בשבת האחרונה סיימנו את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם הזמן המתאים להביט לאחור להסתכל אודות הספר שאותו סיימנו, מה יש בו? איך הוא אמור לגולל בפנינו את המהות הנרטיבית האצורה בו. אי”צ להכביר במילים כמה זהו ספר חשוב מאין כמותו, אשר למעשה משרטט את סיפור הולדתה של האומה היהודית, החל משעבוד מצרים ועד להקמת המשכן שלאחר מעמד הר סיני.
נראה לומר כי האירועים המרכזיים המצוינים בספר זה, נושאים בחובם את שלושת האלמנטים המרכזיים שעליהם מושתת האמונה היהודית: חירות, מחויבות, והתקשרות. ואנסה להטעים:
חירות:
אבן הראשה של ההוויה היהודית נמצאת ללא ספק שם. באותה נקודה ראשונית שממנה החל הכול. יעקב ובניו יורדים למצרים, משתקעים שם, כאשר מהר מאוד מגיע שלב השעבוד. פרעה והאומה המצרית משעבדת את בני ישראל וגוזלת מהם את חירותם בצורה המחפירה ביותר. כך בעיצומו של השעבוד הנורא הזה, נולד המנהיג הפוטנציאלי הגדול – משה, אשר זוכה להתגלות האלוהית שמורה לו על הגאולה המשמשת ובאה. ואכן אחרי האותות והמופתים שהוא מחולל במצרים, העם היהודי יוצא ביד רמה. זהו רגע מכונן. הרגע שבו הכול יושתת עליו. החירות. מעתה ואילך, כל הוראה, אתוס, התרחשות ותופעה, יושתתו על הנקודה הארכימדית הזאת. אם אין חירות, קרי, אם האדם לא פועל מתוך מקום שהוא לחלוטין אוטונומי, חופשי ועצמאי, אין ערך לשום דבר.
מחויבות:
אך החירות האמורה, אינה חירות שעומדת אך מול עצמה. קרי, האדם אינו באמת בן חורין כפי שזה נתפס בעינינו, כזה שיכול וראוי לעשות כול דבר שעולה על רוחו. כבר אי אז במצרים הורה אלוהים למשה: “וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” (שמות ג’ יב’). זהו אות שמאותת על טיבה של החירות. העם היהודי לא יוצא אל חלל ריק, אל מרחב של חופש מוחלט, אלא אדרבה, זהו מסע שמובהק מנתב ומצטרף את החירות אל המחויבות. או במילים אחרות, אל הר סיני. כך שבמובן זה, החירות היא המצע של קבלת התורה. הבסיס שעליו יצוקה ההצטרפות אל האל, הרכנת הראש וההכרזה הבלתי מעורערת: נעשה ונשמע. במקום אחר בדברי המקרא אנו למדים אודות המעבר הטרנספורמטיבי הזה, ממצב השעבוד במצרים למודעותה של המחויבות בסיני: “כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (ויקרא כה’ נה’). במילים מפורשות מגולל הכתוב את האופן שבו העבדות כמו נסבה מהשתעבדות לסובייקט זולתי – שהוא בעצמו, כבן אנוש, ראוי לשם עבד (לעומת האלוהים), ומצורפת וחקוקה כולה לעומת ההתגלות האלוהית והמחויבות הבלתי מעורערת לציית להוראותיו.
התקשרות:
שני האלמנטים הקודמים, החירות והמחויבות, שאודותיהם אנו למדים בשני השלישים הראשונים של ספר שמות, במסע משעבוד מצרים למעמד הר סיני, אין בהם די בכדי להביא את האומה היהודית לכלל מיצוב מכוון וראוי כאומה הנבחרת, העומדת אל מול הנוכחות האלוהית ומצורפת לעומתו. כך נכנס האלמנט השלישי, זה האחרון המופיע בספר שמות, ואשר כול עניינו לרתום את החירות והמחויבות, לעשותם לנוכחים, מפעמים בהוויה האלוהית עצמה. או במילים אחרות, לייצר יחס התקשרותי מתמיד וקבוע לעומת הנוכחות האלוהית. לתבוע מהאדם יציאה מתמדת מד’ אמותיו החֻלִיוֹת והתייחסות לעומת הנוכחות הנשגבת שמפעמת בלב ההוויה היהודית. זהו בעומק פשר ההוראה על הקמת המשכן. אותו מקום של השראת השכינה, אמור לייצר יחס בלתי אמצעי בין אלוהים לבני האדם – כסובייקטים עצמאיים, אך בו זמנית מחויבים, ובכך להגשים את תמצית הזיקה הנכונה שאמורה להתקיים בין אלוהים לעולמו, ובדייקא לברואיו – בני האדם.
