על ההתגלות – הדומייה ואימת המוות, באירוע חנוכת המשכן ואסון מותם של נדב ואביהו. מאמר לפרשת שמיני1 min read

מבוא:

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק מרכזי מההתייחסות אל ההתגלות בהקשר זה, עסק בסיפור חנוכת המשכן והאירועים הדרמטיים/טרגיים שהתלוו אל אותו היום, זאת כפי שאנו למדים מתוך הכתובים עצמם. בפרשתנו – פרשת שמיני.

מלאכת הקמת המשכן לוותה בחודשים ארוכים של התכוננות, התעסקות והתגייסות קדחתנית לטובת מטרת קודש זו. העם היהודי כולו נשא ליבו והונו למלאכה, תוך ציפייה דרוכה להגיע אל הרגע המיוחל ההוא, בו כביכול תובטח נוכחות האל בתוכו, כנוכחות קבועה, ממשית ורוטינית. לזאת ניתן להוסיף את שבעת ימי המילואים, שנועדו להכשיר את המשכן ולכווננו לקראת הרגע ההוא. ניתן רק לדמיין את עוצם המתח ששרר בקהל, האם באמת תירצה עבודה זאת בפני האלוהים? האם אכן הם יזכו שתשרה שכינה במעשי ידיהם?

ואכן, באותו רגע מיוחל, אלוהים כמו נענה למעשה ההתכוננות והאש יורדת מן השמים, וכפי שהדברים מתוארים בכתוב:

“וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם״ (ויקרא ט’ כד׳).

אך לצד ההתגלות המרעישה הזאת, מופיע המוות כבד בבד, במלוא אימתו. מיד לאלתר שהכתוב מתאר לנו את רגע הריצוי והשראת השכינה ההיא, אנחנו למדים על מעשיהם של נדב ואביהו שני אהרן שהקריבו אש זרה לפני ה׳, וזאת כאמור, ממש עם הופעת האלוהות והנכחתה בתוך בני ישראל.

“וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה״ (שם י’ א’-ב׳).

למרבה ההפתעה, מעשה זה של הקרבת אש זרה, מתואר בכתובים אלו, דווקא כמעשה של קִרְבָה, כפי שמציג משה בפני אחיו אהרן את מות שני בניו: ״הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד״ (שם ג’). כך גם אנו מוצאים את התיאור בהמשך בפר׳ אחרי מות: ״אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ״ (ויקרא טז׳ א׳).

הקִרְבָה האמורה כאן, היא אותה חציית קו של האימה הלימינאלית. זהו קו שכל עניינו רתיעה והסתייגות. שבירתו של הקו התודעתי-דמיוני הזה, משמעה הפרה של מושג הקדושה.

ואנסה להטעים יותר: אותה אימת המוות המהווה נקודת מוצא קיומית, עלולה כפסע, להיות מוות וחידלון ממש. בראייה זו, קרבת האלוהים והדביקות במוות משמשים כשני צדדים של אותו המטבע עצמו. ההשתוקקות אל האל, אל האַיִן המוחלט, נושאת אופי מובהק של התאיינות. ברם, קו מאוד דק ושברירי, נמתח בין המוות כפנומן התגלות של אימה, לאופן שבו המוות נועץ בפועל את טלפי חדלונו. כך אלוהים מתקדש, דהיינו מתגלה כנוכחות פרדוקסלית, פלאית, דווקא בזכות אותה הפרה וחציית קווים, אשר העצימה בצורה טרגית, את ההתגלות האלוהית כאימה משתקת. או את”ל, כהתגלות של דומייה.

זהו פשרו של אותו “כבוד אלוהים” האמור כאן. עומד כל העם וצופה בסיטואציה המחרידה שלעומתו: חווית המוות כפנומן ממשי, הנכרכת בעדם בד בבד עם התגלות האלוהים. הלימינאליות נחרטת בדם, נמתחת כאימה אימננטית, כנוכחות שכולה דומיה.

כאן אנו גם מתוודעים לנדבך נוסף אודות פשר דומייתו האמורה של אביהם אהרן. בראייה זו הדומייה האמורה כאן, אין אך כקבלה כנועה של גזירת האל, אלא הפנמה עמוקה במשמעו של המוות כפנומן של התגלות. האופן שבו אהרן, ככהן הגדול הניצב בחזית הלימינאלית, האמון על הפולחן התיאורגי, אמור למצב את עצמו בעבודת הקודש. כך שלפנינו תשובת משקל עמוקה, של האב כנגד חטא הבנים: כי אם חטאו הבנים בהפרת הקו הלימינאלי, בתנועה של דבקות בלתי מותנית ומבוקרת אל האַיִן המוחלט, תגובת האב, היא הפכית, החלת נוכחות המוות כהתגלות של אימה, כזו שכולה על טהרת הדומייה. ובינו זאת מאוד.

