ישנו ביטוי אצל הנביא ישעיהו העוסק בתיאורה של ירושלים בחורבנה, שמותח קו בין סוכה למציאות שהיא חרבה ושוממה: ‘וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה‘. רש”י שם על אתר מפרש זאת כך: ‘ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה‘. במילים אחרות, מה שרש”י מלמד אותנו פה, הוא שיש משהו בסוכה שהוא בהגדרתו פונקציונאלי. הסוכה בכרם, היא בעצם מן סוג של בוטקה שתכליתו לאפשר למקם שם מישהו שישמור על הכרם בעת שהענבים עוד גדלים בו. כך שברגע שהכרם כבר נבצר, הסוכה שבירכתיו מאבדת את הפשר התכליתי שלה, ולמעשה את הצידוק הראשוני לקיומה. כך מדמה ישעיהו את ‘בת ציון’ (היינו את המקדש) למציאות שהיא זמנית וברת חלוף. כזאת ששימשה בעבור העם היהודי כפונקציה מסוימת לתקופת זמן מסוימת, וברגע אחד, הייתה כלא הייתה. איבדה למעשה את פשר קיומה.
ואכן, כשאנו חושבים על ארעיותה של הסוכה, זה כמובן הדבר הראשון שעולה לנו. כי הלא אין שום דבר תכליתי בסוכה כשלעצמה. היא נמצאת שם מלכתחילה לזמן נתון, פונקציונאלי מאוד (וממילא גם ארעי מאוד). אלא כי באופן לגמרי פרדוקסאלי, בדברי נביא אחר, עמוס, הסוכה משמשת כמטאפורה דווקא אל המקדש האוטופי, במובנו היותר קבוע ונצחי. וכך מנבא עמוס את תקומתה של ירושלים: ‘בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם‘. כאן הסוכה כבר מופיעה כמקום החוזר ומתקומם. בית שעתיד להיעשות לנצחי, או כפי שהנביא מכנה אותו ‘כִּימֵי עוֹלָם’.
אבל עוד קודם שנתייחס לפשרו של ההבדל הבולט הזה, מן הראוי לשזור כבר כאן את רעיון התשובה. באופן שהיא מצטרפת לעניינה של הסוכה:
השיבה היא לעולם אל המקום שבו השב היה שייך אליו מעיקרא. אל הממד הקיומי היותר קבוע בשורש הווייתו. כך ממילא, יש משהו באותה נקודת שיבה המייצגת את הנצחי, לעומת כל התנועה מסביב שהיא בהגדרתה זמנית, באשר היא מסוימת ופונקציונאלית. וכפי ששרר זאת יפה יהורם גאון בשירו ‘שלום לך ארץ נהדרת’: ‘הייתי בפריז וגם ברומא.. זה טוב לנדוד אבל טוב יותר לחזור’. קרי, ישנו משהו במקום שאליו אנו חוזרים, ובמקרה הזה, ארץ ישראל, שמייצג במובהק את האותנטי, את מה שעושה אותנו למי ומה שאנחנו. כך כשאנו חוזרים לכאן, במידה רבה אנחנו חוזרים אל עצמינו הראשוני.
כך א”כ זה מרתק לראות, כי המקום הראשון שאנו הולכים אליו לאחר שיישמנו כדבעי את משימת התשובה שעליה אנו עמלים ביום הכיפורים, זאת דווקא הסוכה. אותה סוכה שאין לכאורה כמותה להיות פונקציונאלית וזמנית. כזאת המאבדת את הפשר והתכלית שלה, ברגע שהיא נעדרת אותו צורך מקומי מאוד מסוים וספציפי.
אלא כי מכאן אנו בהכרח למדים, שאותה זמניות ‘סוכתית’ מוכמנת דווקא בבסיס ההוויה היהודית. אותה תחושה של רגע אחד אנחנו כאן וברגע השני מי יודע בהיכן, היא זאת היותר מייצגת את תמצית ההיות היהודי לדורותיו.
במובן זה, הסוכה תובעת מאתנו להיחלץ מכול מיני קונבנציות של ביטחון ותחושות שייכות. כאלו שלכאורה דווקא אין כמו הבית בשביל להעניק אותם לנפשנו רצופת החרדות והפחדים. כי כשאנו נכנסים לסוכה, מה שאנחנו עושים זה בראש ובראשונה להרפות. לשחרר את עצמנו מכול ההגדרות המסגרתיות המוכרות, ולהתמסר בידיה האמונות האינסופיות של ההוויה. זאת במובן העמוק הרפיה מאותה תחושת שליטה ובחירה שיש לנו. תחושה שביום יום משמשת לנו ככלי ומצפן שבאמצעותו אנו מכריעים אם לעשות כך, או לא לעשות אחרת. בהנחה שזה מה שיגרום לנו להרגיש בטוח ובנוח יותר.
