סיפורו של אברהם הוא חידה אחת גדולה. לפחות בראשית דרכו. אנו נעדרי כל מידע אינפורמטיבי מטרים אודותיו – כך שאיננו יודעים מיהו בכלל אותו אברהם שלסיפורו אנו מתוודעים אך בפרשתנו לראשונה. וביתר שאת, במה הוא זכה שכך אלוהים התגלה אליו ודיבר עמו – מה היה באישיותו ובאורחותיו, שכך הוא זכה בכל אותן ברכות והבטחות נפלאות? כך גם איננו יודעים, מה פשרה של אותה הליכה ושלילת סביבתו, עליה הוא נצטווה לפתע פתאום באמצע חייו הבוגרים.
הבה ננסה בכ”ז להציץ פנימה בתיאור המינימליסטי שישנו בידנו, ולשרטט משם אי אלו קווים כלליים לדמותו וסיפור חייו הייחודי של אברהם.
‘וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן’.. (בראשית יב’ ה’)
מכתוב זה אנו למדים, כי לאברהם ישנם שלושה ענפי התייחסות: משפחה, רכוש, ונפשות. השניים הראשונים, הם מובנים, כמעט טריוויאלים בעבור כל בן אנוש. משפחה ורכוש. כך בני האדם נוכחים ופועלים במרחב. אבל מה שאיננו מבינים, זהו את פשרן אותן ה”נפשות שהוא עשה בחרן”? ומה בכלל המשמעות של ‘עשיית נפשות’?
הפעם הראשונה שאנו נחשפים בתורה למושג נפש, היתה ביצירת החיים הביולוגיים בפרשת בראשית. ובדייקא בבריאת האדם, שעליו נאמר: ‘וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה‘.. (בראשית ב׳ ז׳)
הנפש והחיים הולכים ככרוכים ושלובים עמוק זה בזה, כאנטי תזה אל המציאות הדוממת, הקבועה והקפואה, היינו אל אותו יסוד עפרי שממנו מגיע האדם. הם תרי רעי דלא מתפרשי אלוהים נופח באפיו נשמת חיים, הוי אומר, את עצם נשמתה של התנועה. האדם הופך להיות יישות חיה, דינמית, מתפתחת וגדלה. כך הוא כמו מנצח את החלק הגס והאנטי אנושי שבו, ונעשה למה שהוא באמת: נֶפֶשׁ חַיָּה.
זאת אחת מנקודות ההפרש העמוקות בין האדם לשאר בעלי החיים, בהיותו של האדם ישות מתפתחת לאין קץ. הוא הולך ומזכה על תבנית אנושיותו הייחודית, מרגע לידתו ועד שובו לבית מועד לכל חי. זאת שלמות צורנית שאין לה סוף. להבדיל מבעלי החיים שמגיעים לנקודת שלמותם האידאלית כבר ברגע לידתם, וכפי שניסחו זאת חכמים בלשונם: ‘שור בן יומו קרוי שור’ (ב”ק סה’ ע”ב).
במובן זה, אברהם הוא הראשון שבאמת מצליח להבין את המשמעות של העניין הנפשי הזה. הוא מביט סביבו ורואה תרבות אנשים המשוקעת בתוך עצמה, כאלו שלא מסוגלים לזוז מילימטר מאותה בועה רעיונית שבה הם תקועים. זהו עולם שבו אנשים אינם מסוגלים לחשוב על משהו שהוא איננו הוא עצמם. הביטוי החריף ביותר לכך, הוא בתפיסת האלוהות הפאנגית שרווחה בתרבות האנושית באותה העת. זאת תפיסה שעניינה למעשה להיות תעתיק של הצרכים, הפחדים והרצונות האנושיים. לייצר בעדם דימוי חיצוני – מוחלט של עולמם הפנימי והצר שלהם. אלוהים שכזה, הוא לגמרי מעשה ידי אדם. אם תרצו, במקום שהאדם יהיה בצלמו ובדמותו של אלוהים, האלוהים הופך להיות בצלמו ובדמותו של האדם.
כך מגולל בפנינו הרמב”ם את תהליך ההכרה האמונית – מונותאיסטית והמהפכנית, של אברהם:
׳וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ, הָיָה הָעוֹלָם מִתְגַּלְגֵּל וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אִתָּן זֶה, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן, וְלַחֲשֹׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהָיָה תָּמֵהַּ: הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג; וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר, אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוֹר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַטִּפְּשִׁים.
וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא הָיָה עוֹבֵד עִמָּהֶן. וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין, עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק, מִדַּעְתּוֹ הַנְּכוֹנָה; וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלֹהַּ אֶחָד, וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל, וְהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ.
