בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את אחת החוויות היותר מטלטלות ומעצבות בחיי, כזאת שקשה לי להפריז במשמעותה ובאופן שבו היא כמו כוננה והגדירה את חיי מחדש. אומנם היא התרחשה בגיל מוקדם מאוד יחסית (16 וחצי), אך שמא דווקא בשל כך, היה בה בכדי לעצב ולצרוב את עוצם השפעתה עמוק בנשמתי פנימה. זאת חוויה שמאז (כבר כשלושה עשורים), אני חוזר אליה מדי שנה בפרשת בראשית. הכתובים כמו עולים וצפים ועמם הקול ההגותי הצלול והמרעיש ההוא (לפחות בעבורי באותה העת), ושאותו אנסה לשרטט ולעלות על כאן הכתב, בתקווה שאצליח לעשות זאת נאמנה.
היה זה בדיוק לפני שלושים שנה. באותו יום חמישי – שקודם שבת בראשית, שנת תשנ”ו – 1995. הערב ההוא ששינה את חיי לנצח. הייתי אז בשנת לימודיי הראשונה בישיבה הגדולה שעל הגבעה, ‘ישיבת פנוביז”. נער צעיר שעושה את צעדיו הראשונים בהיכל התהילה של עולם התורה הליטאי . מפלס את דרכו בינות מאות רבות של צורבים ותלמידי חכמים, ומנסה למצוא איזושהי חלק ונחלה משל עצמו. בקעה אחת של אמת רעיונית ולו כלשהי, שהוא יוכל להתגדר בה. אומנם כמי שעשה הכול בכדי להיות תלמיד מן המניין, היו ראשי ורובי לנים בעומקה של תלמוד. נבכי הסוגיות, ההגדרות והסברות, האותיות הקטנות בספרי הראשונים והאחרונים, היו לחם חוקי בשגרת לימודיי היומיומית.
אך עדיין, כבר אז, בוצין בוצין מקטפיה ידיע, נפשי חשקה אל משהו אחר, אל דבר מה נוסף כלשהו. כזה שלא בהכרח אפילו ידעתי להגדיר אותו לעצמי, לשרטט לו קווים מוגדרים של תוכן וצורה. אבל זאת ידעתי כי אני מחפש משהו. תר אחר אותו הדבר שלצערי כי רב, בית המדרש העצום והכה תוסס ועשיר שהייתי בו, לא היה מסוגל להעניק לי. לספק כדבי את תיאבון רוחי ומחשבותיי ההולכות אנה ואנה, מהכא ולהתם וחוזר חלילה.
‘כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא’, כבר פסק החכם קהלת. וכך גם הייתה תחושתי. “עמל האדם לפיהו’ כמה שיש במילים אלו תיאור מדויק למתכונת עמלה של תורה הישיבתי-טיפוסי אליה התוודעתי על בשרי ממש. התובענות וההתמדה הבלתי נדלית, הרביצה בין משפתיים – בינות מי יודע כמה סוגיות ודפי גמרא לאין קץ. אבל הנפש, הוי הנפש, היא מה יהא עליה?! כמה לעתים שוטטה לה בטבעיות משל עצמה, במקומות אחרים לחלוטין. שטה בחופשיותה אל עולמות זרים של מחשבות ורעיונות. אל מקומות שעמם (שמא באופן בלתי נמנע), באות ומנקרות גם הספיקות והשאלות הנוקבות. אמנם אלו היו באותה העת יותר בבחי’ ‘ליבא לפומיה לא גליה’ – כמוסות עמוק אי שם במכמני הרוח, בחרכים ובסדקים שבנשמה, אבל הנשומלע’ השובבה כדרכה בקודש, מנסה לחמוק לה לרגעים חוצה. לחוש ולו כאבחה קלה דבר מה שיש בו ערך מוסף של התבוננות רעיונית. להציץ אל מבעד פרגוד ההגות והלך הרוח שרווח באותן ערוגות ובתי מדרש שבהם גדלתי והתעצבה אישיותי. היה זה בית מדרש, שלצד הערכתי העצומה אליו בהיבטים רבים, הוא הרגיש לי לעתים קרובות (בצדק או שלא), נבוב וקלישאתי לעייפה. רצוף בססמאות חלולות, שאין בהן דבר וחצי דבר המסוגל באמת לשאתך כמן רגע, אל הנשגב והפלא. בוודאי שלא להשביע את רעבונך לאמת צרופה, כזאת המדברת בעד ומתוך עצמה (ומכאן הייתה גם קצרה הדרך לשוטטות בשדות זרים של הגות והלכי רוח. אבל ע”כ ארחיב בהזדמנות אחרת).