בהקשר זה, מן הראוי לחדד נקודה מעניינת וברורה, המייחדת את אלמנט ההתקשרות משני האלמנטים הקודמים, החירות והמחויבות. כי אם באותם שני אלמנטים ראשונים, האדם – קרי, העם היהודי, נוכח בנוכחות שהיא לחלוטין פאסיבית, הרי שבהקשרו של האלמנט השלישי – ההתקשרות, כאן כבר העם היהודי נתבע לאקטיביות, להיחלצות פעילה וההצטרפות וולונטרית ברורה לעומת אותו מפעל שמימי של נוכחות – מעשה המשכן. לא בכדי הפרשה הראשונה העוסקת בהוראה על הקמת המשכן, פותחת בדייקא בהוראה של “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי” (שמות כב’ ה’). מעשה התרומה, הוא למעשה נקודת היציאה האקטיבית הראשונה של האדם לעומת מפעל השראת השכינה האלוהית. כאן ההתחוללות כבר אינה מופיעה באופן פלאי – חד צדדי. לא עוד כאותם ניסים ונפלאות מופתיים שהתחוללו במצרים, או בפלא קריעת ים סוף, שבו העם היהודי אך נדרש להתייצב ולראות את ישועת ה׳ כהרף עין. וכך גם לא כפי שהוא זכה לחוות במעמד הר סיני, שבו הוא עמד במיצוב שכולו בסימן של הצטרפות והרכנת ראש פאסיבית, עד כדי שכמעט ופרחה נשמתם. כאן במעשה המשכן, בני ישראל נתבעים למעשה, להתגברות אקטיבית על יצר הקניין והאגואיזם הרכושני. כאן כבר נדרש את מה שהכתוב קורא בו “יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ”. זאת נדיבות לב שתמצית עניינה הוא ההתקשרות וההצטרפות.
לא בכדי אנו מוצאים את פרשת “כי תשא” – בלבן של הפרשיות העוסקות בסיפור הקמת המשכן וההתגייסות לבנייתו. זאת פרשה שבראשיתה אנו מתוודעים להוראה על לקיחת מחצית השקל לטובת המשכן ופולחן העבודה השוטפת המתקיימת בו תמידים כסדרם. כאן אנו גם מתוודעים למילה שהיא בעיניי מונח מפתח בהבנת טיב עניינו של המשכן והיחס הנכון המתקיים בינו לבני האומה היהודית. וכך ל׳ הכתוב: “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם” (שמות ל’ יב’). שלוש פעמים מופיע שורש המילה פ-ק-ד בכתוב זה. העם היהודי נתבע לתת מחצית השקל למשכן, ובכך כביכול להבטיח את אפשרות לזכות בחיים, להינצל מהפקידה – שעניינה מניין, שעלולה חלילה להביא למותו. במובן זה, אפשר לראות בפקידה כמן חרב פיפיות. זכה האדם והוא פקוד ראוי לעומתה, הרי שהווייתו מתאמתת מיניה וביה בהוויה ההתגלות האלוהית. לא זכה, עצם הפקידה נעשית כגורם שכמו חלילה דוחה אותו חוצה, עושה אותו לבלתי ראוי ורצוי לפני המקום.
עוד קודם שנבוא להתבונן בעניינה של פקידה זו, מן הראוי להביא את ל’ הכתוב הפותח את פרשת פקודי, הפרשה שקראנו בשבת זו – שהיא כאמור, גם האחרונה שבפרשיות שבס׳ שמות: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” (שמות לח’ כא’). גם כאן מופיע שורש פ-ק-ד בהקשרו של המשכן וההתגייסות להקמתו.
מבלי להאריך יתר על המידה במשמעות עניינה של מילה זו, יש לציין שני הקשרים נוספים שונים שבה היא מופיעה. הראשון הוא בסיפורה של שרה והאופן שבו היא זכתה להיפקד בלידתו של יצחק, אחרי כתשעים שנות עקרות: “וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר” (בראשית כא’ א’). הפעם הנוספת אותה הייתי רוצה לציין, היא בהוראת הגאולה שיוסף מתנבא לאחיו קודם מותו: “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב” (בראשית נ’ כד’). גם באופן שבו מורה אלוהים למשה להתנבא בפני עם היהודי על גאולתם, עוד בהיותם עמוק במחשכי השעבוד המצרי, אנו מוצאים את השימוש במונח זה של פ-ק-ד: “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם” (שמות ג’ טז׳).
