במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה של עיר – אצל אוהל החטופים בכיכר פריז שבירושלים. הלכתי במשך חודשים ארוכים, הגם שבהרבה מקרים הרגשתי שלא בנוח – וזאת בל’ המעטה, עם לא מעט מהססמאות והקריאות שנשמעות שם על בסיס קבוע. שחלקם גובלות ממש בנאצות וחירופים, ואפילו במקרים מסוימים בהסתה פרועה ממש.
עדיין, בחרתי ללכת. עשיתי זאת כיוון שהרגשתי שאין לי באמת את הפריבליגיה להיות רגיש וסטירילי כשזה מגיע לסוגיה הנוראה הזאת של החטופים ומצבם. לעמוד כתף אל כתף עם בני משפחותיהם ברצון ובקריאה להחזירם הכי מהר שרק אפשר. כי זאת ייאמר, איך שלא הופכים את זה, עם כל הכבוד לכול המטרות האחרות הסופר-חיוניות של המלחמה הזאת, אחרי ולפני הכול, החטופים זה האירוע הכי ממשי, מדמם וטרגי של חיינו כאן ב15 החודשים האחרונים. או ליתר דיוק, זה האירוע ה י ח י ד שעדיין משאיר אותנו עמוק שם, באותו יום מר ונמהר הקשה בתולדותינו – של השביעי באוקטובר. היום הארור הזה פשוט מסרב להיגמר. הוא עדיין ממשיך וממשיך לרדוף אותנו גם אחרי 465 ימים. ונראה לי שאם יש משהו שאנו רוצים, זה בראש ובראשונה, פשוט לסיים את הסיוט הבלתי נגמר הזה. איכשהו להניח אותו מאחורינו. כי איך בכלל אפשר באמת לחזור לחיים, לחבוש את הפצעים ולאסוף את השברים, כקהילה וכפרטים, כשעדיין 98 מאחינו ואחיותינו עודם משוקעים שם במקומות האפלים והמחרידים הללו של עזה?!
אבל אחרי שאמרתי זאת, מתישהו הרגשתי שזה קשה לי להמשיך ולהשתתף באירועים הללו. כי פתאום הבנתי שזה כמעט בלתי אפשרי להיות שם אם אתה לא חלק אינטגראלי מאותה עמדה ברורה ונחרצת. משהו באווירה, בסגנון ובריתמיות של האירוע, גרם לי להיפרד – ובצער, מהמחשבה כי ניתן להפריד בין עצם התמיכה הבאמת כנה ובלתי מותנית בחטופים והזדהות עם מצבם, והתמיכה המעשית ואפריורית בעסקת חטופים – תהיה אשר תהיה.
כך באותה מציאות חלוטה והומוגנית ששוררת שם, נעשה כמעט בלתי אפשרי להביע אותו רצון אמתי וכנה שהיה לי להזדהות. לחזור ולעלות את הנושא לסדר היום ופשוט לזעוק את זעקתם האילמת של אותם אומללים. לוודא שחלילה המציאות המוסרית והתרבותית שלנו לא תחזור באמת לשגרה, כל עת שהם עודם שם במקומות הנוראיים הללו – זאת מבלי שבהכרח אותה זעקה תהיה משמעה תמיכה בעסקה-בכל-מחיר-כאן-ועכשיו. כי אולי זה מאוד דומה, אבל עדיין שונה. אפילו מאוד. תמיכה בחטופים ממש אין משמעה בהכרח תמיכה מיניה וביה בעסקה. ומה לעשות, מה שהבנתי שם באופן מובהק, שאני משתתף באירוע שעניינו הוא אחד: תמיכה נחרצת וחד משמעית בביצועה של עסקת חטופים, תהיה המתכונת והמחירים אשר יהיו.
כי מה שאני מנסה לומר, זה כי לצערנו כל הסיפור הטרגי של החטופים לא פחות מאשר נחטף למעשה ונקרע לגזרים בידיהם של שני צדדים. כן, לא די להם לאומללים הללו שהם נחטפו באכזריות פעם אחת, עכשיו גם השיח והדיון אודות זכותם לחירות וחיים, נחטף גם הוא לעולם בינארי ודיכוטמי – של בעד ונגד פשטניים. אתה חייב איכשהו למצוא את עצמך בין הלנו לעומת צרינו. בין הימין והשמאל, ואפילו בין הכן-ביבי או לא-ביבי. אפילו גם זה השתרבב לשיח.
והלא כמה איוולת ועיוות ישנה בהשטחה ונביבות השיח הזה. איך צד אחד מחזיק בעמדה כה טוטאלית ונחרצת מחד, ובראייתו תהייינה אשר תהיינה ההשלכות והתוצאות ההרסניות האפשריות, על החטופים להשתחרר בכל מקרה ומצב. כן, גם אם המשמעות היא מסמוס ואפילו מחיקת כמעט כל המאמץ המלחמתי האדיר וההירואי שנעשה עד כה ברצועת עזה, הקורבנות וההתמסרות, הגבורה וההישגים הבלתי נתפסים. זאת כאשר מנגד, ישנו את הצד שמתנגד ודוחה קטגורית על הסף כול מהלך שמחייב (באופן בלתי נמנע) מחירים קשים מאוד, כמו לדוג’ שחרור של מחבלים כבדים וכו’.
