יש משהו במוות, בנקודה הסופית והבלתי נמנעת הזאת, שמייצג באופן מובהק דווקא את השייכות הראשונית של האדם. בשבועות אלו אנו קוראים את הפרשיות העוסקות בסיפור דמותו של אברהם אבינו. זהו סיפור שראשיתו דווקא ביציאה ובהליכה חוצה. באותה הוראה ראשונית של ‘לך לך’, המכוננת את ראשית הווייתו של אברהם במרחב. זאת הייתה לא סתם תנועה חוצה, אלא כזאת שהיה בה ממד מובהק של שבירה וניתוץ נקודת המוצא התרבותית שממנה הוא הגיע. אבל עם כל זאת, דווקא כאשר זה מגיע אל המוות – התחנה האחרונה בהחלט במסעו המפותל וארוך השנים של אברהם, אנו מוצאים את הבטחתו של אלוהים בברית בין הבתרים: ‘וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם; תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה‘. כן, אותם אבות בדיוק שהוא יצא והתנתק מהם. ניתץ לרסיסים את אליליהם, דחה על הסף את תרבותם הקלוקלת. דווקא אליהם הוא מובטח כי יחזור בשלום, שם בנקודה הסופית ההיא של המוות.
כי בערבו של יום, ישנו משהו בקבורה ובסגירת המעגל, המסמל את השייכות הראשונית. את העובדה שאנחנו חוזרים אל אותו עפר שממנו נוצרנו. לא רק במובן הפיזי, אלא לא פחות מכך, במובן התרבותי/זהותי. הקברים בהקשר זה, הם כל מה שיש לנו, החיים, מאותה נוכחות מפוארת ועשירה שהייתה פה לפנינו. זאת המוחשיות המונומנטאלית המובהקת, אל אותם אלו שהיו והתהלכו על האדמה הזאת לפנינו.
כך שכאשר אנו הולכים אצל קברו של מאן דהו, אנחנו נוגעים בעבר היותר ממשי שאנו יכולים לבוא עמו במגע. מְכַּתְבִים את עצמנו באופן היותר בלתי אמצעי, עם הנעדר – הנוכח בחיינו. עם מי ועם מה שהוא פה ואיננו בו זמנית. כי זהו האדם. וכפי שכותב זאת החכם קהלת: ‘הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ‘. הוי אומר, הוא נע ונד מסוף העולם ועד סופו, מחפש ומגדיר את עצמו כל פעם מחדש, זאת כחלק בלתי נפרד מחוויית החיים ותסיסת ההיות הפרטי שהוא ניחן בה. אבל בסוף אותה הרוח השובבה, שבה ‘על סביבותיו’. קרי, אל סביבתה היותר טבעית לה. ובהקשר זה, אין כמו מצע הקיום התרבותי/קהילתי/משפחתי הראשוני בכדי לייצג זאת.
כך ניתן גם להבין מדוע המוות ועמה טקס הקבורה הנלווה לה, מזוהים במקרא באופן של ‘לשכב עם האבות’. כי במקום ההוא של השכיבה, כשהאדם כבר אינו עוד נע ונד בזהותו האינדיבידואלית, הוא חוזר אל האבות. קרי אל השורשים הראשוניים של הווייתו (יש לכך כמובן מובן טכני, באופן הקבורה המשותפת בתקופות קדומות, במחיצת בני המשפחה וכו’. אבל זהו מנהג בפועל, שיש בו מן הסימבוליקה המסמנת, למסומן המהותי בפשרה של הקבורה).
והרהרתי בכך ביממה האחרונה, עם חזרתו – בשעה טובה, של גיבור ישראל סרן הדר גולדין ז”ל, לקבורה בקבר ישראל. זאת אחרי שגופתו הוחזקה כ11 שנים במנהרות השאול של עזה. יש משהו באירוע הזה שמייצג בעיניי את תמציתה של המלחמה הזאת: המלחמה על השייכות. הזכות שלנו להיות שייכים לכאן. למקום הכי ראשוני של הווייתנו. כי אם יש משהו שאתגר וערער אותנו במובן היותר עמוק, באותו יום מר ונמהר ההוא של השביעי באוקטובר. זאת בדיוק באותה תחושת השייכות שמעגנת אותנו כאן. כי הלא מהי תחושת שייכות אם לא אותו ביטחון בסיסי שאנו חשים בשייכות הבלתי אמצעית. אותו כאוס ובהלה שהצליחו לגרום כאן לכול כך הרבה אנשים, אחרי היום הנוראי ההוא. התחושה שהקרקע פשוט בוערת לנו מתחת לרגליים. הפחד המצמית הזה, מי יודע מה יילד יום ומה תהיה כאן אחריתנו?
