ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות של בריונים צמאי דם הופיעו ברחובותיה הראשיים של העיר וקראו לטבוח ביהודים. הם אף הפיצו כרוזים בהם נכתב כי הצאר ניקולאי השני התיר לפגוע ביהודים לכבוד חג הפסחא. פרעות הדמים נמשכו יומיים והשתתפו בהם תושבים מכל מגזרי הציבור. בסיומם של אותם אירועים קשים, נמנו 49 יהודים שנרצחו וכ400 פצועים, זאת לצד אלפי בתים וחנויות של יהודים שנשדדו ונהרסו. הפורעים התעללו ביהודים בסאדיזם נוראי. הם אנסו נשים, השחיתו גופות בצורה ברברית. כאשר היהודים ניסו להגן על עצמם, לא רק שהמשטרה לא הגנה עליהם באיזושהי צורה, אלא אף עצרה את המתגוננים, כשהיא נוקטת כנגדם צעדים מובהקים שונים שסייעו במישרין לפורעים באופן אקטיבי.
כאשר נודעו תוצאות הפרעות, קבוצת סופרים עבריים שהתאגדה תחת השם “אחים”, הטילה על מי שהיה נחשב כגדול המשוררים והסופרים העבריים באותה העת, חיים נחמן ביאליק, לבקר פיזית באזור הפרעות ואף בבית המשפט בעת חקירת הפרעות, על מנת להכין רשימה מסודרת של החללים והנפגעים, זאת לצד תיעוד מפורט ככל האפשר, אודות יחס השלטונות המחפיר לאותם אירועים קשים, כמו גם לראיין קורבנות אונס לאסוף מידע, תצלומים ותעודות ולדווח על נזקים ברכוש.
בטרם צאתו לקישינב כתב שירו הידוע ‘על השחיטה’ ולאחר מכן, בעקבות שהות בת חמישה שבועות בקישינב כתב את הפואמה התיאורית: ‘בעיר ההרגה’. רשמים נרחבים יותר מביקורו, לצד תיעוד חקירותיו והממצאים שאודותיהם התחקה בביקורו ההוא בקישינב, הועלו על הכתב ופורסמו במועד מאוחר יותר.
הפואמה נדפסה לראשונה תחת השם “משא נמירוב” בעיתון ‘הזמן’ שיצא לאור בפטרבורג. הפואמה תורגמה לרוסית על ידי זאב ז’בוטינסקי, וכך הגיעה לידיעת הקהל הרחב, כולל הקהל היהודי שאינו קורא עברית.
פרסום הפואמה, הכוללת תיאורי זוועה לצד ביקורת נוקבת על החולשה וחוסר האונים של הקהילה היהודית, גרם לתהודה עזה בקהילות היהודיות במזרח אירופה והצליחה להטביע חותם עמוק ומטלטל על ההתייחסות למציאות הגלותית ולבשורתה של התנועה הציונית שהייתה אז בשנותיה הראשונות.
אך היה שם משהו באותה פואמה מצמררת שבה ניסה ואף הצליח, ביאליק, לגעת בתמצית החרפה הגלותית שאפיינה את אותו אירוע טרגי. היה זה בתיאור שלא יכול להיות מחריד הימנו, של אותם יהודים שם בקישינב, המסתתרים וצופים מחוריהם אל מול נשותיהם הנאנסות בידי הפורעים הברבריים, כאשר חוץ מאשר להתפלל ליושב במרומים לא היה בידם לעשות מאומה. זהו תיאור ששיקף העדר הגבורה היהודית ובכך שם את הזרקור על הפאסיביות הגלותית – היהודית הטיפוסית, כתוצאה מכך המילים הנוקבות ההן של ביאליק הביאו להתעוררות מצד ההנהגה הציונית ועורר את היהודים להגן על עצמם. בכך ניתן למעשה לראות את הפואמה ההיא (והשורות המסוימות ההן בפרט) ככזאת שהיוותה אבן דרך – טרגית ומחרידה, בגיבושו של האתוס הציוני והנחלתו בקרב שכבות נרחבות בחברה היהודית באירופה באותה תקופה. לשם כך אביא לשם כך אני מוצא לנכון להביא כאן את אותו הקטע מסוים:
וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,
מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם
עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.
וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעַב גּוֹי בְּשָׂרָן –
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ – וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ –
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס – וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר חָיוּ מִטֻּמְאָתָן וְהֵקִיצוּ מִדָּמָן –
וְהִנֵּה שֻׁקְּצוּ כָּל-חַיֵּיהֶן וְנִטְמָא אוֹר עוֹלָמָן
שִׁקּוּצֵי עוֹלָם, טֻמְאַת גּוּף וָנֶפֶשׁ, מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים –
וְהֵגִיחוּ בַעֲלֵיהֶן מֵחוֹרָם וְרָצוּ בֵית-אֱלֹהִים
וּבֵרְכוּ עַל-הַנִּסִּים שֵׁם אֵל יִשְׁעָם וּמִשְׂגַּבָּם;
וְהַכֹּהֲנִים שֶׁבָּהֶם יֵצְאוּ וְיִשְׁאֲלוּ אֶת רַבָּם:
“רַבִּי! אִשְׁתִּי מָה הִיא? מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה?” –
וְהַכֹּל יָשׁוּב לְמִנְהָגוֹ, וְהַכֹּל יַחֲזֹר לְשׁוּרָה“.
יש כאן בתיאור המצמית הזה, ממד כפול: מחד הוא מתאר את הפאסיביות והשיתוק (היהודי) המוחלט לעומת התופעות המחרידות – הבלתי נתפסות ממש שנגלה לנגד עיניהם. כאשר בו זמנית, ביאליק לא חוסך משרביט קולמוסו החריפה והנוקבת, ומותח ביקורת ברורה כנגד ההתייחסות הגלותית הטיפוסית, זאת המאופיינת בתגובה שביסודה היא תיאולוגית בלבד. הפריזמה ההלכתית של בית המדרש המסורתי, כמו מאפשרת לאותם בעלים אומללים שכך נאלצו לראות את נשותיהם בקלונן וחילולן הנורא, לברוח ולהתחפר. לקבל תחושת צידוק להשתתקותם המוחלטת. הרב יאשר לנו לחזור ולהמשיך בחיים, וכך איכשהו נוסיף ונחיה עד לזוועה והקטסטרופה הבאה.
מן הראוי להקדיש כמה מילים לעובדה שדווקא התיאור המסוים ההוא שיקף בעומקו את הרפיון היהודי הגלותי, זה שהתנועה הציונית סימנה לעצמה ככזה שיש לגבור עליו ולהכריעו. העובדה שדווקא האלימות והניצול המיני המחפיר היווה סמל של חידלון וחולשה אינסופית. יש משהו באופן שבו האלימות המינית מרוקנת לחלוטין את האדם מכבודו. עושה אותו כאובייקט גס שניתן לעשות בו כרצונו. במעשה האונס והניצול, הסובייקט חדל בעצם להיות כסובייקט עצמאי בעל כבוד. הוא כולו נעשה כמיוצג גופני, אינסרומנט – פונקציונאלי שניתן להשתמש בו, גם בצורה הברוטאלית ביותר, בכדי לספק את הצרכים של הזולת. אם נרצה, האדם מאבד את היותו האדם במובן הנאצל של צלם אלוהים. הוא גוש בשר – הא ותו לא מידי.