וכאן בתווך הזה, מה לעשות, אני מוצא את עצמי כקרוע. או במילה אחרת, אמביוולנטי. באמת שלא מסוגל לקבל אף אחת מאותן שתי גישות קוטביות ששולטות בשיח הציבורי. כי כמה לעשות, מדובר בסוגייה כה רגישה שעוסקת בדיני נפשות ברמה החמורה ביותר, כזאת שמציבה בפני כולנו, אם נרצה ואם לאו, את שאלת מצבם וגורלם של 98 מאחינו ואחיותינו – ותובעת מאיתנו מחויבות עמוקה לעשות הכול בכדי להוציאם מאפלה לאורה ולהשיבם ארצה הכי מהר שרק אפשר. זאת כשמאידך, ברורה לכולנו המשמעות החמורה של אותם מחירים. אלו כל ילד מבין שאיך שלא נהפוך את זה, יהיה עלינו לשלם (בעיקר סביב עצירת המלחמה וגריעה דרמטית בהישגים המלחמתיים שהושגו עד כה).
כך שמה לעשות, אני באמת שלא בטוח שאני יודע מה נכון ומה לא, ולא רק בגלל שאני יודע כמה שאני לא יודע פה בסוגיה הזאת – פשוט חסרה לנו אינפורמציה בסיסית אלא כי באמת אני לא בטוח שאני יודע מה נכון לפסוק ולהחליט כאן מבחינה מוסרית (או אפילו הלכתית/יהודית). וכן, את זה אני אומר דווקא כאדם דעתן, שמנסה לפחות לגבש עמדה מוצקה וקוהרנטית ככל האפשר, בשלל סוגיות ערכיות ומוסריות, בוודאי בעניין כה דרמטי והרה משמעות שנמצא על סדר היום.
כך שבערב הזה, שנראה כי אולי אנחנו קרובים לעסקה לשחרור חטופים, כפי שלא היינו מאז העסקה האחרונה לפני למעלה משנה, וכבר כמו ניתן לחוש את פעמי השחרור הכה מיוחל, אני באמת שלא לקבוע את עמדתי. בוודאי כל עת שלא ידועים כל הפרטים לאשורם. איך בכלל אפשר לנקוט עמדה, כאשר מה שעומד על הפרק הם שיקולים, מחירים ותרחישים שתוצאתם לא תשורנה כלל. אוי לנו מיוצרינו ואוי לנו מיצרינו. לבי עם מקבלי ההחלטות שאיכשהו הם אמורים לקבל ולהכריע בדילמה הכה קורעת ומחרידה הזאת. בתקווה ותפילה שאכן אלוהים יהיה עמם, להבין ולדעת מה נכון ומה לא, מה שווה ומוצדק, ומה מופרך ובלתי מתקבל על הדעת. כמה אומץ וטהרת לב מנהיגותית נדרשת ברגעים כה מצמיתים של קבלת החלטות מהסוג הזה.
אז למזלי אני לא נמצא שם באותם מקומות וצמתים, שבהם באמת שאין מנוס מלהחליט בצורה חדה ונוקבת, כך שיש לי את הפריבילגיה פשוט להזדהות. לנסות ולמצוא כל דרך אפשרית בשביל שלא להניח לי לשכוח ולו לרגע את אותם אומללים. זאת חובה שלנו כיחידים וחברה לחיים של זולתינו – בשר מבשרינו, שעודם קוראים אלינו מן תהומות האדמה של עזה. להזכיר לעצמנו שהחיים שלנו, כך או אחרת, לא יחזרו בשום צורה להיות מה שהם היו, עד שאחרון שבהם יחזור להיות כאן איתנו. נקודה.
ישנו משפט בגמרא שאומר “למד לשונך לומר איני יודע”. וידועה השאלה, למה על האדם ללמד את לשונו לומר שהוא לא יודע, כי הלא ממה נפשך, אם הוא לא יודע הוא פשוט לא יודע, ואם הוא יודע, למה שלא יביע נכוחה את מה שהוא יודע? כך שלכאורה מה שהאדם אמור ללמד את עצמו, זה פשוט שלא לשקר. להימנע מלהציג את עצמו כמי שיודע בזמן שהוא לא יודע. וכאן באה התשובה, שהמאמר הזה לא פחות ממה שהוא עוסק בעסקי עובדות, הוא עוסק גם בהל’ בדעות. האדם כישות שמדברת את עצמה לדעת (בוודאי בעידן הרשתות החברתיות וכו’), כל הזמן חש צורך להביע דעה, להיות נחרץ בכול עניין וסוגיה שמשחרת לפתחו. וכאן באה ההוראה, שלפעמים לא לדעת גם היא דעה לגיטימית, ואפילו מועדפת. כך שאותה לשון שממהרת לקבוע מסמרות בניסוחים מפולפלים, צריכה גם להתרגל להביע את הספק והדילמה, ההתלבטות וההתחבטות. אם תרצו, לכתוב עם שלוש נקודות בסוף משפט, לא פחות מאשר עם סימני קריאה בוהקים. אז הנה חברים, הזמן הנכון שבו אני מרגיל את לשוני לומר, איני יודע.
ואחרי כל זאת, לא כדעה, אלא כתפילה, הלוואי – כמה הלוואי, כי אכן יחזרו החטופים להיות איתנו כאן, הכי מהר ומיידי שרק אפשר. שנוכל איכשהו לעבור כבר הלאה. לסיים את הזוועה הבלתי נגמרת של היום הקשה בתולדותינו.
🙏🎗