כך שאם יום הכיפורים הוא היום שבו אנו עוסקים באינטרוספקציה, נוברים בחטאינו ובדרכינו הקלוקלות, הרי שחג הסוכות הוא היום שבו אנחנו הולכים אחרונית אל המטא-חטא. לתקן ולעצב מחדש את המיצוב נפשי/תודעתי – שמלכתחילה גרם לנו להגיע אל המצב ההוא של הקלקול. המקום הזה, הוא בדיוק אותה תחושת ביטחון עצמי. זאת שמרחק דק מאוד מפריד בינה לבין השאננות והיוהרה. וכפי שמתאר זאת משה רבינו בפרשת ניצבים (שאותה קראנו ממש בסמוך לראש השנה): ‘וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה‘. שרירות הלב האמורה כאן, היא בדיוק אותה תחושת ביטחון ויציבות קיומית. או אם נרצה, זאת בדיוק תוצאת הלוואי של ההתחפרות בבתים, באותה קביעות שנדמית לנו לעתים מוצקה ואיתנה ובלתי חדירה. האדם המתואר כאן בפיו של משה, הוא מי שמאמין ביהירותו, כי הוא ניחן בדי כלים ויכולות, על מנת לייצר בעד עצמו מנגנונים של הגנה והתחסנות מפני כל מרעין בישין. המשך דברי הכתובים שם הוא כמובן ידוע.
כך שמה שאנו עושים בחג הסוכות, זה הולכים בדייקא אל המקום היותר ראשוני שלנו. זהו שהוא פגיע וחשוף בתכלית. המקום שבו היינו עוד כילדים ותינוקות (ושמא אף עוד קודם שבאנו לאוויר העולם, בהיותנו ספונים ברחם האימהית). זהו המקום שהדבר היחיד שנותן לנו בו את הביטחון, את תחושת החיבוק וההכלה האימהית.
ובינו זאת, מבחינה אובייקטיבית-אמתית, האם לא ממש מעניקה ביטחון לילדה בשעה שהיא מחבקת אותו אל חיקה. לא החיבוק הוא זה שיגרום לו להרגיש שבע, ובוודאי שלא בטוח יותר מבחינה קיומית מפני שלל אֵימֵי הקיום. אבל מה שבכל זאת, אותו חיבוק מעניק, זהו את אותו הדבר מה שהוא גדול לאין שיעור מכול הגנה פיזית שהיא: תחושת ההכלה הקיומית. התחושה שיש לנו משהו להישען ולהתרפק עליו, לתלות בו את יהבנו הקיומי. אז נכון, אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה ואיך יקרה ומתי יקרה, אבל אנו מרשים לעצמנו להישען, כמו להרפות לגמרי מעצמנו הבטוח והאשלייתי, ולהסתפג בתוך מציאות שהיא גבוהה ומשמעותית לאין ערוך. אותה מציאות שהיא דטרמיניסטית בהגדרתה. המרחב שבו שום דבר מבחירותינו ומתחושת השליטה הכוחנית שלנו, לא תקף בו.
זאת א”כ התשובה במובנה היותר עמוק. לשוב למקום שבו הדברים הם מדויקים ומכוונים כמות שהם. הם טובים דווקא בתצורתם היותר זמנית וארעית לכאורה. המקום שבו הזרוע והשליטה שלנו מתגמדים ומתאפסים לחלוטין. נמסים עמוק בזרועותיו הבטוחות של אלוהים. כך שבהליכתנו החוזרת ונשנית דווקא אל אותה סוכה שברירית, אנו מצהירים על עצמנו כי דווקא אותם מצודות ובתים בצורות שיצרנו לעצמנו בהווייתנו, הם המייצגים את הזמני והחולף, בעוד שההתמזגות במרחב החיצון, על סך פגעיו וסכנותיו, היא זו שיש בה לייצג את הקבוע והנצחי בהיותנו האנושי והיהודי גם יחד. כך נעשית הסוכה כמרחב החיבוק האולטימטיבי, זאת שמזכירה לנו את החיבוק הקמאי של האם. וכפי שרואים בה בספרות הקבלית, כמיישמת האולטימטיבית – בצורה מהותית וצורנית כאחד, את ל’ הכתוב בס’ שיר השירים: ‘שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי‘.