וכך הגעתי לר’ משה שפירא. או בעגה הרווחת בקרב תלמידיו: ר’ מוֹיְשֶׁה. כמובן שכוונתי כאן, הוא למורי ורבי הבלתי נשכח, הגאון רבי משה שפירא זצ”ל. מי שבמובנים רבים, אין כמותו להיחשב כגדול בעלי המחשבה היהודיים בדורנו זה האחרון. אך לא לספר בגדולתו של האיש באתי כאן, לגולל ברוממות דמותו של מי שהיה לא פחות מאשר אבי הרוחני והרעיוני במלוא מובן המילה. אלא דווקא לחלוק עמכם את עוצם ההשפעה שהייתה לאיש על חיי ואורחות מחשבתי, ממש למן הרגע הראשון שבו דרכתי על סף בית מדרשו. ולא פחות מכך, שלא למנוע את הטוב מבעליו, ברעיון אחד נפלא ויסודי ששמעתי אי אז באותו השיעור מפיו.
אין כאן המקום להאריך, איך וכיצד הגעתי אל המקום ההוא, במרומי ישיבת אור שמח, שבשכונת מעלות דפנה שבירושלים, אך בשורה התחתונה, הנה אנוכי שם. עלם צעיר, מחפש ודורש חכמה, ששמעו של האיש, ההוגה הנדיר והכה יוצא דופן הזה, ר’ מוֹיְשֶׁה שפירא הגיע לאוזניו, כשבהחלטה של כמעט מעכשיו לעכשיו, החליט לעשות את הדרך הארוכה מהישיבה שבבני ברק ועד לשיעורו המיתולוגי בימי חמישי בערב בישיבת אור שמח. ‘לך לשם’, אמרו לי מי שאמרות. ‘שם אתה עשוי למצוא את אשר כה תאבה נפשך. לך תדלה מים מבאר תורתו של ר’ מוֹיְשֶׁה. אלו הם המים החיים שעשויים להרוות באמת את צמאונך’. אז הלכתי להציץ, בתקווה כמוסה שגם אזכה להיפגע. או ליתר דיוק, להישבות בקסם.
ורק להזכיר, בימים הם גם האמצעים האלקטרוניים לחיפוש ובירור מוקדמים, כמעט ולא היו בנמצא, ובוודאי שלא היו זמינים בעבורי במקום ההוא שבו הייתי. כך שבמידה רבה, עשיתי את דרכי הארוכה אל השיעור הנכסף ההוא, כשאני במצב של מסך בערות מוחלטת. לא באמת ידעתי דבר וחצי דבר על דמותו, הגותו או כל מה כיו”ב. אך שבכל זאת איכשהו אמר לי לבי, שיש שם משהו. שאכן מוצדק וראוי לעשות את כל דרכי עד לשם, בשביל להתוודע למשהו אחר ושונה לחלוטין מכול מה שהכרתי בשנותיי הצעירות, עד לאותו היום.
וכמה שלא התאכזבתי!
אני לא אשכח את הרגע הראשון שבהם הגעתי למקום השיעור ההוא. השעה הייתה אז 19:00 בערב. אולם ההרצאות היה דחוס לעייפה בעשרות רבות של תלמידים מקשיבים, שעלו ובאו והתקבצו, בשביל לשמוע תורה מפיהו של ר’ מוֹיְשֶׁה. רבים מהם אף אחזו בעטים ורשמו בשקדנות כל מילה שיצאה שם מפיו. אך מעל הכול היה ניכרת שם בחלל יראת הרוממות. מן סוג של חיל ורעדה שלא מצאתי כמותם עד כה בשום מקום אחר, גם לא בהיכלות חדרי השיעורים המיוזעים של הישיבה הנעלית שבה למדתי. אך מעל הכול, הייתה זאת כמובן דמותו הטמירה של ר’ מוֹיְשֶׁה. כי אכן, היה בו משהו טמיר. אומנם צפיתי בו מרחוק, מן המקום שבו עמדתי שם מירכתי האולם, אך עדיין הוא התגלה שם במלוא הדרת תפארתו. כמה יופי נאצל שידרה דמותו. מן צורניות מזוקקת של אישיות מוגמרת. מה שלמדנו שקוראים אותו שם במחשבת המוסר הקֶּלְמָאִית: ‘האדם השלם’. אך את מראהו זה, בלתי ניתן היה להפריד מקולו הזך והכה צלול שניסר בחלל האולם. מן דיבור סטואי, מונוטוני, שקול ומחושב בתכלית. וכאן מן הראוי לומר כמה מילים על אותם דברי אלוהים חיים שנשמעו שם, כמן קול גדול ולא יסף.