בהקשר זה נכנס גם עניינו של הכבוד. האדם, במובנו הסובייקטיבי עצמאי, מופיע במרחב כישות בעל פנים, זהות וייחודיות משלה, הוא תובע מהזולת הסובב להוקיר אותו, להכיר בו – בייחודיותו האישית המסוימת. כך שבהקשר זה, ישנה סכנה גדולה מובנית בעצם העובדה שהאדם מסוגל גם להוות מקור של הנאה וסיפוק בעבור זולתו. החשש מפני ניצול ושימוש, נמצא שם כל העת ותובע ערנות מוסרית וקשיבות מתמדת לקול של הזולת. לקבל משוב בלתי אמצעי מצרכיו ורצונותיו שלו. לזהות נכונה את בחירתו החופשית בתוך הסיטואציה ההדדית: בהיכן נגמרים הרצונות והכמיהות שלי והם פוגש את הרצונות והכמיהות שלו. או שמא לחילופין, הם דווקא אינם נפגשים ואף סותרים אהדדי, כך שעליי לסגת ולהכיר בכבודו ופרטיותו שלו.
אין פלא א”כ מדוע דווקא האלימות המינית נחשבת ככזו הפוגעת בבסיס האנושי הראשוני ביותר. לא יכולה להיות שלילה מובהקת יותר של זכות הבחירה המכוננת, מאשר ברוטאליות מינית. במעשים אלו עולה הסובייקט ומתייצב ותובע את עלבונו. אבל בינו זאת, אין זה אך צו אישי של אותו האדם הנפגע, אלא קריאה מוסרית המהדהדת במרחב. כל תגובה של אדישות ופאסיביות לעומתה תהיה בהכרח משמעה התכחשות גסה למושג האדם בהופעתו האידיאלית. במובן זה האדם הנאנס הזועק לעומתנו, מופיע לא רק כפרסונה אינדיבידואלית שכאבה מהדהד במרחב, אלא כאדם – כפנומן סובייקטיבי, המחולל עד עפר. כך שכאשר אנו שותקים באיזושהי צורה לעומת התרחשות חילול שכזאת, אנו מכחשים את עצם צורת האדם, שוללים את מושג החירות במובנו הבסיסי.
המקבילה היחידה שניתן לחשוב עליה בהקשר זה, היא בשבייתו של אדם. עצם מעשה השבי יש בו בכדי לשלול מהאדם את היותו הסובייקטיבי. המחשבה שאדם כלשהו יכול לשלוט על זולתו עד כדי שלילת חירותו המוחלטת, משעבדת בבסיסה את האדם אל רצון ומגמה כללית כלשהי (פוליטית, דתית, או כל אחת אחרת). באיזו זכות נמצא אותו אדם כלשהו תחת שליטתו המוחלטת של האחר, עקוד לאיזשהו אובייקט רעיוני שבשמו נדמה לאותו משעבד, שיש לו מן האפשר לשלול את חירות זולתו (ולא בכדי האלימות והניצול המיני כרוך מבחינה עובדתית/היסטורית כהתרחשות לוואי כמעט בלתי נמנעת, למצב השבי. והדברים מוכרים וכידוע באים לידי ביטוי גם בהקשר ההלכתי).
כך א”כ, אונס ושבי, שבי ואונס, הילכו שניים יחדיו מבלי אם נועדו. הם שלובים זה בזה בעצם ההיתכנות של זוועתם. מעניין לראות איך עוד בתקופת העִבְרִיּוּת הקדומה כפי שהיא משורטטת בס’ בראשית, שתי המלחמות היחידות המאוזכרות, מופיעות בהקשרן של שתי תופעות אלו. אברהם אבי האומה, יוצא למלחמת חורמה כנגד ארבעת המלכים, זאת לאחר שנודע לו את לקיחתו בשבי של לוט אחיינו. קשה בכלל לתפוס את הסולידריות וההתגייסות המופתית המוכמנת בסיפור הזה. אין ספק שזאת תגובה שנושאת בחובה יסוד א-רציונאלי מובהק, הבאה ממקום עמוק של נאמנות ומסירות.