וכמה יפה להביא בהקשר זה את ל’ הכתוב בס’ מלכים:

״וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״ (מלכים א’ יט’ יא’-יב׳).

כתובים אלו מגוללים בפנינו את עוצם חווית ההתגלות שחווה אליהו. המציאות כולה מזדעזעת, חווה טלטלה המאיימת עליה ביסודה, ההרים מתפרקים, הסלעים משתברים, הרעשים והקולות ולאחריהם האש, כל אלו מעניקים תחושה אפוקליפטית חריפה של סוף העולם, או אם נרצה, של השקה אל נקודת הקצה. אך האפוקליפסה לכשעצמה, אין בה כלום, היא לא אומרת דבר וחצי דבר, חוץ מאשר כאוס וחורבן, אימה ובעתה, זאת אילולא מתוך כל הקטסטרופה המטלטלת, עולה ומהדהדת הדממה: ״וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״. האש כמסמלת את הכיליון המוחלט, זאת שלא מותירה אחריה דבר, היא לעולם אך נקודת הקצה הלימינאלית שממנה מהדהד קולה של הדממה. רגע של שיא וקתרזיס בחוויית ההתגלות המצמיתה של הנביא.

וכאן המקום להביא את דברי רש”י שם על אתר:

״קול דממה דקה” – (תרגום) קל דמשבחין בחשאי אבל בנביאי אומות העולם אומר (איוב ד׳ טז׳) דממה וקול אשמע, דממה היתה לשבח. ואני שמעתי קול הבא מתוך הדממה דטינטישמנ”ט בלע”ז ואין שומעין הקול ממש“

וקודם שאבוא להאיר דברי רש”י הללו, מן הראוי להביא את הכתוב בס׳ איוב במלואו, ואת דברי רש”י שם:

“יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע״ (איוב ד’ טז׳).

וברש״י שם כתב:

״דממה וקול” – קול דבר חשאי הייתי שומע ד”א דממה וקול אשמע קול שמעתי מדממה אבל דממה לא שמעתי דממה אלו המלאכים שאומרים שירה כדמתרגם ואחר הרעש קול דממה דקה (מלכים א’ ט’) קל דמשבחין בחשאי משה דממה שמע מכאן שהראשונים נשתמשו בקול והאחרונים בבת קול כאדם המכה בפטיש וקול ההברה נשמע למרחוק כך הוא אומר“

ומדברי הכתובים הללו עפ”י פרשנות רש”י המסתפחת אליהם, אנו למדים כי לפנינו מבנה היררכי המפלח את מעמד הנביא לעומת האלוהים, עפ”י היחס אל הדממה, כמה הנו אינטימי ובלתי אמצעי. ראשית, במעמד הגבוה ביותר, ממוצב משה אדון הנביאים. הוא זה שכביכול שומע את עצם הדממה, נוכח בנוכחות מלאה באותה דממה לימינאלית של עמידה לעומת האלוהים. מיצוב שכזה משמעו בהכרח הדממת ההוויה כולה. מבחינה זו, משה בהיותו ניצב בליבה של הדממה ולעומתה, הנו בהכרח נעדר כל ישות עצמית, הווייתו כולה מסונפת ואינהרנטית במעמד זה. זה מה שמחייב את זיהויו של משה כעניו האולטימטיבי, וכל׳ הכתוב: ״וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (במדבר יב’ ג’). זאת פשר השוואתו של רש״י לעניינם של המלאכים: הגדרתם של המלאכים הוא בכך שמיצובם הוא הווייתם. קרי הם נעדרי כל מציאות עצמית, עמידתם אל מול האל והמחויבות הבלתי מותנית אל משימתם (“מלאכתם”), היא המכוננת את הימצאותם. בהקשר זה, רק משה זכה לזכייה חד פעמית זו, שבו כביכול מעמדו לעומת האל, הותמר לכלל נקודת המוצא של הווייתו ונעשה לאינהרנטי בה לחלוטין. אם נרצה, למקום שבו דומיית העמידה אל מול האל ואימת המוות, מהווה את מקור חייו ותשואתם.