כך שכאשר יצאנו להילחם ולהחזיר מלחמה שערה, יצאנו בראש ובראשונה בשביל לשקם ולבנות מחדש את השייכות הבלתי אמצעית הזאת. את הוודאות שלנו ביחס להיות הראשוני והמחובר שלנו כאן בארץ חמדת אבות. לוודא כי אחת ולתמיד, שום דבר מהסוג האימתני הזה שפקד אותנו לא ישוב עוד. זאת המשמעות העמוקה של הברכה האמורה בפר׳ בחוקותיי: ‘וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם‘: ומעניין לציין בהקשר זה, את הזיקה המתקיימת בין מצב השכיבה (שהוא גם ל’ ובמשמעות של מוות) למציאות האוטופית של ‘וְאֵין מַחֲרִיד.. וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם‘. כך שבמובן העמוק, תכליתה הסופי של המלחמה, שכול עניינה הוא יציאה והתפשטות (מל’ ‘כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ’), הוא לא רק לאפשר לנו לחיות בשלום, אלא אף למות בשלום. קרי למות בתוך מרחב השייכות הטבעי שלנו. כזה שנותן לנו את ההזדמנות לצרף את אותו המוות לשושלת של עבר, אך בו זמנית, זהו עבר שנוכח כלב פועם, בתוך מציאות חיה ונושמת.
באופן כזה אני רואה את הרעיון והמצווה בהבאה לקבר ישראל. כי המחויבות לקבר מסודר ומצוין, יש בה משום המחויבות להסדרת העבר בתוך ההווה הנוכח. אנחנו לא סתם קוברים את מתינו באופן ספורדי ונעדר משמעות, אל מוודאים שהם מקבלים את נוכחותם ההוות באופן מוסדר וקוהרנטי. במובן זה, גם הטקסים וההלכות הנלוות, יש בהם בכדי לייצר את אותה הנכחה של העבר המת בתוך ההווה החי. כך אנו כמו מתמירים את עברנו ומהווים אותו במציאותנו העכשווית ההולכת ומתפתחת. הקבר הדומם משמש במובן זה, כמומנט של זיכרון חי. אבן ראשה לאנושיות המנכיחה את עברה במציאותה ההוות. לחברה המקדשת את ההוליזם, בין העבר-ההווה-והעתיד גם יחד.
כך כי אם מי מאתנו, נמצא חלילה זרוק כדומן על פני השדה אי שם, אנו, כולנו כחברה, בהכרח לוקים בחסר, ביכולתנו לסגור את מעגל העבר באופן שממשיך להיות מוטמע ומפעם בהווה. פניו הקפואות של אותו המת כמו נותנות בנו מבטם, תובעות מאיתנו שהוא לא יהא חלילה עוד סתם עוד חלל (במובנו הכפול: מת, וואקום), אובייקט גופני סתמי, אקראי, מי שפשוט היה ואיננו עוד. סובייקט חי שהתרוקן אל תוך גוף ריק ומגושם. זהו דבר שהנפש אינה סובלתו. אם ברמה הפרטית/אישית ואם ברמה החברתית/קהילתית.
זה מה שעומד בעומק הרצון המוסרי המקנן בנו, להסדיר את מתינו בחיינו. או אם נרצה, את עברינו במציאותנו העכשווית. לדעת כי אנו ממשיכים לגדול, לצמוח ולהתפתח, דווקא על מצעה של אדמה שאוספת אלינו את כל השַׁיָּכוּיוֹת שהיו כאן לפנינו. זאת היא מצעה האולטימטיבי של שייכותנו. מצע הבא כעוד שכבה ארכיאולוגית של דורות שהתהלכו והתפתחו כאן, על הארץ הזאת בדיוק, זאת שהם כיום שוכבים ומכונסים בה.
