ביומו הראשון של החג. מקוצר היריעה, לא אפרט כאן את כל עלילות הדברים ומה הייתה המשמעות, אך רק אציין כי הייתה זאת עוד מאותם אינספור פתרונות ולהטוטים יצירתיים, שרק איש מבריק כמו לירז יודע להפעיל. הכול בכדי שיוכל להפיק את המקסימום עד תום ממש, משירותו למען העם היושב בציון. ודי בזה.

עכ”פ, כמובן שאחת ה-משימות, שלירז מצא לנכון לרתום למשימת הביטחון שהוא צורף אליה, הייתה לעבור ממוצב למוצב, אך לא פחות מכך, ממש מחייל לחייל (ומי יודע כמה החיילים שאליהם הוא הגיע לאורכה של הגזרה כולה), ולזכותם במצוות שמיעת תקיעת השופר – שהיא מצוות היום המובהקת של ראש השנה. הסמח”ט הדרוזי, בהיותו מכיר כבר היטב עם איזה ‘משוגע’ יש לו עסק (לירז הרחיב לתאר בפנינו את היחסים והחברות העמוקה ביניהם לאורך שנים), לא רק שלא התנגד לו בכך, אלא אף ניאות להמתין לו בכול מוצב, עד שיסיים לעבור ולתקוע גם בעבור החייל האחרון שזרוק באיזה אוהל בקצה המוצב.

אלא שאז הם הגיעו במסעם לאורך הגזרה, למוצב מסוים, שבו הסמח”ט ידע בו מראש שאין בו אפילו לא יהודי אחד. מה שהיה באותו מוצב, הוא שביסודו שירתו בו ׳בינשי”ם׳ (‘בני ישיבות’) באופן קבוצתי, אלא כי לקראת ראש השנה, ניאותו קבוצת מילואמניקים מהגדוד הדרוזי, להחליפם במוצב – באופן מלא, על מנת שאותם יהודים דתיים יוכלו לחגוג את חג ראש השנה בביתם בחיק משפחותיהם. עוד עדות מופתית לחברות והסולידריות ותחושת שותפות הגורל, בין החיילים היהודיים לחיילים הדרוזים – בצבא הגנה לישראל.

כך בהגיעם לאותם מוצב, נתן הסמח”ט ללירז להבין, כי למעשה אין לו מה לרדת מהגי’פ הצבאי, וכי הוא יכול להישאר ולחכות לו דקות ספורות בעודו עושה את סיור הבדיקה הביטחונית. ‘אין לך מה לעשות פה’ הוא אמר לו, ‘כולם פה גם ככה דרוזים, כך שלא תמצא פה קליינטים לתקיעות השופר שלך’.. ואכן, לירז ניאות לחכות בגיפ’ עד לשובו של הסמח”ט.

אך לא חלפו דקות ספורות, ולמרבה ההפתעה הוא רואה עובר למולו חייל – שבכלל היה לבוש בטרנינג. היה זה קל מאוד לזהות, כי אותו חייל אינו דרוזי בשום צורה ואופן. מראהו האשכנזי – טיפוסי דיבר לגמרי בעד עצמו. כאן אורו עיניו של לירז. הוא יצא לאלתר אל אותו חייל, אלא שעוד קודם שהספיק בכלל לפתוח את פיו, הפטיר לעומתו אותו חייל: ‘אוי ויי, עד לכאן הגעתם’?! אי”צ להסביר כמה הייתה זאת תגובה מפתיעה. ‘נתקלתי בהרבה סרבנויות לשתף פעולה עם אי אלו פעולות דתיות, אבל כזאת’, אמר לנו לירז, ‘זה היה לגמרי מפתיע’..

‘אומר לך את האמת’, פתח אותו חייל, ‘אני אולי לא נראה לך כזה, אבל אני לא נולדתי כפי שאני נראה כיום. למעשה, רחוק מאוד מכך. נולדתי וגדלתי בחסידות סטאמר. המקום אולי הקיצוני ביותר בחברה החרדית. אך מתישהו בשנות העשרים המוקדמות לחיי, החלטתי לעזוב את החברה הזאת, וללכת הכי רחוק שאפשר. לאמץ אורח חיים שאין בו ולו שמץ קל של ריח יהדות. ואכן, גם כך כשאני כאן במילואים בשירותי הצבאי, אני מנסה להתחפר הכי רחוק מכול זיקה דתית שהיא. זאת בדיוק הסיבה שכאשר הבנתי שאני אמור לשרת גם במהלך החג הזה של ראש השנה, ביקשתי בכול צורה אפשרית, אם ניתן למצב אותי בהיכן שיש את הסיכוי הנמוך ביותר שאתקל באיזושהי ריטואל דתי במהלך החג. ואכן, כך בדיוק היה, בקשתי נענתה. נמצא בעבורי המוצב הזה שאנחנו בו עכשיו, מתוך ידיעה מוקדמת בו, שלא אמורה להתקיים פה כל פעילות דתית, זאת באשר הוא כולו אמור להיות מאויש בדרוזים’..