נראה לומר כי המכנה המשותף הרעיוני – אטימולוגי של המופעים השונים הללו של המילה פקידה, עניינו באלמנט הזכירה שמוכמן באותה פקידה. בהשקפה רעיונית זו, כאשר האדם נמצא במצב של מצוקה קיומית, המשמעות היא בהכרח שהוא כביכול “בלתי נספר” בראייתו של האל. כך גם חשה שרה בעת שהייתה במצב עקירותה, תחושה עמוקה שהיא כביכול בלתי נוכחת לעומת האל, הטוב האלוהי שכח אותה – נתן לה לשקוע בבדידותה הקיומית. כך שכאשר היא זכתה סוכ״ס בזרע של קיימא, היא חזרה להיות נוכחת לעומת, מאומתת בקיומה על ידי הטוב והשפע האלוהי.
זהו גם מובנה של הפקידה בהקשר זה של הגאולה. העם היהודי נמצא במצרים, העתיד לוט בערפל. כבר עוד בתקופת הדמדומים תחת שלטונו של יוסף כמשנה לפרעה מלך מצרים, ועוד יותר שבעתיים, כאשר משה נשלח אליהם, בתקופת השיא של חשכות גלותם. זהו מצב שכולו אומר ייאוש והיעדר תקווה. הגלות עניינה ריחוק ובלתי יכולת להיות נראה בעיניים האלוהיות. הכול נראה אקראי וטרגי, נעדר מגמה של תהליך וסדר. כאן באה הנבואה על התקווה שעוד בוא תבוא. אותו נצנוץ של גאולה, מעניק בעצם משמעות רטרוספקטיבית לכול טרגדיית הגלות. (בבחי’ “אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ״).
כך שהתרחשות הגאולה בהקשר זה מופיעה לא רק כאירוע של היחלצות והשתחררות מזוועות השעבוד, אלא אף ככזו השופכת אור על המצב העגום שבו הם נתונים. פתאום הכול מקבל הקשר ופשר, נכנס אל תוך רצף של תכנית אלוהית שנהיר לעין כול להיכן היא לוקחת ומה תכליתה. זהו פשר הל’ “פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם” – העשייה במצרים, קרי, הטרגדיה המהדהדת והריקה מכול הסבר ופשר, הופכת להיות פקודה ונוכחת, מצטרפת אל התכלית האלוהית ומגמתה. כך במילים אחרות, אנחנו למדים שוב על אלמנט הזכירה הנעוץ בפקידה. באופן שבו הפקידה מנכיחה את הפקוד, עושה אותו לנראה ומאומת בראייה האלוהית.
כאן מן הראוי להזכיר כי שורש פ-ק-ד מופיע גם במשמעות של הוראה, ל׳ פקודה. אך הפקודה אינה הוראה גרידא המופיעה בחלל ריק, אלא היא יצוקה במערכת ההיררכית שבין המפקד לפקודיו. קרי, הפקודים הם אלו שחובה עליהם לציית להוראות, לממש את הפקודות הניתנות להם. כך בעמידה לקראת הפקודה והנכונות לקבלתה, ישנו אלמנט של ‘היפקדות’. כך שאם לחבר זאת לאמור לעיל, הרי כי האדם נהיה נוכח, נמצא לעומת הראייה האלוהית, באמצעות העמידה לקראת הפקודה. קרי, בנכונות לקבל ולהחיל על עצמו את הצו האלוהי בצורה בלתי מעורערת.
כאמור, יש עוד להרחיב בהקשר רעיוני – אטימולוגי זה, אך אם לחזור לאמור לעיל, הרי שבהקשרו של המשכן. ההוראה על ההצטרפות אל המשכן באמצעות מתן מחצית השקל, משמעה להיות נפקד. הסכנה הפוטנציאלית האצורה במניין של האומה היהודית, קשורה לעובדה כי מניין שכזה בהכרח בוחן את מידת נוכחותו והצטרפותו של הנספר לעומת הנוכחות האלוהית. או במילים פשוטות, האם הוא אכן מתפקד לעומת הנוכחות הזאת, משיא עצמו ואת אנוכיותו העצמית לעומתה. אכן, הפקידה היא נוקבת, אי אפשר להסתתר מפני בחינתה הבלתי אמצעית. זאת הסיבה מדוע על כל אחד מישראל, להיות נפקד. לוודא שהוא נמצא שם, במקום ההתגלות האלוהית והתכללות האומה לעומתה. וכמה יפה להביא בהקשר זה את ל’ תפילת הזיכרונות, מתוך תפילת המוסף לר”ה – יום הזיכרון:
“אַתָּה זוכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לא נִכְחַד מִמֶּךָּ.
הַכּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ ה’ אֱלהֵינוּ, צופֶה וּמַבִּיט עַד סוף כָּל הַדּורות. כִּי תָבִיא חוק זִכָּרון לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ. לְהִזָּכֵר מַעֲשִׂים רַבִּים וַהֲמון בְּרִיּות לְאֵין תַּכְלִית.
מֵרֵאשִׁית כָּזאת הודָעְתָּ, וּמִלְּפָנִים אותָהּ גִּלִיתָ. זֶה הַיּום תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרון לְיום רִאשׁון. כִּי חוק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלהֵי יַעֲקב. וְעַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת. מִי לא נִפְקַד כְּהַיּום הַזֶּה. כִּי זֵכֶר כָּל הַיְצוּר לְפָנֶיךָ בָּא. מַעֲשֵׂה אִישׁ וּפְקֻדָּתו וַעֲלִילות מִצְעֲדֵי גָבֶר. מַחְשְׁבות אָדָם וְתַחְבּוּלותָיו וְיִצְרֵי מַעַלְלֵי אִישׁ.
אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ, כִּי דורְשֶׁיךָ לְעולָם לא יִכָּשֵׁלוּ, וְלא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוסִים בָּךְ.
כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דורֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם״.
זאת תפילה המתארת בצורה מצמיתה ממש, את האופן שבו אלוהים כמו בוחן את בני האדם – באותו היום של ראש השנה, אם ועד כמה הם ראויים להיפקד. קרי להיות נוכחים לעומתו, להתחייב מחדש על חייהם בשנה הבאה. אמנם, הבריות כולן נפקדות, אבל לא כולן מתחייבות בהווייתן כנגזרת מאותה התפקדות. ובאופן ברור אנו רואים איך עניין הזיכרון כרוך אהדדי עם עניינה הפקידה. וכך מהמשפט האמור בשלהי הקטע המובא כאן, אנו למדים כמה נדרשת התאמצות של ממש מצדו של האדם, על מנת לזכות להיות באמת נפקד. להיות במצב של “כִּי דורְשֶׁיךָ לְעולָם לא יִכָּשֵׁלוּ” .
הדרישה לעולם תובעת אקטיביות מובהקת מצדו של הדורש. לחצוב ולהפוך כול אבן בכדי להתחקות כדבעי אחר הנוכחות האלוהית. כך גם אנו מוצאים בעניינו של היחס הנכון אל המקדש. וכל’ הכתוב: “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה” (דברים יב’ ה’). וכשם אנו למדים גם מדברי התלמוד: “ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה” (סוכה מא’ א’). הוי אומר, החיבור של האדם אל הקודש, נעשה באמצעות הירתמות אקטיבית מצדו, לחצוב ולדרוש, לעשות הכול בכדי לצרף את מקסימום הווייתו אל אותו המקום. כל צורה אחרת, פאסיבית ודוממת יותר, תהיה בהכרח משמעה החטאת החיבור הנכון אל הקדושה, וחוסר יכולת לעשותה למרכזית ומפעמת בליבת ההוויה.
כך שבהמשך לאמור לעיל, הפקידה האמורה בפרשתנו זו, בהקשרה של המשכן: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן” – נושאת בחובה את תמצית אופן התהוותה של האומה היהודית לאורכו של ספר שמות כולו. הוי אומר, זאת פקידה שיצוקה מחומרי הגלם של החירות והמחויבות גם יחד. העם היהודי רותם את חירותו, ומצטרף את תודעת מחויבותו, אל ההתקשרות הרוטינית אל הקודש. כך הוא מתקשר, נעשה חקוק כבדרך קבע באותה נכוחות אלוהית. או במילים אחרות, האדם נוכח ונזכר כישות חירותית – ומחויבת גם יחד. כל גריעה באחד משני האלמנטים הללו, אם בשלמותה הבלתי מעורערת של החירות, ואם בטוטאליות הבלתי מתפשרת של המחויבות, בהכרח תעשה את ההתקשרות, קרי את הפקידה והזיכרון ללוקים בחסר. כך שבפועל הצטרפותו של האדם אל המשכן, עניינה חקיקת החירות והמחויבות במקום הלימינאלי הזה של ההתגלות. באותה נקודה שבה נושקים השמימי והארצי, האלוהי והאנושי.