וכמה סמלית היא העובדה שאירוע זה בהשבתו לקבורה של גיבור ישראל סרן הדר גולדין ז”ל, מתרחש דווקא בשבוע שבו אנו קוראים את פרשת חיי שרה. זאת פרשה הנפתחת בסיפור מותה של שרה ובאופן שבו בעלה אברהם, התייחס וטיפל במותה. הסיפור מגיע לשיאו כאשר אברהם בא לקבור את שרה, כשהוא חפץ ברכישתה של מתחם מערת המכפלה מידיו של עפרון החתי. לאורך כתובים ארוכים אנו מתוודעים למשא ומתן שהתקיים ביניהם, עד אשר אנו מגיעים לשורה התחתונה: ‘וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, לְאַבְרָהָם–לַאֲחֻזַּת-קָבֶר: מֵאֵת, בְּנֵי-חֵת‘ (בראשית כג’ כ’). זהו תיאור יוצא דופן ביותר. אין לו עוד אח ורע במקרא, לאופן הכה מפורט ומפותל של התרחשות טריוויאלית של הבאה לקבורה. כך שהתמיהה עולה מאליה, מה מיוחד ישנו כ”כ דווקא במותה של שרה ובהבאתה לקבורה?
אלא כי נראה שהתאמצות זו של אברהם ברכישת מערת המכפלה, יותר משהיא מכוונת אך אל קבורתה הפרטית של שרה, תכליתה היא רחבה בהרבה. בהקשר זה, מותה של שרה, והעובדה שהיא למעשה הראשונה מתוך אלו המזוהים אצלנו כ’אבות והאימהות’ של האומה, שהולכת לעולמה, מחייבת את האפשרות להנצחתו של אותו מודל של אבהות ואימהות ייחודי, אשר מכונן את האומה היהודית, וממשיך להיות נוכח ומפעם בתוכה עד עצם היום הזה. או אם נרצה, דאגתו זו של אברהם התייחסה לאפשרות קיבוע קבורת האבות והאימהות (כ”אבות ואימהות” בדייקא) והסדרתו במקום שניתן יהיה לוודא כי הוא חי ומפעם בלב החיים היהודיים העתידיים בארץ זו, עוד שנים רבות קדימה.
כך ניתן לראות במערת המכפלה כארכיטיפ של הנצחת העבר בהווה (וכהווה) היהודי, וככזה המעגן ומקבע את שורשי השייכות היהודית-היסטורית, בין העם לארצו, האומה למולדתה. המרחב שבו העבר היותר רחוק, זה שלפי מסורת חכמים (עירובין נג’ א’) היה אפילו מקום קבורתם של אדם וחווה, מפעם כמונומנט של זיכרון ממשי ומורשת נצח. במובן זה, ניתן לראות במקום זה ככזה העונה למונח קברי האבות במובנם היותר עמוק ורצוף המשמעות. אותם ‘קברים’ שכאשר אנו ניצבים לעומתם, אנו נוגעים בעיקר בעצמנו היותר שורשי. באותו מקום שממנו באנו וממשיך לפעם בהווייתנו מאז ועד עתה.
“כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם” (קהלת ט׳ ה׳)
אבל החיים לא רק יודעים אודות עצמם שימותו, אלא אף יודעים את אלו שכבר מתו. זאת ידיעה הנמתחת מן העבר אל העתיד. החיים יודעים את המתים בידיעה מצמיתה שעוטפת אותם מכול צד. זאת ידיעה שמחלצת ומתמירה אותם ממקומם הצר המסוים, למרחב אלמותי של זיכרון והנצחה. אז אכן למתים אין עוד שכר ונשכח זכרם. אבל לחיים יש שכר בזכרם ובהוקירם את המתים.
בתלמוד מוצאים אנו את הקביעה ההלכתית ע”כ כי ‘מת מצווה קונה את מקומו‘ (ב”ק פא’ א’). כמה עוצמה מוסרית ישנה בהלכה זאת, שהיא למעשה אחת מתקנותיו של יהושוע שהטרימו את נחלת בני ישראל את הארץ המובטחת. מת המצווה הוא מי שלא זכה להותיר אחריו קרובים או ידידים, שחשים באופן טבעי את המחויבות להעניק לו את כבודו האחרון ולהביאו לקבורה כיאה וכיאות לכל מי שניחן בצלם אלוהים. כך שמה שאנו עושים במקרה שכזה, הוא כמן הפקעת השטח שבו נמצא בו נמצא בו ברגע זה, ומאפשרים את קבורתו בו במקום (זאת על מנת להקל בטרחה שכרוכה בהבאתו לקבורה במקום אחר מוסדר ומיועד לכך). כך אנו כמו מבטאים במובן היותר עמוק, את השתעבדותה של הקרקע אל האדם ורוחו האלמותית, במקום שהדבר יהיה הפוך. יש בכך מן הבשורה על גאולתה של הקרקע, מאותה ‘ארירות’ שהיא נתקללה בה בגין חטאו של האדם: ‘אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ‘ (בראשית ג’ יז’). כי אדמה שכזאת שמחויבת לקבירתם הראויה של בניה, היא אדמה שמאפשרת את סופיותו של הגוף, תוך שמירת והנצחת הרוח.
