אופק חברים, זה מה שאנחנו כ”כ צריכים בימים אלו. כמה שאנו זקוקים נואשות ליכולת לראות את המֵעֵבֶר, את הרגע שאחרי כול התופת והאימה הזאת. את המציאות ההיא שתהיה כאן, אם כאשר נצליח, אינשאללה, לנצח את כל הרוע הבלתי נתפס הזה, לחזור ולהעניק לעצמנו איזושהי פיסה אחת קטנה של שלווה וביטחון. תחושה שאולי דווקא כן אפשרי איכשהו לחיות כאן.
כי אם יש משהו שהתרסק לגמרי בשמחת תורה תשפ”ד, זאת התחושה/אשלייה שהייתה כאן, שאחרי כל הפיגועים והבעיות, הסכנות והאיומים, עדיין הקיום שלנו כאן די שאנן ובטוח, כל סיפורי האימה והאפשרויות השונות שסיפרו לנו אודות מה שעלול להיות לנו כאן ומה אורב לפתחנו, היו נראים לנו כמשהו רחוק, משהו אפוקליפטי על גבול הדיסטופי.
בהלכה ישנו מושג שנקרא “חזקת חיים”. זאת חזקה שיש לה לא מעט השלכות ומשמעויות, ואין כאן המקום להיכנס לכך. אך בגדול, לא צריך להיות תלמיד חכם בשביל להבין שיש משהו שהוא לכאורה מופרך בחזקה הזאת. כי הלא אם ישנו דבר שהוא בטוח, משותף וגנרי בהוותינו הם לא חיים אלא דווקא המוות. אלא כי כמובן אין בחזקה הזאת שום דבר שהוא אובייקטיבי באמת, אלא בבואה למשהו שהוא על טהרת התחושה הסובייקטיבית. אותו רגש קיומי-ראשוני, כי אכן ישנה איזושהי וודאות בעצם ההיות שלנו כאן. כך שבמובן זה, תחושת החיים מופיעה כאן כחזקה מכול גורם חיצוני שבה לערער עליה, לאתגר אותה בכל מיני פקפוקים וסימני שאלה אובייקטים.
למי מאיתנו שאולי עוד זוכר, היה פעם אתר בשם “דֶּבְּקָה” שהוא היה מן פורטל כזה שריכז כול מיני ידיעות וניתוחים אפוקליפטיים מחרידים. הכול היה שם קונספירטיבי ומגה אפוקליפטי. הוא כמו ניסה לתת את התמונה האמתית שמאחורי הריאליה היחסית שאננה שלנו. בצדק או שלא, האתר הזה די מהר קוטלג כסהרורי, הוא אפילו קיבל איזשהו ממד קומי, משהו ספקולטיבי מגוחך שנכנסים לקרוא בו רק בשביל להתרשם כמה מופרך ניתן לעתים לראות ולנתח את האירועים והמציאות שאנו חיים בה. אגב, למי שתהה, גורלו של האתר הזה, היה כמובן דעיכה עד כדי סגירה מוחלטת אך לפני כמה חודשים. ואתם יודעים למה? כי אנחנו לא אוהבים לראות המציאות מעבר למה שהיא נראית בצורתה היותר פשוטה ומיידית. אותה צורה שמאפשרת לנו להמשיך בחיינו השאננים כאילו אין מחר. או ליתר דיוק, כי אין אימה ומוות ממש פה מאחורי הדלת.
אז אני באמת שלא יודע במה צדק שם דֶּבְּקָה בניתוחיו ופרשנויותיו, סביר להניח שאכן לא מעט מהדברים שנכתבו שם היו על טהרת הפנטזיה והקונספרציה המופרכת, אבל אני מביא את הסיפור של דבקה אך כדוגמא לאיך אנחנו פשוט דוחים על הסף כל מה שמצליח לחדור לנו את קליפת השאננות, גורם לנו לנוע בקצת אי נוחות. או ליתר דיוק, מערער לנו על חזקת החיים הכה איתנה וטריוויאלית שלנו.
