“וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל; וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בראשית כח’, י’-כב’).
כתובים אלו הפותחים את פרשתנו – פרשת ויצא, אפופים בחידתיות גדולה. יעקב אבינו יוצא למסעו, כתוצאה מכך שהוא נאלץ לברוח מפני עשיו אחיו שמחפש אותו להורגו, כאשר בד בבד, ברורה לנו מהי מטרתו של אותו מסע חוצה, מציאת זיווגו בקרב בני משפחתו שבחרן. לכאורה זהו מסע שנקודת ההתחלה שלו היא הדבר הכי פחות רלוונטי ומשמעותי בעבורנו. שתי הסיבות האמורות, מחייבות לצאת כמה שיותר מהר מארץ כנען ולהגיע למחוז חפצו, שם יוכל גם למצוא מסתור הולם מפני הסכנה הרודפת, ובו זמנית למצוא את מבוקשו האישי, להקים את משפחתו העתידית – משפחת עם ישראל, בהשקט ובבטחה.
ברם, הכתובים שלפנינו מעידים שלא כך הוא הדבר. דווקא בנקודת היציאה נעדרת המשמעות הזאת, חווה יעקב את אחת החוויות המיסטיות היותר מופלאות שהוא חווה לאורך חייו. זהו אירוע שאומר דרשני. עלינו להבין מה יש באותה התרחשות כמשקפת את דרכו וייעודו של יעקב עלי אדמות, ואיך היא קשורה בעבותות באותו מסע שאליו מועדות פניו?
כאן כבר מן הראוי לחדד את העובדה, כי יעקב – מי הנמצא בדור השלישי של אלו שאנו קוראים בהם את השם ‘אבות’, היה זה שבעצם לראשונה שימש כנקודת השקה שבין דור האבות לדור הבנים. כי להבדיל משני אבותיו, אברהם ויצחק, ששניהם שימשו כאבות לאבות, יעקב הוא זה שבניו אינם עוד בבחי’ אבות, אלא בבחי’ בנים. קרי, עם ישראל עצמו. במובן זה, האבות המשמשים כמודל האידיאלי הראשוני של האומה, כמו מוכמנים בהוויה שמימית נטולת מגע עם הממשי, הריאלי. זאת להבדיל מן הממד המיוחס דווקא לבנים. קרי, אל אלו המממשים בפועל את כל אותן הבטחות נבואיות-שמימיות להן זכו אבותיהם. במובן זה, ניתן לראות את באבות שהם כבחי’ שמים, קרי המודל האידיאלי – הראשוני של הבריאה, זאת לעומת הבנים שהם בבחי’ ארץ. קרי, המציאות והחיים עצמם. לא בכדי האבות הם אלו שמובטחים על הארץ – פעם אחר פעם, בעוד שהבנים, הם כבר אלו שנוחלים אותה בפועל ממש. אז אומנם, שנים עשר השבטים, בני יעקב, אינם אלו שנחלו את הארץ בפועל, אך מבחינה קונספטואלית עמוקה, כל מתכונת הנחלת הארץ וחלוקתה יצוקה על מודל השבטים. למעשה, כל תהליך הבירור והמסע הממשי של העם היהודי לארצו – הנפתח בירידה המזככת למצרים, עוברת דרך יציאתם לחירות – והמסע במדבר, ומסתיימת בכניסתם ונחילתם את הארץ המובטחת, מתממשת בפועל אצל הבנים – שנים עשר שבטי ישראל (כפי שעולה מהכתובים הפותחים את ספר שמות).
כך שאירוע זה של יציאת יעקב מארץ כנען לחרן, הוא לא פחות מדרמטי. לראשונה בדור האבות, יוצא מי שנחשב כאב השלישי, יעקב, לממש בפועל את אבהותו ואת אבהות אבותיו. לכונן את דור הבנים ולהכשירם להיות ראויים לשאת את שרביט האידיאל המוסרי/תרבותי, כפי שעוצב בדור האבות. במובן זה, יעקב עומד להוריד את השמים לארץ. לעשות את הדבר המופשט והעתידני ההוא, לממשי ונוכח. כך ממש בנקודת היציאה הראשונית של מסעו, הוא מתחיל כביכול לגמרי מהסוף, הוא חולם. החלום באופן טבעי, מתרחש בלילה, בשעות שבו האדם על סך האירועים שעברו ועוברים אליו, מתכנס בד’ אמותיו. הוא חווה עיבוד ורפלקסיה של כל אותם אירועים והתרחשויות בחייו. אך באותה מידה שיש בחלום ממד של איסוף ועיבוד, יש בו גם ממד של צפיית פני העתיד. הרצונות והתשוקות, הכמיהות הכמוסות ביותר, עולות וצפות בחזיון החלומות.