‘אמר רב מתנא אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה‘ (ברכות מח’ ב’).
‘הטוב’ הוא התוצאה – כמות שהיא. כזאת שאינה מתייחסת למציאות העכשווית – הנוכחת. ‘המטיב’ לעומת זאת, מתייחס אל מקור הטוב. או אם נרצה, אל המטא-טוב. במובן זה, כשאנו מוודאים שהמתים אינם מסריחים בשער בת רבים, אנחנו בראש ובראשונה דואגים למציאותנו שלנו – כמציאות הגיינית ובריאה. אך כשאנו מביאים את המתים לקבורה, אנחנו נוגעים בנקודה עמוקה שבעתיים. אנחנו עושים את אותו חסד של אמת, אבל לא רק כלפי המתים – כ’יקרא דשכבי’ (כבוד המתים), אלא אף כלפי החיים כ’יקרא דחיי’ (כבוד החיים). במובן זה הקבורה יש בה מן ההכרזה על החיים שלאחר המוות. באופן שבו המוות נוכח ומונצח אינהרנטית בליבה של ההוויה החיה והעכשווית. כך מציאות הקוברת את מתיה, היא כזאת שחוצה את הטוב אל המטיב. אל אותה נקודה ראשונית – טרנסצנדנטית, של השפעה ותחושת שייכות. כי במובן מה, היחס הנכון בין החיים אל המתים, נושא בחובו את סוד היחס הנכון בין החיים לעברם ובין החיים לעתידם. כי הלא אין חיים הווים שמתישהו לא ייהפכו לעׇבַרִיִים כשם שאין חיים עתידיים שמתישהו לא ייהפכו להווים וחוזר חלילה.
וכמה מופלאה היא העובדה כי חכמים בחרו להטמיע את ברכה זו של ‘הטוב והמטיב’ דווקא בברכת המזון. זאת הברכה הבאה בדייקא לאחר הסעודה. והיא נושאת בחובה רכיבי היסוד של הקיום במתכונתו הלימינאלי, זה שנוגע בטרנסצנדנטי שמֵעֵבֶר. כך הם הדברים באזכורם של הברית, ארץ ישראל וירושלים, וכך גם באזכורה של ברכת ‘הטוב והמטיב’ שכאמור, עניינה הממשק שבין הטוב למטיב, הנוכח והמצוי כמות שהוא, לעומת מקור הטוב הנעלם. כי כשם שכיום מכוון הוא זה הבא בברית ומתממש בארץ ישראל שמרכזה ירושלים, כך הוא גם בא לידי ביטוי כשאנו יודעים לייצר את הממשק הנכון בין החיים למתים והנכחתם בחיינו בצורה המוסרית והאסתטית הראויה.
לא בכדי נקודת השיא של הגאולה העתידית, מיוחסת להתרחשות תחיית המתים. כי אין גאולה שאינה בהכרח נמתחת בין העבר היותר רחוק, לעתיד היותר מופלא. יכולתו של העולם לצעוד לקראת תיקונו ותכליתו, קשורה בטבורו לאפשרות של התמרת המוות העֲבָרִי לכלל עתיד של חיים והתחדשות. במובן זה, מוות שאינו נוכח בנוכחות של הוות של חיים, הוא כזה שכולו בסימן של גלות בלתי מצטרפת. כזה שנגזר בו להיעלם בתהום הנשייה של מציאות שנמחקה ואיננה עוד בשום צורה. כך שבאותה גאולה עתידית, המתים ההווים, כמו חייבים לזכות גם הם באותה התחדשות והשתלמות של התיקון המלא.