קשה לי להסביר כמה בדיעבד, היה זה לא פחות מפלא פלאים באותה מקריות-כביכול, בעובדת הגעתי לשם דווקא בשיעור שנסב על הפרשה הראשונה בתורה: פרשת בראשית. ע”כ עוד ארחיב את הדברים להלן. אך זאת ייאמר, כי באותה נקודת עת לפחות, לעובדה שגדלתי והתחנכתי לאור האמיתות האמוניות המוכמנות בפרשה הייתה דווקא תרומה להשטחה המובנית של הרעיונות האצורים בסיפור הבריאה המכונן המופיע שם.
כי כך או אחרת במידה רבה, יסודות אמונתי, היו יצוקים על אותה פרשנות ראשונית, ואפילו בסיסית ושטחית, של סיפור הבריאה. זה התמצה בערך כך: העולם הוא מציאות שנבראה על ידי אלוהים בשישה ימים, לפי סדר ומהלך הדברים המופיעים לאורכה של הפרשה – מבריאת האור ביום הראשון, ועד לבריאתו של האדם ביום השישי, כאשר ביום שלמחרת – היום השביעי, אלוהים שבת וחדל ממלאכתו.
ורק דוגמא קטנה, לכמה פרשנות זו עשויה להיות כה מבלבלת ואפילו מתעתעת, עד שלא אשכח איך כבר בגיל ילדות, ניקרה בראשי השאלה (הדי בסיסית למעשה), מהי בעצם משמעה של שביתה זו ביום השביעי? זאת בהתחשב בעובדה שאנו הלא יודעים כי אלוהים מעולם לא חזר למלאכתו, קרי לא ביום השמיני ולא באף יום שלאחר מכן, כך שבמה זכה להתייחד אותו יום השביעי, על פני כל הימים שלאחריו, מאי אז בראשית הבריאה ועד עצם היום הזה? אך זאת כאמור רק דוגמא אחת, לתהיות שונות ומשונות, שאולי באופן בלתי נמנע עולות וצפות במוחו של ילד שקצת הולך ומתבגר מסיפורי הבריאה הפשטניים עליהם הוא מתחנך כבר בגן הילדים. לשמחתי בירכתי דעתי נתתי לכך, כי לבטח לעניין כה יסודי ומהותי באמונתנו היהודית, אמורות להימצא רבדי משמעות ופשר עמוקים שבעתיים. אך במידה רבה, לא באמת ידעתי אנה באמת אוכל למצוא זאת. אנה אוכ להוליך את תהיותיי, שאלותיי וספקותיי, למצוא נחמה ומזור לתעתועי רעיונותיי.
ואם להודות על האמת, זהו תהליך של התמודדות, אותו עוברים צעירים רבים, המנסים לפלס נתיבות של היגון וסדר, פשר ומשמעות, בתוך אוסף של כתובים, אמירות ודוגמות אמוניות כאלו ואחרות, שרבות מהן אכן מעוגנות שם בפרשה האמונית המובהקת, אולי היחידה בתורה כולה. זהו נושא רחב בעלי משמעויות והשלכות שונות ומורכבות מאוד, והיריעה כאן קצרה מלהכיל זאת.
אך כל שבקשתי בשורות אלו, הוא דווקא לנסות ולתאר את נקודת המפנה הכה מטלטלת. כי כגודל התסכול מן השטחת השיח וההתבוננות האמונית/רעיונית, כך גם הייתה גודל ההפתעה, וכמים קרים וזכים על נפש עייפה עד מאוד.