כך שבעיני האסון המודעיני הנוראי באמת שאירע כאן, היה בעובדה שאפילו גורמי המודיעין היותר בכירים, לקו בעיוורון הזה של חזקת החיים. כי כאשר אנו נאחזים בחזקת החיים, הכול איכשהו יכול להתיישב יפה בהתאם לחזקה הזאת. החמאס מורתע, החיזבאללה לא יעז, האיראנים חכמים דיים בשביל לא להתחיל וכו’. בקיצור, הכול יסתדר להפליא העיקר שחזקת החיים תישאר איתנה וצלולה בתחושתנו. שנוכל להמשיך להרגיש שישנה קביעות אמתית בחיינו כאן על הארץ הזאת. במובן זה, הכישלון העמוק של המודיעין הוא בכך שהוא לא היה מספיק דֶּבְּקָה. כן, להיות הכי קונספירטיביים שיש, איפכא מסתברא על טורבו, לקחת כל דבר לחומרא של הלחומרא. להבין שהאחרונים ואולי אפילו היחידים, שלהם אין שום פריבילגיה לנוח על זרי הדפנה של חזקת החיים, אלו הם גורמי המודיעין.
כך שבשמחת תורה תשפ”ד, חזקת החיים התרסקה. שום דבר אינו תקף עוד מכול אותה חזקה. מכול אותן תיאוריות שניסינו ליצור ולספר לעצמנו, בשביל שהיא אכן תתיישב לנו יפה. הכול קרס לחלוטין שם בזוועות בבארי ובנחל עוז, במראות המחרידים של הגופות, המשפחות שנמחקו, והתינוקות האומללים שנחטפו כך באור יום כל הדרך לתופת של עזה.
אתם מבינים? חזקת חיים, זה מה שאין לנו יותר. כול החזקות שהיו לנו, נשארו אי שם ברגע שלפני חורבנו של העולם. זה שייך למציאות ההיא שנראית לנו עכשיו כמו עולם פרה-היסטורי. ושכשאנו נעדרי חזקת חיים, אנחנו ממילא נעדרי תקווה, וכשאנו נעדרי תקווה, אין שום דרך אחרת לומר זאת, אנחנו אבודים. פשוט אבודים.
כי בערבו של יום חזקת החיים, היא היכולת לחשוב על עצמנו במובן של יום המחר, של העתיד, של משהו ששווה להשקיע ולהתאמץ בעבורו. להפוך את הקיום שלנו כאן לארוך טווח. להתחתן, להוליד ילדים, לעמול לפרסנתנו וכו׳. זאת חזקה שבאם אנו חפצי חיים, אין מנוס מלעמול עליה אפילו לקדש אותה.
וכאן בהקשר הזה, דומני שמה שמתגלה בשבועיים האחרונים, זאת שדווקא העובדה שבאמת חזקת החיים הפרטית של כל אחד ואחת מאיתנו, התרסקה לחלוטין. האימה והמוות עלתה בחלונינו, נכנסה לנו אל המקומות היותר בטוחים ואינטימיים בחיינו (כי הלא איך אפשר שלא? כשאנו רואים את הזוועות שנעשו ממש עמוק בתוך הבתים של המשפחות שם בקיבוצים של עוטף עזה, כשלא היה לא קול ולא קשב, במשך שעות ארוכות), דווקא אי אז אנחנו הולכים אל חזקת החיים הלאומית, מוצאים מקלט ומזור תחת מטריית כנסת ישראל, רוח האומה שלא תשקר, שנמצאת שם בעדנו כבר מי יודע כמה שנים. שם במקום הלאומי, בהתכנסות הקולטיבית הזאת, אנחנו פתאום מרגישים בטוחים שבעתיים. יודעים נכוחה כי אם עברנו את פרעה, את המן, את נבוכדצר וטיטוס, חלמינציקי והיטלר, נעבור גם את יחיא סינואר ומוחמד דף.
אז אם אנחנו מחפשים אופק, זה נמצא שם. במקום הזה אנחנו יכולים לחוש את תחושת התקווה. להיטען במשאבי נפש ורוח, לראות את אותו מֵעֵבֶר שאנחנו כה זקוקים לו נואשות. כמו מקבלים את ההבנה שישנו כאן משהו שהוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מהסיפור האישי – פרטי המסוים שלנו, מאותו פרק ספציפי של הוויתנו כאן בארץ הזאת. משהו שהולך ומתחבר לסיפור הלאומי הגדול והמופלא שלנו, כזה שאכן תובע מאיתנו מי יודע כמה קורבנות ונחלי דם, אבל בערבו של יום, יש בו אופק, התקווה מוכמנת בו עמוקות. כך שאם יש משהו שניתן להצביע עליו בשבועיים האחרונים, זאת דווקא האינטואיציה הלאומית הכה עמוקה הזאת להתלכדות מחודשת, לחיבור ואחיזה במקומות היותר עמוקים של הוויתנו הלאומית. כי זאת חברים, חזקת חיים אמתית, שניתן לדעת בה שהיא חזקה ואיתנה, נצחית ואלמותית.