כך שכאשר אנו קוראים על כל מה שטרחו והביאו למשכן, ועל כל מסע ההתגייסות שהוקדש לשם כך, אנו למדים בראש ובראשונה על הפקידה – על האופן שבו כולם זכו להיפקד ולהיות נוכחים שם. מאומתים ומונצחים בהיכל התהילה של ההתגלות האלוהית. במובן זה, לא יכול להיות סיום הולם וראוי יותר לספר שמות, הספר שנפתח באופן שבו העם היהודי נולד במקום שאין רחוק הימנו מהפקידה האלוהית, ודווקא שם עמוק במחשכי אותה גלות, הוא זכה להיפקד ולהיראות – לצאת מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. כאשר בסיומו של הספר אנו למדים שוב על הפקידה, אלא שהפעם הוא באופן היא התייחסה אל המשכן – אותו מקום בתחתונים שבו נתאווה הקב”ה לשכן שמו שם. כך למעשה הושלמה פקידת הגאולה ממצרים ונעשתה למכוונת וחקוקה בהוויה היהודית.
ובהמשך האמור לעיל, אודות טיבה הדואלי של הפקידה והאופן שבו היא עשויה לפעול – כלהט החרב המתהפכת על מי שמתפקד/או לא לעומתה, מן הראוי לציין כי זאת גם הסיבה מדוע אנו מוצאים בדיוק את אותו מטבע ל׳ של פקידה, אך דווקא במשמעות שהיא הפכית לחלוטין לשתי הפעמים הקודמות שעניינן הוא במובהק הוא גאולה והיחלצות. כי כך מורה אלוהים למשה מיד לאחר מעשה העגל: ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם״ (שמות לב׳ לד). כאן כבר מופיעה הפקידה במשמעות תובענית ונוקבת, כזאת המחילה את הדין האלוהי על אותם אלו שבחרו להתנתק מההתגלות האלוהית האדירה שהופיעה לעומתם בסיני.
אין זה מקרי שזאת הוראה המופיעה בדייקא לאחר חטא מעשה העגל. זהו האירוע שבו העם היהודי בחר לרגעים להתפקד לעומת המופע האלילי, ובכך להתנתק לחלוטין מאותה פקידה ראויה ומכוונת. כך במובן זה, הפקידה חלה על ראשו. ואם הזכרנו לעיל את הפקידה האמורה במחצית השקל, הרי שלפחות לפי ראייתו הפרשנית של רש״י, זאת פקידה הבאה כתשובת משקל (תרתי משמע), לחטא מעשה העגל, וכדרך להינצל מאבחת חרבה המתהפכת של הפקידה האלוהית – במובנה התובעני. אם נרצה, כך נקרא העם היהודי לחזור ולהתפקד, לייצר מנגנון ריצוי והצטרפות, שהוא תמונת תשליל מובהקת למעשה הנורא של פולחן העגל. ובאופן כללי, כפי שהצבענו במק״א, בראייתו של רש״י ההוראה על המשכן וההתפקדות אליו, גם היא ביסודה הופיעה רק לאחר מעשה העגל, כך שבראייה זו ניתן אותה תשובת משקל מוכמנת בעצם בכלל מעשה המשכן ותכליתו בהוויה היהודית.
מעניין להוסיף ולציין בהקשר זה את המשמעות הפרדוקסאלית – הפכית שבו מופיעה המילה ׳פקידה׳. כי מחד, כפי שהצבענו, להיות נפקד משמעו להיות נוכח, נספר, נראה ומאומת. אך מאידך, להיות נפקד משמעו להיות חסר, שלא להופיע ולהיראות. וכפי שאנו מוצאים בסיפורו של דוד: ״וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד״ (שמואל א׳ כ׳ כה׳). כאן כמובן שהמשמעות היא בכך שדוד לא הופיע אל הסעודה המלכותית. אלא כי כפי שאמרנו, לפקידה לעולם אופי דואלי – הפכי. כאשר העיקרון המנחה העומד בבסיסה, הוא שאין מי שיכול לחמוק הימנה. קרי, גם כשאתה לא נפקד, אתה נפקד. קרי, ההיעדרות היא נוכחת. או במילים אחרות, האדם מופיע בהיעדרו, בעצם העובדה שהוא בוחר שלא לבוא, להתבצר בחירותו הפרטית ולא להצטרף אל הממד שמעבר. להיעשות לפקוד לעומת המפקד האלוהי. כך באשר היעדרותו של דוד הייתה נוכחת ובולטת ונתפסה בעליל בעיניו של שאול, הרי שהיא בהגדרתה בבחי׳ נפקדות. והבן.