במובן זה, מעמדם של העם היהודי במעמד הר סיני, היה באותם רגעי הוד חד פעמיים, מקביל למעמדו של זה של משה, אך הוא להבדיל מהם, כביכול נשאר במיצוב זה עד ליומו האחרון. וכל׳ הכתוב להדיא, המבחין בין משה אל העם לאחר מעמד הר סיני: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ״ (דברים ה’ כו’-כז’). זאת הוראה המתייחסת לעצם הווייתו של משה, שבמובן מה, מנתקת אותו מהחיים הריאליים/אוטונומיים (וכידוע אחת הנגזרות המעשיות מכך, הייתה שפירש מאשתו, ומאז ועד מותו, לא שב לחיים אנושיים של חיי אישות). אך אם בהשוואה למלאכים עסקינן, הרי כי גם העם היהודי כביכול היה לרגעים, במעמד זהה להם (לפחות עד לנקודת עשייתם את העגל), וכפי שדרשו חכמים על ל’ הכתוב: ״אֲ‍נִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם״ (תהילים פב’ ו’). וכן בדרישת חכמים הידועה אודות “נעשה ונשמע” שהיא בבחי’ “רז שמלאכי השרת משתמשים בו” (ראה מס׳ שבת פח’ ע”א). ובמק”א הרחבתי בכך.

להבדיל ממשה, כל הנביאים שקמו לאחריו, אינם זוכים אלא להד הבא מתוך אותה דממה. המשמעות היא שמציאותם כביכול עודנה לוקחת מקום משל עצמה, היא נעדרת אותו ביטול טוטאלי המובנה בהיות הדממה, זאת שאין בה כלום והכול בטל לעומתה. אך עדיין חשיפת הנביאים אל הדממה המצמיתה היא קרובה וכמעט ממשית. אם נרצה, הנביאים כשרים לתפוס את הווייתם מתוך הווית הביטול, הגם שלא באופן שמציאותם לחלוטין חלק אינהרנטי הימנה.

לעומת משה ונביאי ישראל, מי שנמצא במעמד נמוך עוד יותר, הם נביאי אומות העולם (כדוג’ איוב). זיקתם היא אך אל הקול שכביכול מהדהד מתוך הדממה. לאלו אין כל מגע ישיר או אף עקיף, עם האַיִן המוחלט של הדממה, אלא אך באפקט הממשי הנגזר הימנה. זהו פשרו של אותו “קול הבא מן הדממה”. בהקשר זה, נפלא להתבונן כמה רעיון זה מכותב עם מאמר חכמים האמור, אודות התכנסותם של אומות העולם אצל בלעם מפני תחושת אימת המוות של ההתגלות בסיני. בלעם הוא זה הנחשב כנביא אומות העולם האולטימטיבי. הוא זה שכביכול יכל לפענח את טיבו של אותו “קול ה׳ בכוח, קול ה׳ חוצב להבות אש וכו׳, ככזה שהוא כמן קול הקורא מן הדממה.

וראה זה פלא, כי המילה אפוקליפסה (ביוונית: ἀποκάλυψις, אפוקליפסיס) משמעותה “התגלות”. רובה של הספרות האפוקליפטית עוסקת באסכטולוגיה (תורת אחרית הימים). זהו אכן קשר מרתק, איך גם בשפת לעז מתקיים ההקשר בין חורבן להתגלות, כפי המתבאר במאמר זה. אך עדיין אבחנה פנימית נעוצה בין ההגדרות, היהודית לעומת הלועזית. כי אם זאת האחרונה נשארת ברמת החורבן ואימתו המצמיתה, היהדות לוקחת זאת אל הנוכחות המתגלה בעצם חווית האימה, או אם נרצה, אל הדומייה האינסופית. האפוקליפסה לכשעצמה, אינה אלא הרס וחורבן, אם אין היא מהדהדת בסופה את הדומייה. זאת אינה אך לשונית-סמנטית גרידא, אלא נוגעת ומתחברת לאבחנה האמורה בין משה ונביאי ישראל, לנביאי אומות העולם: חוסר היכולת לזהות את דומיית האַיִן כנוכחות הוות, זאת שכול ההוויה הדתית ממוצבת לעומתה.

ובהמשך לכך, מוצאים אנו בפר’ אחרי מות, כי עבודת יום הכיפורים במקדש, משמשת כחוויית ההתכווננות הראויה והמתקנת, לחטאם הטרגי של נדב ואביהו. ומבלי להיכנס ביתר אריכות בטיבו של סדר עבודת יום הכיפורים, ניתן לומר כי זאת עבודה שעניינה הגדרתו ומיצובו מחדש של האנושי לעומת האלוהי, או אם נרצה, החיים לעומת המוות.