כי את הדברים שר’ מוֹיְשֶׁה דיבר שם, לא אוכל לשכוח עד ליומי האחרון. אני זוכר זאת ממש כאילו לא היה זה לפני שלושים שנה, אלא שלושים שניות. אומנם הגעתי להערכתי, דקות ספורות לאחר תחילת השיעור, אבל הספקתי לשמוע את התהיות הראשונות שנשאלו שם אודות פרשנותו הנודעת של הרש”י הראשון בפרשה – ולמעשה בתורה כולה (זאת שרש”י שם בפיו של רבי יצחק). ודומני שמן הנכון יהיה להביא כאן את דבריו הללו של רש”י במלואם:
“בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: “לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים”, הם אומרים להם: “כל הארץ של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו“
ר’ מוֹיְשֶׁה הביא כאן לאלתר את תמיהתו הידועה של הרמב”ן על דבריו אלו של רש”י, באופן שבו ייתר לכאורה את הצורך שבפרשה כה חשובה ומשמעותית:
‘ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב”בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים”, כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל‘.
כאן טרח ר’ מוֹיְשֶׁה להטעים במילותיו הקולעות אל השערה, כמה לפנינו לא עוד מחלוקת או ראייה השקפתית שונה בין שני חכמי ישראל, אלא משהו הנוגע בבסיס היותר ראשוני של האמונה היהודית, ולמעשה בבסיסם של החיים הדתיים כולם. כי הלא התמיהה עולה וזועקת מאליה, איך באמת עלה כך בדעתו של רבי יצחק המובא ברש”י, למחוק לחלוטין את אבן הראשה הכי משמעותית באמונה היהודית?!
אלא שכאן באה ההטעמה, כשהיא נבנית ומתגבשת כשרגא דליבנא, במלאכת אומן מופתית של ציטוטים ומבואות, הדגשים וחידודי לשון, כשהכול הולך אל נקודה רעיונית מכוונת אחת ויחידה. אין אכן פשר באמונה היהודית כשלעצמה, כאידיאה תיאורטית צרופה, שאינה נושקת אל ההוויה הממשית. אל אותה ריאליה של החיים עצמם. או אם נרצה, אל הממשק בין האדם לאדמה, או במקרה הזה, בין העם היהודי לארצו. ולא בכדי מוצאו של האדם הוא בדייקא מן האדם, וכך הוא גם חרוט בשמו, כי זאת תכלית מעמדו ותפקידו בעולם: להתגדל ולהתקומם מאותו יסוד עפרי – ראשוני, ולהיעשות למודל הצורני המכוון של האנושיות – בקומתה השלמה, ואשר לשמה הוא נוצר.
אך הנקודה היותר מרעישה בעבורי, היה באותו הרגעים שבו חזר ר’ מוֹיְשֶׁה לקרוא את אותם דברי הרש”י, כשהוא חוזר ותוהה בהם, האם אכן תשובתו ההיא של רבי יצחק מספקת? הוי אומר, האם אכן רק בשביל להצדיק איזושהי פלוגתא ומאבק סביב פיסת אדמה באפשהו, בין עם ישראל לאומות אחרות, מוצדק לכתוב פרשיות שלמות, ובייחוד פרשה שכזו – כמו פרשת בראשית, שהיא חידתית וסתומה מכל צד. ועוד יותר, הלא הבטחות לעם ישראל על ארצו, היו עוד לרוב כהנה וכהנה, כך שבוודאי שברגע האמת של הפולמוס העתידי ההוא על ארץ ישראל, יוכל כבר להימצא אותו מענה ניצח ובלתי ניתן לפקפוק, אודות זכות העם היהודי על ארצו?
וכאן בא המענה המפתיע של ר’ מוֹיְשֶׁה שהותיר אותי כנער צעיר, פעור פה ממש. בראייתו, יש קשר הדוק ביותר בין תהליך הבריאה שמופיע בסיפור שלפנינו, לבין העובדה כי בנקודת הקצה, היא עשויה לשמש בעדם ככתב הגנה – כתשובה תיאולוגית לשאלת זכותם על הארץ. וכאן הסכיתו נא לצעקה ההיא שנשמע באחת מפיו של ההוגה הנפלא ההוא: ליסטים אתם – אמת לאמיתה!