סיפור המלחמה השני אליו אנו מתוודעים בס’ בראשית, עוסק במלחמתם של שמעון ולו – בניו של יעקב (וניניו של אברהם), כנגד שכם בן חמור וכל בני עירו, זאת לאחר הניצול המיני של אחותם בידי אותו שכם. זאת הייתה תגובה קשה מאוד לא פרופורציונאלית לאותה מעשה מחפיר, אשר גם הביאה לתגובה סביבתית קשה, וכפי שאמר להם יעקב אביהם בעצמו: “עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (בראשית לד’ לא’) זאת תגובה יהודית-גלותית טיפוסית. יעקב זועם על בניו שהיה עליהם להבליג ולספוג המכה והחרפה המשפחתית, ולא להביא לידי סכנה קיומית למשפחה כולה, כשהם במצב של מיעוט בסביבה מנוכרת. אפשר במובן מה, לראות בתגובה הזאת של יעקב, כמייצגת בעומקה את האתוס הגלותי. ניסיון למזער נזקים, להרכין ראש בפני המקומיים, גם במקרים של הטרדות ורדיפות, יהיו קשות וברבריות ככל שיהיו. וכמה סמלי הדבר שהתגובה המסוימת הזאת של יעקב, באה בהקשר של מעשה זה העוסק בהשפלה וחילול מרכיב הסובייקט העצמאי של בתו דינה, או אם נרצה, באופן שבו מושג האדם מחולל כנגזרת ממעמדם החברתי והתרבותי הנחות.
אלא שכאן באה תגובתם הקצרה והחדה של שמעון ולוי כנגד טיעוניו של אביהם: “וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ“. זאת קריאה מהדהדת. הבנים לא עונים לאביהם כהסבר או אפולוגטיקה, אלא כמענה שבא לזעוק את גודל האבסורד והחרפה. היא מביעה את המניע הא-רציונאלי העמוק המוכמן בבסיסה של אותה תגובת ענישה לא פרופורציונלית. בראייה זו מעשה הניצול המיני – כמחלל הסובייקט האנושי, הוא כה חמור שכנגדה נדרשת תגובה חריפה שתיחרט במרחב באופן בלתי ימחה. במובן זה, זאת תגובה שבהגדרתה היא ריאקציה מובהקת לאופי הגלותי של טרוניית אביהם כלפיהם, ובמובן מה כאנטי תזה, לפנינו אבן יסוד מכונן של האתוס הגאולתי. כך שגם אם לא נכון ליישם את ההגשמה הגאלותית באופן כה קיצוני וחריף, הוא מאותת בעדנו על עניינה של המציאות העצמאית – גאולתית – זאת שלא אמורה לקחת עוד בחשבון את החשש המצמית ההוא של יעקב מפני מצב העכירה והבאוש ביושבי הארץ.
כך לפנינו סגירת מעגל מהמלחמה הקדמונית ההיא של מייסדי האומה עוד בימים של טרום היווסדותה, לתיאור המחריד ההוא של ביאליק לאופן החרפה המינית התחוללה לעין כל, מבלי שהיה למישהו אפשרות להתגונן ולהגיב, אפילו לא לבעליהן של אותן נשים אומללות שצפו בהן בבעתה כשהן מאבדות את שארית הכבוד והצלם האנושי בידי אותם בני בלייעל. במובן הזה, התיאור הזה הכיל כתמצית את כל זוועות הגלות גם יחד. האופן שבו לאורך דורות, נתפסו בני האומה היהודית כאובייקט אולטימטיבי לניצול והשפלה, שימוש ציני לטובת צרכיהם ותועלתם של פורשי חסותם. והדוגמאות לכך, כמובן שרבות מספור.
כל האמור, לוקח אותנו אל אותו אירוע נוראי ביום המר והנמהר בשביעי לאוקטובר. הייתה זאת הפעם הראשונה בתולדות המדינה, למעשה מאז השואה הנוראית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, שבה התבצעה כלפי העם היושב בציון פגיעה שעניינה אינו אך לפגוע ולשלול את קיומם של יהודים רבים ככל האפשר, אלא אף, ושמא לא פחות, לייצר פגיעה עמוקה בבסיס צלם האנוש של קרבנותיהם – בני האומה היהודית. כאן כמובן נכנס גם אלמנט הפגיעות המיניות הקשות מנשוא שהתחוללו באותם אירועים מחרידים, לאורך שעות ארוכות התעללו מחבלים ארורים במאות רבות מבני עמנו, השפילו אותם.ן עד עפר, קויים בנו מאמר הקינה: “כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם.נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה”.