כל עבודת יום כיפורים נושאת בחובה אלמנט מובהק של בירור אל מול אימת המוות. הגורל המוטל בין שני השעירים השווים לחלוטין בגדלם, חזותם וכו׳, מברר המוות מתוך החיים: השעיר ההולך לעזאל, מבדל את המוות כריק ותוהו. לעומת השעיר הנכנס לפני ולפנים של הקודש, מעגן את אימת המוות כנקודת השקה אל מקור החיים הלימינאלי. זהו זמן נדיר וחד פעמי בשנה, שבו האדם כביכול חוצה את הקווים, מכפר על הקודש, מגדיר מחדש את ה”לעומת” של המקדש.

כמה סכנה והליכה על הסף ישנה כאן. כך ניצב לו העם היהודי וצופה במשך שעות ארוכות בדומיה מצמיתה, בעבודת הכהן הגדול שנעשית בקדושה ובטהרה עילאית. השאלה המנסרת היא, האם “ייצא בשלום מן הקודש”? היצליח הכהן בעבודת בירור והיטהרות זו, או שמא תהיה כאן שוב, חלילה, חציית קווים בלתי הולמת? וכך הופכת ברגעי השיא של הדומייה, כאשר הכוהנים והעם העומדים בעזרה, היו שומעים את השם הגדול מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה וטהרה, היו כורעים ומשתחווים וכו’. כך הופכת הדומייה להרכנת ראש והסתנפות טוטאלית אל הגילוי האלוהי המוכמן במקדש.

במובן זה, עבודת כהן גדול האמורה בפרשה שם, כמו מורה לנו, ע”כ כי בלתי ניתן להגיע ולגעת במקור החיים – בקודש הטרנסצנדנטי, הצד ההוא “שמעבר”, זאת מבלי לכונן בו זמנית, בירור והגדרה מחודשת של החיים לעומת המוות, של האימה ההתגלותית לעומת המוות כממשות.

מעניין להביא בהקשר זה את ל’ הפיוט “וּנְתַנֶּה תֹּקֶף” אותו נהוג לומר בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, אותם ימי דין שבהם אנו מתוודעים מחדש אל ראשית ההוויה בתקווה ותפילה לחזור ולהזכות על חיינו מחדש:

“וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין..”

השופר, הוא משמש כקול קוסמי קדמוני המהדהד בהוויה ומזכיר לבני האדם לבחון את דרכם ועלילותיהם עלי אדמות (ראה רמב”ם הל’ תשובה פ”ג ה”ד). במובן זה קול השופר גם הוא א-דיאלקטי בהגדרתו, מה שנקרא בדברי חכמים “הקול הפשוט”, כאותו קול נטול הבת קול של מעמד הר סיני (כאמור בדברי המדרש שהובאו לעיל. ושמא לא בכדי קול השופר מופיע ברגעי ההתגלות הגדולים, כמו במעמד הר סיני, וכן כקול המבשר את הגאולה וכו’), כך שהוא זה שמעמת את בני האדם אל מול אימת המוות והראשוניות הקיומית של הווייתם. במצב שכזה הקול יחיד שכביכול יכול להישמע, הוא קול הדממה, אותה דומיה האמורה במאמר זה. הפייטן גם מוצא לנכון לשרטט בפנינו בפנינו, את אימת המוות המרחפת בהוויה באותם ימי ידין, זאת שבאה לידי ביטוי בתזזיותם של המלאכים והחיל והרעדה שאוחזים בהם, באשר הם יודעים כי בראייתו הנוקבת של אלוהים, סיכוייהם אפסיים לצאת זכאים בדין ולזכות מחדש בחייהם. וכמה טבעי המשך הפיוט שם, המגולל את אימת המוות, ושלל האפשרויות שבהן חלילה ניתן לאבד את חיינו, וכמה שקיומו של האדם שברירי ואפסי לעומת קיומו האלמותי של האל. זהו בעומק עניינו של אותו “תוקף” שאנו מתנים בימי הדין, מחדדים בעבורנו את גודל הרגע ועוצם המעמד שאנו ניצבים בו.

כך היא קריאתו הנודעת של המשורר הרומי הורטיוס: קַרְפֶּה־דִיֶים! או במילותיו המלאות: Carpe diem quam minimum credula postero  (או בתרגום לעברית: “נצלי את היום וסמכי כמה שפחות על העתיד”). זאת קריאה הכורתת באחת את חבל הטבור הנעוץ בין האדם לאימת המוות, מתלות קיומית – לעומתית, עושה אותו לבלתי רלוונטי. כך שכאשר קורא המשורר שלא לסמוך על העתיד, הוא מסמיך את ההווה אך על עצמו המידי, וממילא הוא גם גוזר עליו להיות כהבל ותוהו, כזה שכול שנותר הוא רק לשקוע בו בהדוניזם נהנתני גס, ומכאן קצרה הדרך לדקדנטיות וסיאוב מוסרי מוחלט. וכמה אחריתה של התרבות הרומאית שאותו הורטיוס היה חלק הימנה, יכולה להעיד זאת בה כאלף עדים.