‘וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָּךְ, מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה. וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים. בָּרוּך אַתָּה ה׳ מְחַיֶּה הַמֵּתִים‘
הגבורה האמורה כאן, עניינה אותה התגברות על שכחת העבר ושקיעתו במצולות הזמן. אותם המתים זוכים לגבורה של נוכחות. זאת אמונה מזוקקת ברוח האדם ובנצחיותה. ביכולת ליצוק בתוך ההווה הרגעי את האלמותיות של הזיכרון. כך אלוהים מתגלה בדרמה הגדולה של ההיסטוריה, כמי שהוא’ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה‘. זאת היא המעגלית של האלמוות. המוות והחיים וחוזר חלילה, כאשר בנקודת הקצה נמצאת צמיחת הישועה. היא זאת שכמו מחזירה את הכול לחיים הווים, אל העַכְשָׁוִיּוּת האולטימטיבית. כך דרכנו לחתום את ברכת הגבורות בהקשרה של תחיית המתים, באמונה אודות ‘נאמנותו’ של אלוהים להחיות מתים. קרי, כמו לוודא כי הגאולה שאליה אנו נושאים את עינינו, אכן תתגשם במלוא הופעתה העל זמנית. תלך ותבוא עמוק מממעקי העבר, מאותם אבות קדמוניים שוכני עפר לדורותיהם, ועד אל העתיד האוטופי המלא.
במובן זה, האמונה בתחיית המתים יותר משהיא מתייחסת אל המתים כשלעצמם, באיזושהי בשורה עתידית אודותם, היא מדברת אלינו ועלינו – כאן ועכשיו. קרי, אל החיים וטיבם. זאת אמונה בטיבה הנצחי של ההוויה. ביכולתה להנכיח את המוות באופן שאינו עושה את המתים לאובייקטים נפסדים שהיו ואינם עוד, אלא לסובייקטים חיים ונוכחים בהווייתנו העכשווית. זאת אמונה שנושאת בחובה את האופטימיות האבסורדית, ביכולתו של העולם להיגאל מנפסדותו הדטרמיניסטית. המתים ממשיכים לחיות בנוכחותם המורשתית ובזיכרון הנצח שהם חותמים בחיינו. אנו כמו משיחים לעומתם, מתקשרים עמם במן שפת סתר מסתורית, באמצעות הנכחת קבריהם בחיינו. זהו מעשה אנושי שיש בו מן האבסורד (ואפילו יהיו שיראו בו כמגוחך), אבל מכמין בתוכו את תמצית פלא האמונה והאופטימיות האנושית. זהו טל החיים האמתי של חיינו. וכפי שרואה זאת הנביא ישעיהו:
“יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל” (ישעיהו כו׳ יט׳).
תחיית המתים היא זאת שכמו גואלת את המתים מנבלתם. אבל זאת אמונה בתחייה שבה הם זוכים כבר כעת – עוד בהיותם שם ספונים עמוק בעפר קברם וברקבונם הבלתי נמנע. כך אנו מובטחים כי אותם ‘שוכני עפר’ (ביטוי להיותם דוממים בתכלית) יקומו וירננו את רננת החיים במלוא תסיסתה. וזאת מדוע? כי טל האורות של חיינו שלנו – במתכונתם זאת הייחודית, אכן משמר את התייחסותנו זאת ומעניקה להם ולנו גם יחד, חיים הולכים ומתמשכים. כך גם הארץ הריאלית שלנו, נגאלת ונופלת מיניה וביה, מהיותה בבחי’ ‘אָרֶץ רְפָאִים’ ןנעשית לבחי’ ‘אֶרֶץ הַחַיִּים’. זאת שמשורר תהילים כה נכסף למצוא בה מזור ומחסה: ‘זָעַקְתִּי אֵלֶיךָ יְהוָה אָמַרְתִּי אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים‘ (תהילים קמב’ ו’). אין פלא א”כ מדוע רווחת המסורת ההיסטורית לזהות את בית הקברות היהודי, דווקא כ”בית החיים”, ולא סתם כבית קברות דומם המהדהד אך את החידלון והמוות. והבן.
מרתק לקרוא בהקשר זה, מדרש חכמים רצוף מסתורין אודות אופייה של התרחשות זאת של תחיית המתים:
‘אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניה, אמר לו: מהיכן הקדוש ברוך הוא מינץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה. אמר לו: מנין אתה יודע? אמר לה: איתיתה לידי ואנא מודע לך – טחנו ברייחים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום’ (בראשית רבא – כח’ ג’).
זהו מדרש שיש בו מדברי חכמים וחידותם הפלא ופלא. כי ברי הדבר כי שהאופן שבו מוצג הקיסר הרומאי אדריאנוס כ’שחיק עצמות’ אינו מקרי. זהו ביטוי לאופן שבו המקום התרבותי שאותו מייצג אדריאנוס, הוא רצוף נפסדות, נעדר כל תקווה של התחדשות ותחייה. זאת בראיית החכם המדרשי, הייתה גם מקורה הנפשי/תרבותי של אותה שאלה של הקנטה מצדו כלפי החכם היהודי רבי יהושע בן חנניא. שאלה שאותה ניתן לסכם כך: איך בכלל אפשר לעלות על הדעת אפשרות של תחיית המתים, בעת שאנו יודעים בוודאות שגופו של המת נרקב עד תום כשהוא מוטמן בעפר?!