וְיָדַע שֶׁכָּל הָעָם טוֹעִים, וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לְטָעוּת, זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת, עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם; וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ‘.. (פ”א מהלכות עבודה זרה)
ובינו זאת את דבריו. ‘וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין’. אתם מבינים? הלב צריך להיות זה הראשון שמתחיל לשוטט. מי שהלב שלו לא משוטט, נשאר קפוא וקבוע במקומו. משהו מאוד בסיסי בהגדרתו כנֶפֶשׁ חַיָּה לוקה בחסר. הוא עדיין בבחינת עָפָר מִן-הָאֲדָמָה. ולא בכדי נקראים בפינו עובדי האלילים: מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. ועוד למדנו מדברי הרמב”ם, כי תובנתו והתפעלותו הגדולה של אברהם הייתה ביחס אל העובדה ש’הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג; וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ’..
היינו, עצם התנועה, היא זו שגורמת לאברהם את ההתפעלות הכה מטלטלת (תרתי משמע), ומביאה אותו לכלל התפכחות מהַבְלוּתָהּ של האלילות ושקריותה. אין דבר שסותר בבסיסו את אותה אלילות, מאשר התנועה וכוח החיים האינסופי שנעוץ ביסודה. הוי אומר, באם ישנה תנועה, בהכרח ישנם חיים שהם מעל ומעבר למציאות הדוממת, הקבועה והרופסת. משהו שהוא מחוץ לכל מה ומי שאנו. ואדרבה, על מנת שנוכל לגעת ולו במשהו, באותו כוח חיים הרמוני ודינאמי לאין קץ, שומה עלינו לצאת גם אנו מעצמנו. להיות הרבה פחות עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, והרבה יותר נֶפֶשׁ חַיָּה. או אם נרצה, להתחיל ללכת אל המֵעֵבֶר, לחצות את כל מה שמגביל ותוחם אותנו מעצמנו. זאת היא הקריאה התיאולוגית הגדולה שמהדהדת באוזניו של אברהם:
לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ! (שם, יב׳ א׳)
אך זאת להעיר, כי באופן פרדוקסלי, בשפה העברית למילה נפש ישנה גם משמעות של עצירה ומנוחה. וכלשון הכתוב: ‘כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ‘.. (שם, ב׳ ג׳) כך שלכאורה הנפש מופיעה כאן במשמעות של היפך החיים ותכונת תנועתם. אך בפנימיותם של דברים, דווקא כאן נעוצה האבחנה בין נְפִישָׁה לדְּמִימָה. כי בדומם הקפוא אין כל זיכרון ויסוד של חיים (ולכך נקראים המתים בל’ הכתוב ‘יורדי דומה’). כי בחזרתם אל היסוד העפרי מתנתקת מהם נפש החיים החיונית והדינמית (וכל’ הכתוב בקהלת: ‘וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ’..) אך לעומת זאת בדממת הנפישה ישנו יסוד של תנועה מובנית. היינו, ייחודיותו של האדם הוא ביכולתו לקיים עצמו ברצוא ושוב מתמיד. לספוג את תנועתו אל תוכו פנימה. לעבד ולשכלל, להטביע ולהנציח עמוק את סך כל חוויות תנועתו במרחב, בעצם הלוז של אישיותו. הוי אומר, האדם אינו סתם הולך אל דרום וסובב אל צפון וכו’, אלא יש ביכולתו לזקק את חווית תנועתו הסובבת, לכלל השתלמות במקומו היותר פנימי ואינטימי. להפוך את תכונת הִתְנַדּוּתוֹ לכזו שהוא נתרם ומתגדל מתוכה. זאת סודה של הנפישה ביום השבת, עיבודן וזיקוקן של חוויות תנועת העשייה החֻוּלִיתּ לכלל השתלמות אישית והכלה זכרונית מכוונת. ובד בבד, בהתכווננות לקראת עשיית התנועה שעוד צפויה ובוא תבוא בקרוב. וזהו סוד נשמתו הייחודית של האדם הניתנת בו ביום השבת. זוהי אותה הנפש שזוכה לנפישת אמת ביום בשבת, וניטלת הימנו בצאתה. וכמאמר חכמים:
‘אמר ריש לקיש נשמה יתירה ניתנה בו באדם בע”ש במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו שנאמר (שמות לא, יז) שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש‘. (תענית כז׳ ב׳)
או אם נרצה, אין תכלית בתנועה כשלעצמה, אלא דווקא בחווית הנפישה הנעוצה בתוכה. האדם הוא זה העומד לפוש ולא אך לכתף (עפ”י הגמ’ שבת ה’ ע”ב). תכונה זו היא המבחינה אופי תנועתו מכל תנועת חיים סתמית אחרת. והבן.