ולסיום, בהמשך לאמור אודות שלושת האלמנטים המכוננים את ההוויה היהודית – חירות, מחויבות, התקשרות, שמא ניתן לראות באותם שלוש רגלים המהווים את עצם הלוז של חגיגת הווית החיים של הווית החיים היהודית וכציון אבני הדרך של התהוות האומה, כמייצגים של אותם שלושה אלמנטים.
חג הפסח, הוא כמובן זה המייצג במובהק את חגיגת החירות, היציאה ממצרים והגאולה המופתית ההיא. חג השבועות, כמובן שקשור בטבורו למעמד הר סיני והמחויבות האצורה בו. כאשר החג החותם את מעגל שלושת החגים, הוא חג הסוכות, שבו אנו נתבעים להתקשר מחדש, למצוא דווקא בטבע את המקור להתחברות ויכולת לחוש את השראת השכינה בצורתה הבלתי אמצעית ונוכחת.
כאן אנו גם מתחברים לעובדה כי עיקר חגיגתם של אותם רגלים בהוויה היהודית, בא לידי ביטוי בהוראה הידועה על: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם” (דברים טז’ טז’). ראיית הפנים בעזרה נושאת בחובה את תמצית עניינה של הפקידה. האיש הישראלי נתבע לחזור ולצרף את הווייתו במקדש, לחקוק את מגמתו המרכזית שם במקום ההוא, בהיכל הקודש, או כפי שהיא מופיעה בפר׳ כי תשא: “שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות לד’ כג’). היחס המופיע כאן הוא בדייקא יחס של הצטרפות שיש בה אופי “אדנותי” סמכותי. זה מתחבר למה שאנו מדברים בו על האלמנט ההיררכי המובנה של הפקידה, ביחס האובייקט-סובייקט של מפקד-פקוד. אך בינו זאת, זאת תנועה שכולה בסימן של ציות והיענות. אך בו זמנית, מתאפיינת בהדדיות מפגשית – פנים אל פנים (ביחס של איווי אינטר-סובייקטיבי), וכל’ הגמ’ “כדרך שבא לראות כך בא ליראות” (חגיגה ב’ א’).
זאת גם הסיבה מדוע חג הסוכות, בדייקא משני החגים שקדמו לו, יש בו אלמנט מובהק שבעתיים של הצטרפות אל המקדש וחגיגתו המיוחדת. כי בחג הסוכות, אנו כמו חוזרים ומציינים את החזרה וההיפקדות המחודשת אל נקודת ההתגלות הסינרגית של ההוויה היהודית בפרט והנוכחות האלוהית עלי אדמות, בכלל.
אין זה פלא ג״כ, מדוע ההוראה על מצוות ראיית הפנים בעזרה והעלייה לרגל באותם שלושת רגלים, מופיעה בדייקא מיד לאלתר לאחר מעשה העגל. אותו מעשה שכאמור, העם היהודי נסוג לאחור בהתפקדותו לעומת האלוהים, ולמעשה פעל באופן שאין הפכי הימנו למגמת ההתפקדות המכוונת. כך שבפועל, ההוראה על ראיית הפנים בעזרה בשלושת הרגלים, הנה חלק אינטגראלי מאותו תיקון ותשובת משקל הבאה לאלתר לאחר אותו מעשה מר ונמהר, וכחלק בלתי נפרד מההוראה על הקמת המשכן ותכליתו בהוויה היהודית. וכמעשהו בהקמת המשכן, שבה ההוראה הפותחת היא על מתן התרומה וההצטרפות הוולונטרית לעומת ההתגלות, כך גם מעשהו במצוות ראיית הפנים בעזרה, שבה מצווה האדם שלא לבוא בידיים ריקות, אלא להביא משהו מעצמו, קרי מרכושו וקניינו הפרטי, אל המקום התלותי ההוא בהיכל הקודש. כך האדם רותם את חירותו שמגולם בזכות הקניין ופרטיות הרכוש, בנקודת ההתקשרות. כורך את שלושת האלמנטים גם יחד: חירות-מחויבות-התקשרות. עושה אותם לנוכחים ונפקדים, ולא פחות מכך מאומתים, בראייה האלוהית המוחלטת המוכמנת במקדש. והבן זה מאוד.
שבוע טוב ומבורך.