כי כל מעשה הבריאה, תכליתו לשרטט בפנינו את התהליך המתפתחת, בהפיכתו של ‘התוהו ובוהו’ ל’וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר‘. שם בדיוק, באותה נקודת תפר כה עדינה ושברירית – באופן שבו ממש ברגע אחד, אותו התוהו ובוהו, שמסמל את הכאוס, היעדר הסדר והמכוונות המוסרית, נעשה לאור בוהק – שכולו בסימן של יצירה, גדילה והתפתחות. כאשר בדיוק מתמצית תכליתה, מהותה, ותפקידה עלי אדמות של האומה היהודית, להיות כל הזמן במצב של ‘ליסטים אתם’ – לא לחדול לגזול ולקחת את כל שהוא לכוד בעמקי הקליפות של הרִיק וההבל, ולעשותו כלי לביטוי וגילוי אלוהי. או אם נרצה, לאור של סדר ומשמעות, מכוונות ותכלית.
כך שבמובן זה, תשובתו של רש”י אינה מנסה בשום צורה ואופן לבוא וכמו להנפיק לנו את הקייס המשפטי המושלם כתגובה הולמת לאיזושהי מחלוקת נדלני”ת – אפשרית עתידית, אלא להגדרה אונטולוגית שאין מהותית הימנה, אודות טיבה של הבריאה – ככזאת ההולכת בהגדרתה מן התוהו והבוהו הכאוטיים, אלי האור היצירתי ורצוף המשמעות. אך לא פחות מכך, זאת תשובה שמגלה לנו את תפקידו וייעודו המכוון של האדם, ובדייקא של העם היהודי: להיות ליסטים. לא לחדול כמו לכבוש ולהשתלט על אותו מרחב קיומי, שהוא כולו בבחי’ ‘תוהו ובוהו’, כל עת שהוא נמצא תחת שליטתם התרבותית/ערכית של מי שהם בבחי’ ‘משפחות האדמה’ (אותם שבעה עממים המוזכרים בתורה), ולעשותו מרחב הנושק אל הנשגב והטרנסצנדנטי, כזה שהוא רצוף גילוי של אור ותכלית.
אם תרצו חברים, באותם רגעים שאין לי שום דרך לתארם, מאשר אגרוף היישר לבטן, התוודעתי לראשונה לגרסה קדומה ומתוחכמת מאוד, של אותם ‘פרוטוקולים של זקני ציון’ הידועים לשמצה. אלא כי הפעם הייתה זאת, דווקא בגרסה היותר נשגבת וראויה שלה. אבל רק תנסו לדמיין כמה היה זה קשה לעיכול.
כי אכן כי כן, תפקידו של היהודי הוא להיות במצב תמידי ומתמשך של ‘ליסטים אתם’. לא לחדול לגנוב ולשדוד את אותו הצד שמתבצר בנבזותו המוסרית, בתוהו והבוהו שלו, כשמיניה וביה מחוללת גניבה זו מטמורפוזה עצומה. הארץ נעשית לארץ הצבי, כזאת שעליה קורא משה רבינו: ‘אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה‘. כי מה לנו הפכי וקוטבי יותר מאותו ‘תוהו ובוהו’, לממד ארצי וחומרי, שהוא בבחי’ ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד’.
אתם מבינים חברים? לא באים לספר כאן משהו על ארץ ישראל וטיעונים לטובת מי מנושאים והנותנים עליה, אלא להגדיר את אופייה הקוסמולוגי/מוסרי של הבריאה! זאת לצד מיצוב ברור וחד אודות תפקידו של האדם ותכליתו עלי אדמות – כאשר בחוד חניתה של המגמה האנושית הזאת, עומדת האומה היהודית.
וכך המשיך ר’ מוֹיְשֶׁה להטעים את המשך דברי הרש”י האמורים: ‘הם אומרים להם: “כל הארץ של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו’. הוי אומר, העובדה ש’כול הארץ היא של הקב”ה, היא בהכרח משמעה שעליה להיות נגאלת, או אם נרצה נגזלת ממש, מכול מה שמייצג את ההפכיות המוחלטת לגילוי האלוהי – מונותאיסטי. כאשר אותו ‘הישר בעיניו’ הוא מי שנמצא ממש שם – על הקו התפר, בעבודה עקבית ושיטתית, בהתמרה מתמדת. וכפי שקוראים לזה בחסידות: אתכפייה, ומשם למדרגה האולטימטיבית: אתהפכא. או בל׳ הנודעת של הזוהר: ‘מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא‘ (אלו מכם ההופכים את החושך לאור ואת הטעם הר למתוק).