זהו סוד הנפשות שאברהם עושה בחרן. אברהם עם כל קיבועו המשפחתי והרכושי, בשורתו הרעיונית והרוחנית האמתית היא: הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. זה מה שהוא עושה, הנפש היא המוצר הייחודי והמהפכני שלו. כך הוא מהווה כמו הראשון שמצליח לממש את התכלית המוסרית של הבריאה כולה. כי אם אנו מחייבים את קיומה של הנפש, ממילא אנו מחייבים את קיומו של תבונה ומוסר, שיש בהם בכדי להיחלץ מקיום אגואיסטי ותועלתני צר ודחוק. לקיים עולם בהקשר רחב ועמוק, הרמוני ושלם שבעתיים.
וכמה יפה מאירה ההוראה בפעם הנוספת שאברהם אבינו מצווה על הליכה בפרשת לך לך:
‘וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים‘.. (בראשית לה׳ יא׳)
אברהם כבר נמצא בערוב ימיו, קרוב הוא להשלים מאה שנות חיים. זהו זמן שבו לכאורה נטייתו הטבעית והמתבקשת של אדם, היא למנוחה והתקבעות במקומו. בגיל שכזה אדם כבר עוסק באיסוף תולדותיו ומעשיו והתכנסות אל תוכו פנימה. אך דווקא באשר כך באה כאן ההוראה לאברהם: הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. היינו, אלוהים כמו מורה לאברהם, שעל לו לחוש מפני כך. שאותה הליכה מתמדת תגרע מן השלמות והתמימות (שהיא אף במשמעות של סיום והשלמה), אלא אדרבה, דווקא ההליכה המתמדת אל מול האלוהים, גם בגילו הקשיש, היא זו שמבטיחה לו את אותה שלמות ותמימות שהוא כה חפץ בה.
והבט עוד, כי למעשה מאז עוזב אברהם את ארצו, מולדתו ובית אביו, הפעם היחידה ששם הוריו ומשפחתו מן העבר חוזר ומופיע, הוא בהקשר של מותו הצפוי: ‘וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ, בְּשָׁלוֹם: תִּקָּבֵר, בְּשֵׂיבָה טוֹבָה‘ (בראשית טו׳ טו׳). וכבר הרגיש בזה רש”י בפירושו על אתר, איך ייתכן שאברהם חוזר דווקא אל אותם הורים ותרבות שאותם הוא נצטווה לעזוב ולהניח מאחוריו? (מתוך כך חייב רש”י את עובדת חזרת הוריו בתשובה, בערוב ימיהם. דבר שהוא דחוק מאוד). ונראה כי דווקא הבטחה אלוהית יש בה בכדי לחדד בפני אברהם, את בשורת החיים שהוא נושא עמו. את אותה נֶפֶשׁ חַיָּה שזוכה בבית מדרשו לעֶדְנָה. כך שלעומת זאת דווקא במצב המוות שבו אותה תנועת נפש חיה מגיעה אל קיצה, חוזר למעשה אברהם אל יסוד העָפָר מִן-הָאֲדָמָה. מקום שהוא שוויוני וזהה בהגדרתו אל מקום אבותיו. ושמא אדרבה, דווקא אבותיו העונים על ההגדרה של מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, הם אלו הכמו אמונים על טריטוריה סטטית זו של המוות והחידלון, שהיא הפכית לחלוטין מכל מה שאברהם מייצג בתנועת חייו המופתית.
אז דומני שזהו מוסר ההשכל הגדול מדמותו של אברהם ומורשתו. האיש שמהווה למעשה את נקודת המוצא הארכימדית האמתית של התייחסותנו האנושית והלאומית גם יחד, קורא בעדנו: לעולם אל תפסיקו ללכת. המשיכו לנוע עד לאין קץ. וכי ביום שהאדם חדל לנוע, הוא בהכרח הופך להיות מנוון ולכוד. או אם נרצה, הוא בהכרח רוצח את נפשו החופשית והדינמית. את החירות הזו שאך היא זו המאפשרת לו להבין ולהשיג מעבר לו, לקבוע אמיתות בחייו שאינם אך יציר כפיו התועלתניים.
מי ייתן ולעולם ימשיך ליבנו לשוטט, לחזור ולנוע מסוף העולם ועד סופו. לתור ולחקור, לשאול ולדרוש. וכי גם יישארו הדברים בעדנו סתומים וחתומים, עדיין תהיה לנו השוטטות הנצחית הזו כתשואה גדולה של חירות. של מעשה שאין אנושי ויהודי הימנו. וכמאמר הנביא דניאל: ‘סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ יְשֹׁטְטוּ רַבִּים וְתִרְבֶּה הַדָּעַת’ (דניאל יב׳ ד׳). או כקריאתו הגדולה של גלילאו גליליי: ובכל זאת נוע תנוע! ודי בזה.
שבת שלום!