אלא שכאן באה תשובתו של החכם היהודי, ע״כ שישנה עצם מסוימת הנקרא ‘לוז’, אשר היא כביכול נשמרת ובלתי ניתן לריקבון והתפרקות חומרית, כאשר מעצם זו שמובטחת שרידותה, עשויים להתקומם מחדש המתים בתחיית המתים.
אי”צ להכביר במילים כמה דו שיח זה שלפנינו הוא חידתי. ובהמשך לאמור, נראה כי אכן תשובתו של אותו חכם, התייחסה בעומקה אל אותו משהו מסוים – שאין אנו יודעים באמת את טיבו, ששורד את אותה ‘שחיקת עצמות’ דטרמיניסטית שמאפיינת את מקומו התרבותי/פסיכו-פיזי של אדריאנוס. כך כי יותר ממה שאמירה מדעית/אנטומית כאן, אמירה תיאולוגית עמוקה כאן. במובן זה, האמונה בתחיית המתים, היא גופא שכביכול מחזיקה ואוצרת בחיים, איזושהי תמציות היולית מגופו של המת. זהו עצם הלוז שאינו מת לעולם. חי ונושם בהווייתנו, באופן הנכחת המתים בחיינו, מזיכרון המתים בעבר, ועד לאמונה בגאולה ותחיית המתים בעתיד.
מבלי להאריך יתר על המידה, אומר כי לאור הדברים הללו, מתייחדת חובת האמונה בתחיית המתים, ככזאת שאינה מתייחסת להתרחשות העתידית במובן הטכני, אלא אל עצם האמונה. הוי אומר, אנחנו צריכים להאמין באמונה הזאת, באשר היא גופא מותירה את עצם לוזם של המתים בחיים. הוי אומר, הדגש הוא על כך כי שומה על אותה אמונה להיות מובנית בסל האמונות והדעות המכוונות שלנו – כאידיאה חיה! זאת בעומק, הסיבה כי הוראה זו על האמונה בתחיית המתים, מדגישה את המשמעות של ‘תחיית המתים מן התורה‘. כאשר דווקא אמונה היא גם אשר כמו תבטיח לאדם את תחייתו העתידית. וכל׳ המשנה במס’ סנהדרין (צ’, א’).’ואלו שאין להם חלק לעולם הבא.. האומר אין תחיית המתים מן התורה.. ‘
אז ביום הזה שסרן הדר גולדין הי”ד מובא לקבורה בקבר ישראל בכבוד הראוי לאיש נעלה, גיבור ישראל אמתי שכמותו, אחרי כל כך הרבה זמן שבו הוא לא זכה בכך, אבל לא פחות מכך, אנחנו לא זכינו לכך, יש לנו נגיעה אמתית אל אותו ‘מטיב’. הדבר מה הנוסף שהוא מעבר לטוב העכשווי. כך אנו מכירים ומוקירים את ההוויה שלנו כאן במובנה היותר מלא ועמוק. הוויה שלא שוכחת מתיה, שלא מזניחה מי מבניה כדומן מחולל במקומות אפלים ושכוחי אל. כי אם יש לנו צידוק של אמת להווייתנו כאן בארץ ישראל אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, הוא בהיותנו חברה זוכרת ומוקירה. חברה שהכאן ועכשיו שלה, מחובר ויונק בעבותות מעברה ושואף ונכסף תמידות אל עתידה.
זאת היא סגירת המעגל שהוא ואנחנו ראויים לה. וזהו ניצחונה האמתי של הרוח, שזוכה לשוב היום לאבותיה בשלום: “וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ” (קהלת יב׳ ז׳). אך בו זמנית, זאת היא תמצית תקוותנו כאן בארץ חמדת אבות, באופן שבו כל מה ומי שמת וכבר יבשו עצמותיו ואבדה תקוותו, חוזר וחי ומתקומם לחיי נצח. וכל׳ נבואת הגאולה המיתולוגית של הנביא יחזקאל:
“וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל..”
תהא נשמתו בצרור החיים ובזיכרון האומה – לנצח!