כך בהינף תנועת מחשבה אחת, העמיד ר’ מוֹיְשֶׁה את האומה היהודית ככובשת האולטימטיבית. או כפי שהוא ניסח זאת בל’: חבורת ליסטים! היהדות בראייה זו, היא אימפריאליסטית בהגדרתה היותר ראשונית. ואכן, יש משהו בכך אלים, ברוטאלי. זאת מגמה שמחייבת התאמצות מיוחדת. מחייבת את הנכונות לשבירה ואפילו ניתוץ. כי זאת ייאמר, התוהו ובוהו, מופיע כאן בפרשתנו כברירת המחדל. אמירתו הבריאתית של אלוהים מופיעה לראשונה דווקא בבריאת האור, כאשר התוהו ובוהו כמו היו שם מאז ומעולם. שם עם הופעת האור, מופיע האלוהים במלוא עוצמת התגלותו הראשונית. במובן זה, הבריאה בהגדרתה היא הפכית לכל מה שמייצג אותו התוהו ובוהו, כך שלשם התמרתו, אין מנוס מהתגברות אקטיבית, כבישת הממד הבריאתי על פני הממד הכאוטי.
בעומק הרעיון, הלכו הדברים והסתעפו שם להקשרים נוספים. הם נגעו בבסיסם בראיית חכמים הנודעת על העולם הטרום בריאתי, באופן שבו ש”היה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן” (בראשית רבא, ג’ ז’). אתם מבינים? יש בה בבריאה ממד דקונסרוקטיבי מובהק. היא תובעת בהכרח להחריב ולבנות בו זמנית. אין בריאה שאין בה מן החורבן. זאת גרסה יהודית – קוסמולוגית שכזאת, לאותו ‘עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה, מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל, אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה, לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל‘ מהמנונם הנודע של האינטרנציונל.
אבל עוד יותר ממה שהייתה שם התייחסות לבריאה ואופייה, הייתה שם התייחסות אל האומה הכובשת. אל העם היהודי ששורשיו נעוצים שם – בהגשמת הבריאה המכוונת, באותה הוראה על “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אמר ר’ תחליפא: באברהם, הן הן האותיות בהבראם, בזכותו של אברהם“. כי זאת בדיוק תמצית סיפור הופעתו של אברהם, או אם נרצה, סיפור הופעתה של האַבְרָהָמִיּוּת עלי אדמות. האומץ לקום ולהחריב עד עפר את אותו יסוד של תוהו ובוהו. את אותה אלילות מגושמת שמקרקעת את האדם ארצה. תוקעת אותו בפגאניות וקטנות מוחין – מוסרית ותרבותית גם יחד. וכפי שהטיב לשרטט את דמותו הרמב״ם בריש הל’ ע”ז:
‘כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו‘
כמה יסוד של שבירה ואיבוד, ישנה כאן בהופעתה האולטימטיבית של הבריאה. ביכולת להגיע לתוצאה התכליתית המכוונת של: ‘אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם‘. ובינו זאת בינה.
הזמן קצר והטקסט צר מלהכיל במתכונתו זו, את כל השיעור המופלא ההוא על סף הסתעפויות הרעיוניות. אך בכול זאת חשוב לי דווקא לחזור לממד האישי יותר שבסיפור זה. כי כבר אי אז בנקודת הזמן ההיא, אני זוכר את עצמי עומד כמהופנט לגודל הדברים ולעוצם חידושם. למעשה הייתה זאת הפעם הראשונה בחיי שבה התוודעתי למשהו שהוא אחר לחלוטין. שונה בתכלית מכול מה שהכרתי וידעתי עד כה. וזאת עוד ייאמר, כי אפילו עוד יותר ממה שהיו אלו עצם הדיבורים ותוכנם המטלטל, היה זה עצם המעמד. האופן שבו נאמרו הדברים ונחתכו באיזמל המחשיבה החדה והנוקבת, של האיש שעמד שם בסוף האולם והדהד את דבריו.