כך גם יש לראות את עניינה של השמחה, שההוראה עליה היא ייחודית לחג זה של סוכות. כי תחושת השמחה, נמצאת בדייקא שם, באותה תנועה של הרפיה ושחרור. ביכולת לקבל את ההוויה במתכונתה הנוכח – כמות שהיא. לצאת מגבולות אשליית הכוח והעוצמה האישית. אבל ע”כ יש להרחיב בנפרד.
במובן זה, הסוכה יש בה גם להדהד בנו את אותם ארבעים שנות הליכה במדבר, בהם ישבנו בסוכות. אלו הם היו ארבעים שנים של הרפיה. כאלו שעליהם קורא הנביא ירמיהו: ‘זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה‘. היה זה שיעור עמוק שנצרב עמוק בבשר הווייתם הלאומית של האומה היהודית. תקופה שהטרימה את הכניסה לארץ, והאופן שבו החיים היהודיים קיבלנו ממד ריאלי של התמודדות קיומית, בניית בתים, פיתוח עוצמה ביטחונית וכלכלית וכו’. אבל אילולא היה בהם גם את היכולת להרפות, ללכת אחרי אלוהים בארץ לא זרועה שאין מסוכנת וחשופה הימנה, הם לא היו ראויים לכול זה. ומה שעומד להם לזיכרון זאת דווקא אותה התמסרות בלתי מותנית. היכולת להשתחרר לחלוטין מכול קונבנציה קיומית מוכרת, ולהיות לחלוטין נתונים בידי האלוהים – לשבט או לחסד. כך במובן זה, היה גם עניינם העמוק של אותם ענני כבוד שאפפו אותם.
זהו במובן היותר עמוק, הביטחון שמעניקה הסוכה. הביטחון שבשחרור ובהרפיה. האופן שבו היא יוצרת בעד האדם מרחב של הלכה. או כפי שהיא מכונה בעגה הקבלית ‘צילא דמהימנותא’. לא עוד סיכוך שמגן מפני השמש במובנה הקלאסי, אלא סיכוך שמגן מפני השמש הקופחת והמאיימת, זאת שמכילה בתוכה את סך הפחדים והחששות כולם, ותובעת מאתנו להתבצר ולהתמגן לאין קץ.
ואם לחזור לדברי הנביא האמורים בתחילת דברינו. במובן זה, קינתו של ישעיהו היא על עצם הסוכה. באופן שבו היא חדלה להיות נקודת מוצא ויעד, והפכה להיות פונקציונאלית, כזאת שאין בה באמת שימוש ברגע שמסתיים בציר הענבים בכרם. אך בינו זאת, אותה סוכה בעצמה יכולה גם להיות נקודת הייעוד והכמיהה. המקום שאליו אנו שואפים לחזור. כך הנביא עמוס מייחל להקמתה מחדש של ‘סוכת דוד הנופלת’. כן, דווקא אותה סוכה שברירית שחוזרת ונופלת, נופלת וקמה וחוזר חלילה, משמשת בעדו כסמל לחזרה. ליכולת שלנו כמו לשחזר מחדש את זיכרונם של אותם ארבעים שנה. לחזור ולחוש את אותו חיבוק אלוהי והכלה קיומית אינסופית. לדעת שהדברים קורים באשר הם אמורים לקרות. הם טובים וראויים איך שהם כמות שהם, על סך השבריריות והסכנות, הקשיים ואף הטרגדיות.
כך אנו חוזרים ומכוננים מחדש את הווייתנו במקום הטרום בגרות הזה של הסוכה. זהו מקומה הפנימי והקמאי של התשובה. מקום שכולו חסד, חמלה ורחמים. במובן זה, תחושת ההכלה הקיומית של הסוכה נעשית כנקודה ארכימדית שממנה מתהווה כל מה שמוצק ואיתן בחיינו. כך גם תחושתו של משורר תהילים כשהוא מתאר נעשית הסוכה למקור התמיכה והחסייה הבלעדי שהוא מסוגל למצוא בו את נחמה וביטחון קיומי: ‘כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי‘. באותו יום רעה, לאחר שגם אביו ואמו עזבוהו, אלוהים כמו מצפין את האדם בסוכתו, אוסף אותו ומסתירו בסתר אוהלו. ההצפנה היא בדייקא בסוכתו של אלוהים ולא בביתו. שם במקום הארעי והכה חמקמק ההוא, יכול האדם להרפות לחלוטין, לתלות את יהבו בהווייה כמות שהיא, לטוב או למוטב. וכמה יפה לדרוש בהקשר זה, את סופו של הכתוב. דווקא הסוכה הכה ארעית, היא זאת שנעשית לבחינה של ‘בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי’. הסוכה נעשית לצור. במובן זה, המילה צור משמשת במובן כפול, הן של סלע איתן ומוצק מאין כמותו, והן במובן של שורש ומקור, ואף של ‘יְרוֹמְמֵנִי‘, קרי של גדילה והתפתחות.