כך במובן זה, יש בחוויית החלום, משהו שהוא לימינלי ביסודו; ריאליה ופנטזיה, עבר ועתיד, מופשט ומוחשי, משמשים בו בערבוביה. עושים אותו לבלול מכל מה שאירע וכל מה שעוד בוא יבוא – בו זמנית.
אבל במקרה של יעקב, כשהוא עולה על יצועו שם באותו מקום שבו הוא פוגע, החלום המופלא שאותו הוא חולם, משמש לו כנקודת השקה בין השמים לארץ. אבל עוד קודם שניגע בעניינו של החלום, יעקב רגע לפני הירדמותו, הוא נוטל מאבני המקום ושם מראשותיו. האבנים מייצגים את חומר הדומם ביותר. הם נטולי פשר ומשמעות. הם אדישים לחלוטין לכל הסובב אותם. אך מאידך, הם הממשות המטריאליסטית, חומר היסוד של כל מה שאנו בונים ומפתחים מעפר, יוצרים הימנו את אפשרות המגורים והנכחתנו האנושית במרחב.
כאן מן הראוי להוסיף (בהמשך לדברים שכבר נתלבנו במאמר אחר), כי יעקב למן הרגע הראשון של לידתו, עוד ממש בהיותו ברחם אמו רבקה, הוא נאבק על יכולתו להיות נוכח במרחב הארצי. שמו יעקב ניתן לו באשר הוא אוחז בעקב אחיו עשיו. העקב, הוא בדיוק אותה נקודת השקה של האדם על הארציות הפיזית. העקב, הוא גם הנקודה הרחוקה ביותר מן הראש והדעת. ככזה יש בו יסוד גס של חספוס תחושתי. ולא לחינם הוא כך, באשר העקב הוא זה המאפשר לאדם להלך על האדמה בצורה נוחה מבלי שהילוך זה יכאב לו. אבל דווקא העקב, הוא נקודת התורפה של יעקב. להבדיל מאחיו עשיו, שהוא ‘יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה‘, יעקב הוא דווקא ‘אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים‘, כך שלכאורה די לו בראשו הצלול רצוף התבונה והדעת. אך יעקב, נאבק דווקא חלקו בעולם החיצוני, הממשי, באותו מרחב שבו הוא זקוק דווקא לעקב ולא לראש. במובן זה יעקב אוחז בעקב אחיו עשיו – זהו ששמו מעיד בו במובהק, כי שליטתו (ושלמותו) הטבעית היא דווקא בממד העשייה הממשית. המילה עקב משמשת כאן גם במשמעות של לעקוב. יעקב כמו עוקב אחרי עשיו אחיו, הולך מאחוריו, כשאין לו מקום וחלק משל עצמו. כך גם יש לראות את רצונו בבכורה שבו זכה אחיו, ובהמשך בערמת זכייתו בברכות אביו יצחק, קודם שעשיו הצליח לקבלן.
עכ”פ, בנקודת הזמן הנוכחית, יעקב אכן יוצא בפועל למציאות הממשית. אם נרצה, לאותו מרחב שבו הוא זקוק כבר לעקב משל עצמו. זהו השלב שהוא הראש – האב, אמור להיעשות לבן, קרי לממשי ונוכח. הוא יודע כי זה לא הולך להיות קל כלל ועיקר, עוד נתכנו לו עלילות, קשיים ואתגרים רבים. וכפי שאכן אנו למדים בהמשך הפרשה, להבדיל משני האבות הקודמים, התנהלותו במציאות הפיזית הממשית, רצופה בעדו בקשיים עצומים. כמה הוא הוא משלם בדמים – תרתי משמע, בדיוק בנקודת הטרנספורמציה הזאת – להיעשות מאבות לבנים. על זה בדיוק הוא נאבק להשיג את זיווגו, אם עם לאה ובוודאי עם רחל. כך בנקודת הקצה הרטרוספקטיבית הוא זועק את מצוקתו לעומת לבן חמיו על כל מה שעולל לו: “הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי” (שם, לא’ מ’). כמה מילים אלו מתארות את גודל הקושי המובנה שבו הוא נתקל במסעו רצוף האתגרים, מהעולם האידילי של האבות, למציאות הממשית של הבנים.