ובהמשך לכול האמור, כך גם יש לקרוא את הוראת משורר תהילים (לז’ ז’) אודות המעמד הראוי לעומת האלוהים: “דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״. זאת כפי המתבאר כאן. וראה ברש”י שם על אתר, הפורש בפנינו את הקישוריות האטימולוגית האמורה כאן, כפי המשתקפת בדברי הבלשנים המסורתיים בתקופתו:

“דום לה’” – המתן לישועתו כמו “אם כה יאמרו אלינו דומו‘ [שמואל א׳ יד׳] דיהונתן. ומנחם חברו לשון דממה כמו “וידם אהרן” [ויקרא י׳]. וגם כן פתר טוב “ויחיל ודומם” [איכה ג׳] ודונש מודה לו”. 

ההמתנה לישועה האמורה כאן, נושאת בחובה את עיקרון עמידתו הקיומית המכוונת של האדם לעומת האלוהים. כך שדומני שדברי הבלשנים הללו כמו סוגרים בפנינו את ההסתעפות ההגותית שעשינו בשני מאמרים אלו, בהם ניסינו להתחקות פשרה של הדומייה וההתגלות. ושלוואי נזכה לדעת להתמיר את אימת המוות והחידתיות האופפת אותו, לכלל התכווננות ראויה ודומיה מכוונת בחיינו.

ולסיום, ימים אלו שאנו מציינים חצי שנה לאסון הגדול ביותר אותו חווה העם היהודי מאז השואה – אי אז לפני למעלה משמונים שנה, דומני שלא הייתה תקופה כה מצמיתה שבה מצד אחד חווינו בצורה כה חריפה קשה וטרגית, את אימת המוות המרחפת, את השבריריות המחרידה של חיינו כאן  – עלי אדמות בכלל וארץ ישראל בפרט, אך מאידך דווקא בגין כך, להחיל על עצמנו את הדומייה במובנה היותר עמוק ופנימי. להרכין ראש אל מול גודל האירוע ואימתו המזוויעה, ולהבין כי הטרגדיה הנוראית הזאת אינה אלא חלק מפלא עצום, אבסורד קיומה של האומה היהודית לדורותיה. רק גישה של צניעות עמוקה שכזו, תוכל לאפשר לנו לחתור חתירה ולו של חרך קל, מבעד לשבר והיגון האינסופי, ולזכות לראות את ההתגלות האלוהית המוכמנת ומבצבצת שם עמוק בבסיס כול חיינו ומותנו כאן. זה יהיה מימוש מכוון של ההוראה המקראית הקמאית אותה קורא משה רבינו כלפי האומה היהודית עוד אי אז במדבר, רגע לפני כניסתנו ארצה:

״וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ:  כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. בַּצַּר לְךָ–וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם״ (דברים ד׳, כט׳-לא׳).

וכשאנו עומדים על ספו של חודש ניסן – חודש הגאולה, החודש שבו זכינו בפלא חירותנו והתהוותנו לאומה, עולה ונשמעת הקריאה והתפילה, כי מי ייתן וגם בימים אלו נזכה לחוות משהו מאותו פלא – נס להתנוסס של גאולת מצרים, ותקוים בנו נבואתו האלמותית של הנביא מיכה:

״רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ, צֹאן נַחֲלָתֶךָ–שֹׁכְנִי לְבָדָד, יַעַר בְּתוֹךְ כַּרְמֶל; יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד, כִּימֵי עוֹלָם. כִּימֵי צֵאתְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ, נִפְלָאוֹת. יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ, מִכֹּל גְּבוּרָתָם; יָשִׂימוּ יָד עַל-פֶּה, אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה. יְלַחֲכוּ עָפָר, כַּנָּחָשׁ–כְּזֹחֲלֵי אֶרֶץ, יִרְגְּזוּ מִמִּסְגְּרֹתֵיהֶם; אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִפְחָדוּ, וְיִרְאוּ מִמֶּךָּ.״ (מיכה ז׳, יד׳-יז׳).

שבת שלום ומבורכת – וחודש טוב ורצוף ניסים ונפלאות לכולנו!