ולסיום:
יש בכך יותר מן הסמליות, שהשנה יחול יומו הראשון של חג הסוכות, דווקא באותו יום שבו חל יום השנה הלועזי השני לתאריך הנורא והמחריד ההוא של השביעי לאוקטובר. מאז השואה הנוראית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, לא היו לנו ‘ימי רעה’ כל כך קשים וטרגיים כמו אותו היום שייזכר לדיראון עולם. באותם שעות נוראיות ואיומות, קרסו באחת כל הקירות והמגננות, המצברים והמצודות, שחשבנו, או ליתר סיפרנו, לעצמנו, שניחנו בו. אספסוף פראי של כמה אלפי מפלצות ברבריים, מוטטו את כל קונספציות הביטחון והאבטחה שחיינו בהם במשך עשרות שנים. פתאום ברגע אחת, מציאותנו התגלתה כסוכה רעועה ועלובה. אבל לא כסוכת דוד, אלא כאותה סוכה של ישעיהו, זאת שהוא קורא בה: ‘כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה‘. כמה הרגשנו אי אז עירומים וחשופים, שבריריים, מנוצחים ומובסים. וכמה סמליות הייתה גם באותן סוכות עזובות, שנשארו כך דוממות לאורך חודשים ארוכים, של אלפים ורבבות שיצאו להילחם בחירוף נפש בשדות המערכה. זאת הייתה בעבור כולנו, עדות חיה ומצמיתה לנבואת החורבן ההיא של ישעיהו.
אבל מה שקרה מאז, במידה רבה סיפר את סיפורה של הסוכה. האופן שבו הפכנו את אותה ‘סֻכָּה בְכָרֶם’ לכזאת שנאמר בה ‘כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי‘. זאת עוצמה שגדלה דווקא מתוך השבריריות. מתוך אותה מציאות מרוסקת שעמדה באימה אל מול המוות ששצף מכול צד. עוצמה מתוך זמניות, נצחיות מתוך אלמותיות. במובן מה, הבנו את הכוח והסוד שבחולשה, של היות שהוא כ”כ לא מובן מאליו. חדלנו להאמין כ”כ בקירות הסובבים אותנו, והפנמנו כמה שאנו חשופים. משם, מאותה נקודה של הבנה שכך או אחרת, אנחנו פה בשביל להיות, וכי אין לנו שום פריבילגיה לוותר ולהיכנע, יצאנו להחזיר מלחמה שערה, כמו לְהַבְנוֹת ולכונן מחדש את הווייתנו. כך אותה סֻכָּתִּיּוּת קיומית שנכפתה עלינו בנסיבות כה טרגיות, הפכה להיות מקור של כוח, עוצמה מתוך צניעות ושבר. זאת היא התשובה שבמובנים רבים, כולנו חווינו כאן בשנתיים האחרונות.
ובימים אלו ממש, שהדיבורים על האפשרות לחזרתם המלאה של החטופים, החיים והמתים כאחד, נעשים לממשיים ומי יודע, אולי גם ריאליים, זאת בהחלט הזדמנות לדבר על ריפוי והחלמה. על היכולת איכשהו להתחיל ולסגור מעגלים, לשים את כל אותם זוועות, קצת איכשהו מאחורינו, ולצאת לחיים לאומיים חדשים, בריאים וראויים שבעתיים.
ויה”ר שיקויים בנו בקרוב, ל’ הכתוב:’וּפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וְתַקְּנֵנוּ בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. וְהוֹשִׁיעֵנוּ מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְהָגֵן בַּעֲדֵנוּ, וְהָסֵר מֵעָלֵינוּ אוֹיֵב, דֶּבֶר, וְחֶרֶב, וְרָעָב וְיָגוֹן וְהָסֵר הַשָּׂטָן מִלְּפָנֵינוּ וּמֵאַחֲרֵינוּ. וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ‘. אמן.
חג סוכות שמח ומשמעותי לכולנו!