ברם, בינו זאת, באופן פרדוקסאלי, זכייתו של יעקב במה שהוא לכאורה טריוויאלי בעבורו, קרי הראש, זה המייצג את עולם המחשבה הטמיר הרצוף בסתר חביונו של האוהל – זה שהוא מרחבו הטבעי של יעקב, עוברת דווקא דרך הרגליים, קרי העקב. עליו לעבור את כל אותה דרך חתחתים של קשיים נוראיים ועצומים, לכתת את רגליו, פיזית ומטאפורית כאחד, במסע ארוך מייגע וסיזיפי, עד שאכן יזכה להגיע אל המנוחה והנחלה. זאת הסיבה מדוע לזכייתו בשם הייחודי לו ‘ישראל’ (זה שהמילה ראש מוכמנת בו), הוא מגיע אך בנקודת הקצה של המסע – מהאבות אל הבנים. שם אחרי לילה ארוך ומבעית, בהיאבקותו האחרונה והמוצלחת, אל מול אותה דמות – המייצגת גם היא את אחיו הלעומתי עשיו – האמון על הממד המעשי – אופרטיבי של ההוויה. כך רגע קודם שיפציע השחר הוא זוכה בברכה הנלבבת: “וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל” (שם, לב’ כט’). ישנה כאן הכרעה הנוגעת אל הממד הרוחני – אידיאלי של הדברים, והן על המישור הממשי, קרי המרחב האנושי.
אך דא עקא, כי נצחונו זה של יעקב, אינו מוחלט. הוא אומנם יכול לה לאותה דמות מבעיתה נסתרת, אך הוא יוצא מאותו לילה כשהוא צולע על ירכו. אותה נקודת תורפה מובנית שהייתה לו מלכתחילה, אכן באה לידי ביטוי. הדמות נוגעת בכף ירך יעקב, והוא נשאר לצלוע. קרי, תנועתו ברגליו במרחב החיצון, לוקה בחסר אינהרנטי. כך כמו סימלה בעדו אותה דמות, שעדיין נכונו לו עלילות, קשיים ואתגרים לאין מספר, עד שאכן הוא יזכה לממש את נקודת תכליתו הסופית שעליה נאמר: “וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהוָה הַמְּלוּכָה” (עובדיה א’ כא’).
הבה נחזור לסיפור הפותח את הפרשה ובהבנת חידתיותו הנפלאה:
כמה יפה מוארת בעדנו העובדה כי שם בנקודת המוצא הראשונית של מסעו חוצה – לעולם הממשי, להיעשות מאבות לבנים, הוא בוחר לשים מראשותיו, קרי ממש מתחת לראשו, אותה נקודת יתרון מובנית שיש לו לכאורה, את אותם אבנים. אלו המייצגים את הממשות החומרית, ריאלית. כך הוא כמו ביטא את נקודת המיזוג בין שתי הנקודות הקוטביות ביותר. זאת אותה מלאכת קודש של מיזוג, שדווקא הוא מבין האבות – זה שאמון עליה. היא הופקדה בידיו, ובעיקר ברגליו.
כך באותו הלילה הוא חוזה בחלומו בהמחזה מופלאה של תמצית כול מסעו, ובמובן מה, תכליתו וייעודו עלי אדמות (בדייקא). אותו “סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה” מסמל בדיוק את תמצית הרעיון שאנו עוסקים בו. יציבותו של הסולם נגזרת דווקא מן העובדה שהוא ‘מוצב ארצה’. שתי רגליו יצוקות בקרקע, בקביעות ושרירות איתנה. אך בכך אין די, על הסולם להיות מכוון היישר אל נקודת היעד שאליה הוא מכוון, כל תזוזה ולו קלה מאותה יעד, יותיר את מי שעולה שם בסולם, בודד בצמרתו בכף קלע שבין שמים לארץ. במובן זה, גם ההיאחזות האמיצה בנקודת היעד, חשובה ליציבותו של הסולם ולזה העולה בו, לא פחות מאופן התקבעותו המקרקעת.
אותה המחזה פלאית לא מסתכמת באלמנט הסולם הנושק בין שמים לארץ, מצטרפת לכך העובדה כי ‘וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ‘. זה דימוי נפלא עד מאוד. מלאכי האלוהים לא עושים מסע שהוא חד צדדי. מובן יותר היה לו אותם מלאכים היו עולים בסולם וכמו מגיעים למחוז חפצם בשמי שמיים, אך לא אותם מלאכים נעים בסולם בתנועה מעגלית – הם עולים ויורדים וחוזרים חלילה. וביתר שאת, הל׳ ׳עולים ויורדים׳ תמוהה מעט, כי לכאורה מקומם הטבעי של המלאכים הוא בשמי שמיים, כי שהיה מתבקש שקודם הם יירדו ממקומם ההוא, כשרק לאחר מכן הם יעלו?