אלא שכאן בא לאלתר הווידוי הבא, ששבר שיא נוסף של הפתעה בכול אותה סיטואציה סוריאליסטית:

‘כי אכן, כמה שמחתי לבוא לכאן’, המשיך החייל ההוא שלנו, ‘ביומיים אלו של חג, כשאני דווקא בסביבת חיילים שהצד השווה שבין כולם, הוא בכך שאינם יהודים בשום צורה. כך שאני יכול להיות רגוע, שלא ידבק בי בחג הזה, ולו שמץ של דתיות כלשהי. ואני יכול לנוח ולהעביר את הזמן בשקט ובשלווה. הללויה. אלא כי אז, כך משום מקום, באת אתה! איך הופעת לי כאן בכלל?! אתה לא אמור להיות פה, ובוודאי שלא לבוא לעומתי עם שופר ביד.. ממש אשר יגורתי באת לי’.

אי”צ להכביר במילים כמה לירז המתוק שלנו היה בשוק מוחלט. הוא כבר פגש הרבה מאוד מסוגים שונים ומשונים, וכמובן הרבה מאוד שהיו בעברם דתיים – ובעיקר חרדיים, וכיום הם רחוקים מכך כרחוק מזרח ממערב, אבל כזה? כזה עוד לא היה לו! כמובן שהוא ניסה לומר לאותו חייל, בחן ובנדיבות הלב הכה מופלאה ואופיינית שלו, כמה זה דווקא לא רעיון רע בכלל, שהוא ישמע בכול זאת תקיעת שופר. וכי למעשה, לא מדובר כאן במאמץ או בתנאי שטח קשים במיוחד. בסך הכול לשמוע לאיזה דוס מזוקן שתוקע כמה תקיעות מאיזה שופר. לא יועיל, לא יזיק.

אלא כי כאן, אם הוא כבר חשב שהוא ראה הכול, הגיעה התגובה המפתיעה באמת:

‘הרב’, כך אמר לו אותו חייל. ‘תראה, עכשיו שאם כבר אתה כבר פה, וזה נראה שהעניין הזה באמת סגר עליי מכול צד, אני רוצה לקיים את המצווה בהידור האולטימטיבי! תן לי ללכת לחדרי להחליף את הטרנינג במדים הצבאיים, לאסוף את עצמי ולהגיע אל קיום המצווה כמו שצריך’. אך בכך לא הסתכמה בקשתו; ‘הייתי גם רוצה, אם זה בסדר מבחינתך, שאני זה שאברך על ברכת ׳לשמוע קול שופר’, במקום שאתה תעשה זאת’..

אבל אם כבר חשבתם ששמעתם הכול, תקשיבו לדובדבן הבא שבקצפת:

כי לא נחה דעתו של דעתו של החייל החסיד-הבורח שלנו, עד שממש רגע לפני שהוא פצח בברכת המצוות על שמיעת קול השופר, הוא שאל ככה בחצי מבוכה את לירז את השאלה החסידית הבאה: ‘יש לך במקרה עליך “גרטל’ (אבנט, בעברית) שאוכל לחגור את עצמי – כמנהג החסידים, קודם המצווה’? אבל כמובן שאת לירז, שהוא חסיד בכול נימי נפשו, אי אפשר להתקיל גם לא בשאלה שכזאת, כי הלא הוא לא זז לשום מקום בלי איזשהו גרטל שנמצא עמו כחלק מהפק”ל החסידי המצוי שעליו. כך מצא את עצמו החייל חוגר עצמו בדחילו ורחימו בגרטל שהוצע לו על ידי החבדניק הזה שכמו נפל עליו משמיים, ומקיים את המצווה כדת וכדין, ממש – כמעט, כפי שהוא זכר מבית אבא. הוא עצם את עיניו באדיקות, ובירך בכוונה גדולה ועצומה – בהגייה היותר חסידית ושורשית: ‘בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ, לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר‘..

ע״כ הסיפור שסיפר באוזנינו לירז, כמעט מילה במילה.

—–

וכמה שהסיפור המטורף הזה הולם כל כך את דמותו של לירז ואופי פעילותו לאורך שנים. כי הלא אם יש מילה שמאפיינת את האיש, זאת ‘שליחות’. שליחות בכול רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו. לירז הוא השליח האולטימטיבי (ועמו במשך שנים ארוכות, אשתו ושותפתו לחיים ולשליחות, ענת שתחי׳). כאילו הרבי הגדול שלו מלובבי’ץ – הרבי של העם היהודי כולו, ממש חשב עליו כשהוא הביא לאור עולם את מוסד ‘השליחות’. כך הוא נתפס בעיניי לאורך שנים, אדם שכל פרט ופרט במעשיו ואורחותיו, אומר דבר אחד: שליחות.