ואכן כי כן, הייתה זאת בעבורי אאוריקה! במלוא מובן המילה. גילוי מכונן, שייעשה מעתה כמן נקודה ארכימדית, שכול מה שקורה לאחריה, איכשהו כבר מתייחס ומתכתב לעומתה. לא אשכח איך מיד ביציאתי חוצה באותו הלילה – לפני שלושים שנה בדיוק, כשעמדתי שם ממש על סף דלת בניין הישיבה, והבטתי לשמיה הבהירים של ירושלים, וכמו אמרתי לעצמי כמשיח לפי תומי, זכור היטב את הערב הזה, כי הוא לא פחות מאשר קו עמוק החרוץ בקרקע מציאותי. מעתה ואילך יהיה לפני ויהיה את האחרי. כמו ידעתי בבירור באיש הזה, שאליו ואל הגותו התוודעתי אך עתה, כי הוא הולך לשנות לי את כל עולמי, התורני, הפילוסופי והתרבותי גם יחד. כך כמו הרגשתי באחת, כאותה יונה שמצא מנוח לכף רגלה הנודדת ורצופת החתחתים.
הרבה מים זרמו מסוף העולם ועד סופו – מאז אותו הערב הבלתי נשכח ההוא. אין צורך להכביר במילים, כמה בשנים שבאו לאחר מכן, דבקתי באיש ברמ”ח איבריי ושס”ה גידיי, והייתי כרוך אחריו בתכלית. הלכתי אחריו למקומות קרובים ורחוקים גם יחד, גמעתי בשקיקה מפיו מאות ואלפי שיעורים והלכי מחשבה. ובאותה מידה גם הלכו והתעמקו יחסיי האישיים עמו, עובדה שאף גרמה להתרחקות בתקופה מסוימת. אך ע”כ אין כאן המקום להרחיב.
אך עובדה אחת נוספת ראויה כאן לציון: וזאת בכך שלא פחות ממה שגיליתי באותו הערב את הגילוי המרעיש אודות אפשרות המחשבה וההגות התיאולוגית הכה חדשנית ויוצאת הדופן של ר’ מוֹיְשֶׁה, גיליתי מחדש ולמעשה בפעם הראשונה באמת, את פרשת בראשית. כמה פתאום אהבתי אותה, כמה היא פתאום הייתה נראית לי סדורה לאין ערוך. וכך במשך השנים הלכתי והעמקתי בפרשה זו, וזכיתי למצוא בה אוצרות הגותיים רחבים מני ארץ ועמוקים מני ים – וזאת בלי שום גוזמא כלל. וכך כמה שנים טובות לאחר אותו ערב מכונן, ייסדתי שיעור בפרשת בראשית לקבוצת חברים מקשיבים. היה זה שיעור שבועי שנמשך לאורך קרוב ל11 שנים, כאשר במשך מאות רבות של שיעורים הגינו בסודותיה ההגותיים הנפלאים של הפרשה כמעט מכול צד אפשרי. אבל ע”כ הרחבתי כבר את התיאור במקום אחר.
כך או כך, כמה זכור אותו האיש לטוב, באופן שבו כבר אי אז, באותו הערב – לפני שלושים שנה בדיוק, חתר לי את החתירה ההיא, והמציא לי מזור כה מיוחד לנפשי המשתוקקת. וכמה יש בכך כזכייה כפולה ומכופלת, בעובדה שהיה זה דווקא בפרשה זו של בראשית – שהיא בראייתי אבן הפינה הפילוסופית של התורה כולה, ובמידה רבה של החכמה האנושית (ובוודאי זו המערבית) בכלל. והפוך בה והפוך בה דכולא בה.
וכשעמדתי בשמחת תורה האחרון, וזכיתי לשמש כחתן בראשית, ואף להיות זה שקורא בכתוביה הראשונים של פרשה זו, עלו וצפו בי זיכרונות ותובנות לאין מספר, אך מעל כולם ריחפה הצעקה המהדהדת ההיא:
ליסטים אתם – אמת לאמיתה!
ולוואי אכן רק נזכה. שלא נחדל ושלא נתעייף מלעמוד בפרשות דרכים כאלו ואחרות, וללסטם את הבריות והעולם כולו. להתמיר את הכול מן התוהו והבוהו, אל אור של אמת וצדק, מוסר ותרבות.
שבת שלום ומבורכת!