ומכאן למדנו כי הארץ היא נקודת היעד, לא פחות מאשר השמים, ולהיפך. ולא פחות מכך, מקומם הטבעי של אותם המלאכים הוא בארץ התחתונה, לא פחות ממה שהוא באותם שמיים עליונים – בבחי׳ ׳עיקר שכינה בתחתונים׳ (בראשית רבא – יט׳ ז׳). כך במובן זה, נעשים השמים והארץ ליחידה הוליסטית אחת. השמיים יורדים אל הארץ והארץ עולה על השמיים, כששניהם לכודים בהרמוניה של עליה וירידה – רצוא ושוב לאין קץ.
כאן בדיוק נכנסת הנבואה שהתגלתה לו שם ליעקב באותו הלילה:
“וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ“.
את כול כתובי הנבואה הזאת ניתן לסכם במילה אחת: הוליזם. לפנינו תיאור של שלימות תנועתו העתידית והמובטחת של יעקב. אותה הארץ (בדייקא) שיעקב שוכב עליה בנקודת המוצא של ראשית דרכו, היא גם נעשית לנקודת התכלית והיעד הסופי. כמה נעיצת ראשית ואחרית ישנה כאן. כך הוא גם מתבשר כי תנועתו במרחב תהיה רחבה ואיתנה, וכי היא תפרוץ ימה וקדמה צפונה וקדמה, באופן שבו הוא גם יצליח להשפיע ולהקרין מהוד ברכתו על כל משפחות האדמה. קרי דווקא באותו ממד ממשי שעליו הוא שוכב ברגעי החלום הללו. אך בכך אין די, אלוהים מבטיח בעדו כי אותה תנועה של הליכה תהיה רצופה בשמירה ייחודית, וכי הוא יזכה לסגור מעגל ולשוב אל אותה אדמה.
כאן בנקודה זאת, מתעורר יעקב משנתו. וכפי שמתארים זאת הכתובים: “וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם“. אותה הארץ הסתמית פתאום נעשית לנקודת הכניסה אל הממד היותר נאצל ושמימי. זאת תובנה בעלת משמעות מטלטלת אודות כשירותה של הארץ להיעשות לרוח, ובאותה מידה בכשירותה של הרוח להתממש בחומר. וכמה ששני יסודות אלו תלויים ועומדים זה בזה – בדיוק כמו סולמו של יעקב המוצב ארצה וראשו מגיע השמים. העקב והראש, הראש והעקב, הילכו שניים יחדיו מבלי אם נועדו.
כך כאשר יעקב משכים בבוקר, מתארים לנו הכתובים את הפעולה הראשונית והמידית שהוא עושה כנגזרת מאותו לילה כולו חידה ופלא: “וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל“. וכפי שכבר למדנו מדברי רש”י על אתר, אותם האבנים שהוא שם בתחילת הלילה מראשותיו, נעשו עם בוקר לאבן אחד בודדת. זאת התלכדות הוליסטית, שאין כמותה לייצג את כל מה שיעקב חווה באותה הלילה.
ומכאן למדנו בעומק, על גודל ייעודו של יעקב עלי אדמות. וכפי שכבר למדנו מדברי רש”י שהבחין באופן התייחסותם העצמית של שני האחים, יעקב ועשיו זה לעומת זה. כי בעוד שיעקב קורא: “כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל” (שם, לג’ יא’). עשיו מכריז כי: ‘יֶשׁ לִי רָב אָחִי‘ (שם, לג’ ט’). וכך כתב שם רש”י: “יש לי כל” – כל סיפוקי, ועשיו דבר בל’ גאווה יש לי רב יותר ויותר מכדי צרכי“. ומכאן למדנו על עומק ההבדל בין השניים. כי בעוד שתפיסתו של יעקב, היא הוליסטית ומתכללת, כזו המצטרפת אל כלל הדברים למגמה אחת ייעודית ומכוונת, הרי שעשיו חי בעולם שנקרא “עלמא דפירודא” – זה שעליו נאמר ‘לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד’ (משלי, יח’ א’). קרי, כולו רצוף מקריות וארעיות. הדברים בעולם שכזה, קיימים כשלעצמם, לא מצטרפים והולכים לשום ייעוד כלשהו הוליסטי אחד. במובן זה עולמו של יעקב הוא כולו בסוד “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם” (בראשית ב’ א’). קרי הכול מתכלל והולך תחת האחדות האלוהית האינסופית. וכמה יפה א”כ, לחזור ולקרוא בהקשר זה את הכתובים הפותחים של פרשתנו, באופן שבו המקום שבו לן בו יעקב, מתגלה לו כנקודת ההשקה הלימינלית-אולטימטיבית שבין השמיים לארץ. אותו המקום שבו כול אותם האבנים, הולכים ונעשים לאבן אחת גדולה ושלמה.