ואם בשליחות עסקינן, הרי שלירז השליח הנצחי שלנו, תפס מיד את אותו אירוע לא ייאמן בקרניו. הוא במובן העמוק, את פשרו של כל הבלגן שהוא חווה בחג זה של ראש השנה תשפ”ו ושאותו אלוהים הקרה לפניו באופן כה בלתי צפוי. איך כל מסעותיו ועלילותיו, מתרכזים לרגע מצמית אחד ויחיד – כזה שבו הוא עומד מול חייל יהודי גיבור וקדוש – בעיצומו של יום ראש השנה, וכמו באבחה אחת מצית מחדש בליבו של את אש התשוקה והחיבור לאל חי. מבעיר בו את אותו פינטל’ע ייד’ (ניצוץ יהודי) המוכמן עמוק בנשמתו פנימה, ועושה אותו ברגע אחד ללהבת קודש יוקדת וסוחפת.

כך פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, אי שם במוצב נידח בגבול ישראל-סוריה, הוצתה התעוררות אחת של תשובה, כזאת שבכוחה להטות את העולם כולו לכף זכות. להכניס ולכתוב את כולנו לחיים טובים ארוכים ולשלום – בספרם של צדיקים גמורים.

——-

אפילוג:

כפי שאתם אולי יכולים לדמיין לעצמכם, ישבתי כך בשבת האחרונה וגמעתי בשקיקה את הסיפור הזה (ועוד שלל סיפורים, אנקדוטות ודברי תורה וחסידות) מפיו של לירז. אני לא אשכח איך שהבטתי אותו בהשתאות ואמרתי לעצמי, איזו זכות נפלה בחלקי להיות חבר קרוב של איש שכזה. וכמה אני אוהב אותו בכול לבי. אוהב, מעריך, ובעיקר מעריץ. איזו גדלות רוח וגבהות קומה. וכמה מי אם לא הוא, ראוי לחוות ולתת לנו מן טעימה קמאית כזאת לסיפורי מופת שמהדהדים סיפורי מופת מבית מדרשם של הבעל שם טוב ותלמידיו. לרגע כמעט סרתי ממש לחבק אותו חזק. כמו לאחוז בו שיישאר פה אתנו. אנחנו ממש צריכים אותו כאן, במציאות השגרתית האפורה שלנו. איפה עוד ישנם אנשים כמו האיש הזה. מן פלא בדמות אדם שיושב כאן בינינו וחולק באוזנינו מעשיות שבפעם האחרונה שנתקלנו בהם, הייתה בסיפורי אגדות חסידים מהמאה 18.

ואני זוכר גם איך עברה בלבי המחשבה, כמה טוב שהנה עוד ימים ספורים כל המילואים הללו נגמרים. לירז כבר יהיה כאן במקום מבטחים. יחזור שוב לחיק משפחתו, אשתו המדהימה ענת שתחי וחמשת ילדיו המופלאים.

ואכן, כך היה אמור לקרות. היום יום שלישי, לירז כבר היה אמור לסיים את אותם חודשי מילואים ארוכים (הוו כמה ארוכים), ולשים את הפרק הזה מאחוריו (לפחות לעת עתה). אלא שהיום בבוקר – כך ברגע אחד, האסון קרה. אין מאתנו יודע עד מה – וחשבונות שמים וכו׳, אבל בשורה התחתונה, המציאות העגומה היא כאן ועכשיו – פה עמנו במלוא אימתה. לירז שוכב ממש עכשיו כשהוא מורדם ומונשם, והרופאים נאבקים שהוא ייצא מפציעתו הקשה עם מינימום של פגיעה בגופו ובנפשו.

אין צורך לפרט, אבל לירז שלנו, האיש הזה שהוא יותר פרוז׳קטור מאשר סתם בשר ודם, זקוק עכשיו לתמיכה והתפילות שלנו. הלב נקרע והדמעות יורדות מאליהן, וכל שיש לנו בעת הזאת, הוא לחזור ולעלות על נס את האיש הזה. להקדיש לו את מקסימום האהבה ותשומת הלב. אין כמותו ראוי לתפילות ותחינות, לכול מעשה טוב והחלטה נכונה, לכול השתפרות והתכווננות. קצת אולי לאפשר לו להמשיך בשליחות האינסופית שלו, גם כשהוא שוכב שם בבית החולים כשהוא במצבו העגום – במחלקה הכה לא סימפטית ההיא.

ויהי הסיפור הזה, לזכותו ולרפואתו בקרוב ממש, ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו של הר׳ לירז צבי הלוי בן שרה יהודית.

אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ!
אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ!
אֵל נָא רְפָא נָא לוֹ!