אין ספק כי הייתה זאת נקודת שפל שבה למעשה לראשונה חווה העם היהודי מאז חזר לארצו וחידש את ריבונותו בארץ חמדת אבות, את החוויה הגלותית ביותר, כזאת שהיא הרחוקה ביותר מכול מה שמייצג מושג הגאולה וההתחדשות. זאת חזרה שלא יכולה להיות קשה וטרגית הימנה, בדיוק אל אותו תיאור מחריד של ביאליק בפואמה ההיא. כי כך חזרנו גם אנו לצפות בבנותינו ונשותינו כשהן נאנסות ונאנקות בסבלן, מבלי שהיה לאל ידינו. האפשר לחשוב על תחתית נוראית יותר?
כמובן שהזוועות ההן מצטרפות לזוועה המתמשכת בשבייתם של מאות מבני עמנו, אנשים, נשים וטף, עמוק אל תוך גיהינום האופל של עזה. כמה יש גם בעובדה הזאת, את האופן שבו אותם מלאכי חבלה עשו אותנו – כסובייקטים חיים כאן בארץ, שלילת חירות מוחלטת הבאה כקרדום להשגת מטרותיהם. זאת אובייקטיביזציה מוחלטת של מושג האדם.
כאן בדיוק גם צפון עניינה של העצמאות שאותה ציינו השבוע. ובדייקא אני משתמש במילה ציינו ולא חגגנו, כי איך אפשר לחגוג כאשר אנו במצב כה נחות, או ליתר דיוק, כשאנו מאותגרים כפי שלא היינו מעולם, על עצם הרעיון של האפשרות לחירות, לגאולה והגדרה עצמית היכולה להעניק לנו את הזכות לקיום צורני – עצמאי. אנחנו נתבעים לזעוק מתהומות ליבנו את הקריאה: ״הַכְזוֹנָה יֵעָשֶׂה אֶת אַחְיוֹתֵינוּ וְאַחֵינוּ״? אך לא קריאה מוסרית בעלמא, אלא כנקודת מוצא לפעולה ממשית ונוקבת. כזאת שלא תותיר עוד מקום לספיקות: מה שחווינו כאן בשביעי לאוקטובר: היו לא תהיה!
ודווקא בסיומו של השבוע הזה, כאשר הלחימה הקשה חוזרת ומתעצמת עמוק בשטח אויבינו, בשעה שאלפי חיילים רבים מחרפים נפשם, להמשיך ולהכות עד חורמה באותו אויב רצחני. זאת מלחמה שעוד לפני שהיא משיגה את התוצאות המיוחלות בהשמדת האויב, חשיבותה בעצם קיומה. קרי כתגובה אקטיבית, עוצמתית וקטלנית, כנגד מי עשה אותנו לאסקופה נדרסת נטולת כל זכות קיומית עלי אדמות.
צריך גם לומר, כי העובדה כי אחת ממטרות המלחמה העליונות, היא להחזיר ולחלץ את אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה, מצטרפת באופן בוהק למעשה החירות המופלא הזה. כמה יש במעשה זה להביע את הסולידריות העמוקה והאופן שבו אנו תופסים את זולתנו. מוכנים לחרף את נפשנו להציל ולו נפש אחת מרדת שחת. אין הלא תשובת משקל צורנית בוהקת יותר, לרשע המפלצתי אליו נחשפנו וחווינו על בשרינו באותו יום מר ונמהר.
זאת ורק זאת, ההוכחה שאנו ראויים באמת לעצמאותנו. שיש צידוק אמתי לכל המפעל האדיר הזה שהקמנו כאן בשבעים ושש שנותיה של המדינה. והלוואי ואכן נצליח להוכיח ולאשש זאת, עם כלפי עצמנו ולעומת העולם כולו.
שבת שלום ובשורות טובות בקרוב!