אותה שלמות הוליסטית, מתבטאת באופן שבו אותה האבן מותמרת לכלל ‘מצבה ובית אלוהים’. כי זאת בדיוק עניינה של המצבה, באופן שבו היא הופכת מישות דוממת חסרת כל פשר, לישות שהיא מסמן טהור. מהדהדת את אותו מסומן נעלם שהוא בלתי ניתן לתפיסה ולהמחשה. זאת גם עניינה של המצבה המופיעה כקברו של אדם. כי הזיכרון הנעלם של אותו נפטר, כמו חקוק באבן. זה כביכול מה שנותר הימנו כנוכח במרחב (ובמק”א הרחבתי ע”כ). וביתר שאת, כל הבית אלוהים עניינו כמסמן פיזי אל המסומן האלוהי האינסופי, זה שהוא מופשט בתכלית. (זהו ג״כ בדיוק ההפרש בין הטמא לטהור, הקדוש למשוקץ, בין העבודה זרה לעבודת האלוהים במקדש. ויש ע״כ להרחיב בנפרד).
את אלמנט הוליסטי זה בהווייתו של יעקב, אנחנו עוד נחזור ונמצא בהמשך הפרשיות בדמותו וחייו של יעקב. באופן שבו שקד לחזור על אותם ׳פכים קטנים׳, ובהמשך איך חרד עד מאוד בכך שתהיה ׳מיטתו שלמה׳, וכי חלילה לא יימצא פסול בזרעו וכו׳. וכפי שלמדנו מדברי חכמים על קריאת בניו לעומתו, ברגעיו האחרונים לפני מותו: “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד; אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד” (פסחים נו’ ע”א). כי זאת היא סודה של האחדות האלוהית, בכך שהכול חוזר ומצטרף לעומתה, כשאין ולו דבר כלשהו שנשמט הימנה. וכך גם יש ללמוד את ההקשר של אותו מאמר חכמים, בכך שבאותה העת ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו. כי כפי שהרחבנו לעיל, בראייה האחדותית – הוליסטית, הראשית נעוץ באחרית והאחרית בראשית וחוזר חלילה לאין קץ. וקיצרתי.
וכמה הדברים מצטרפים והולכים לתפילתו של יעקב רגע לפני שהוא ממשיך במסעו חוצה, להיעשות מאבות לבנים, מאותו רובד שמימי לרוב הארצי – ממשי של הבנים.
“וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ“
כי זאת בדיוק עניינה של אותה ‘שיבה בשלום’, לחזור ולסגור מעגל בין השמים לארץ ולהיפך, לעשות את הממשי לאלוהי ואת האלוהי לממשי. ובהקשר זה, אין כמו עניין המעשר את האופן שבו ניחן האדם ביכולתו להתמיר את הגשמי ולעשות מצורף מגמת התכלית האלוהית הכוללת. כך הוא כמו עושה את המציאות הדוממת ונטולת הפשר, למציאות של התגלות ופלא מוסרי.
ולסיום, אם נחזור לרעיון שבו פתחנו, הרי כי עיקר משימתו של יעקב – כראשון שהוליד “בנים” (כמתבאר לעיל), הייתה לכונן את אותו מודל של יחסי אבות-בנים, באופן שאין פירוד וניתוק בין השניים. האבות מפרים את הבנים ומחנכים אותם במורשת הראויה, והבנים ממשיכים את האבות הלאה, מעשירים ומעצימים את אותה מורשת עוד ועוד לאין קץ. ואכן, כפי שהבאנו לעיל, קריאתם של בני יעקב לאביהם בנקודת הקצה של מסעו, רגע לפני מותו, היא “כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד“. זהו הביטוי היותר נפלא לכך שאחרי כל אותה סאת ייסורים ודרך חתחתים שהוא עבר בחייו, הוא זכה להגיע אל המנוחה והנחלה. לזכות להנחלה מורשתית כה הולסיטית ואלמותית, עד שאפילו במיתתו לא היה שום ממד של ריחוק וניתוק. וכפי שלמדנו מדברי חכמים: “א”ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א”ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א”ל מקרא אני דורש שנאמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה’ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” (תענית ה’ ע”ב). וזהו בעומק עניינה המתכלל של הגאולה, האוטופיה שאנו מייחלים ונושאים עינינו אליה, זאת שעליה מתנבא הנביא מלאכי “וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם״ (מלאכי ג’ כד’) אמן!
שבת שלום ומבורכת!
