מזל טוב! מחר ה01/09 הוא תאריך הרשמי שבו מערכת החינוך הישראלית חוזרת לפעול במלוא עוזה. מאות אלפי תלמידים יחזרו לחבוש את ספסלי הלימודים, ולהתחיל את שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. זאת כמובן הזדמנות מצוינת לחלוק עמכם כאן מחשבות שכתבתי בעבר, אודות טיבו של החינוך היהודי לדורותיו, זה שבמובנים רבים, עודנו משתמר עד עצם היום הזה, במתכונת החינוך החרדי המוכרת לנו. ואני כמובן מדבר בראש ובראשונה מתוך היכרותי הבלתי אמצעית עם מערכת חינוך זו, אשר עם כול ביקורתי כלפיה (וישנה כזאת לא מעט), עדיין אני מרשה לעצמי לומר: שזכיתי לגדול ולהתחנך בה.
הבהרה נוספת: הדברים דלהלן נכתבו בעיצומם של ימי הקורונה, ימים קשים שבהם ישבנו סגורים ומכונסים בביתנו, ומערכת החינוך הכללית הייתה מושבתת לחלוטין, בעוד מערכת החינוך החרדית, נשארה פתוחה ופעלה כמעט באופן סדיר. בקונקסט הזה יש לקרוא את הדברים ולהבינם.
ועתה אגש לגופם של דברים:
אחת הסוגיות שהיו לי מהיותר קשות ללימוד והעברה, היא סוגיה בתלמוד במס’ פסחים, העוסקת ביחס המוסרי והחברתי אל עמי הארץ בחברה ובמסורת היהודית. באותה סוגיה מופיעים כמה ניסוחים שלא רק שהנם קשים לעיכול, אלא אף מעוררים סימני שאלה לא פשוטים אודות טיבה המוסרי של החברה היהודית והיכולת שלה להיות סובלנית ומתחשבת אף ביחס לאלו שלא זכו להגיע למעמד תורני גבוה של תלמידי חכמים. קחו לדוג’ טקסט אחד מובהק שכזה:
׳אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו ר’ אֱמֹר לְשׁוֹחֲטוֹ אָמַר לָהֶן זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה’. (פסחים מט’ ע”ב)
ואם לא הבנתם מה זה בעצם אומר, הרי שלדעתו של רבי אלעזר, מותר לדקור למוות עם הארץ, אפילו ביום כיפור שחל בשבת. אה, וזה לא כמו שחיטה שצריך לברך קודם לעשייתה, במקרה הזה של דקירת עם הארץ למוות אפשר לעשות זאת אפילו בלא ברכה. טוב, זה כנראה לא ממש כפשוטו. אבל נראה לי שמהטקסט הזה אנחנו יכולים ללמוד, אודות המשמעות והמקום של אתוס הלימוד בחברה ובמסורת היהודית.
ואם לחדד עוד יותר את טיבו של האתוס הזה, הרי שהדבר שאנו למדים מאותם טקסטים אמורים, הוא שבראייה היהודית תכליתו של הלימוד בבית המדרש, הוא הרבה מעבר להענקת הידע וההעשרה התורנית. אלא ליצירת צורת אדם מסוימת, זו העונה לשם ‘תלמיד חכם’. זהו מודל אנושי גבוה, שנתפס כנעלה, נבדל ומיוחד. יש לכך הרבה מאוד דוגמאות אפילו במישור ההלכתי, על האופן שבו המודל האנושי הזה, הוא האולטימטיבי ביותר ושאליו יש לשאוף ולחתור. כמובן שראייה שכזו מעמידה כמו ממילא את המודל הנגדי, היינו זה של עם הארץ, כנגטיבי והסותר ביותר את אותו מודל אידיאלי של תלמיד חכם. מן תמונת מראה, כל מה שאנחנו מקדשים ומעלים על נס בדמותו של התלמיד חכם, אנו מקצים ומתעבים בדמותו של עם הארץ, ע”כ המשתמע מכך.
אתם מבינים? תכלית החינוך היהודי, הרבה יותר ממה שהוא חותר לעשות את הלומד לבעלי ידע עשיר באוצרות הרוח וההגות היהודית, הוא חותר להפוך אותו לאדם מזן אחר העונה לשם ‘תלמיד חכם’. ובהקשר זה, מרכיב האינטלקט הוא כמובן חשוב מאוד ואפילו קריטי, אך הוא בוודאי איננו תמצית כל העניין. כי לעובדת היות האדם תלמיד חכם, ישנה אף השלכה והשפעה מנטאלית, תודעתית ורוחנית.
צפיתי לא מזמן בכתבה אודות חייו וסדר יומו של גדול הדור החרדי ר׳ חיים קנייבסקי (ששודרה כמובן עוד בחייו), ומה שהמצלמה הצליחה בעיקר לקלוט שם כשהיא חדרה לטריטוריה הנבדלת הזאת שהייתה כולה פלא, זהו יישום מופתי, כמעט כפשוטו ממש, של ההוראה ההיא מן המשנה: ‘כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל’ (מס’ אבות ו׳ ד׳):
וזהו באמת משהו שכל כך היה קשה להעביר למאן דהו מבחוץ. מה בדיוק הוא עשה שם כול היום, היהודי הקשיש הזה? איך הוא מצליח להישאר כך ספון במקומו לאורך כל כך הרבה עשרות שנים, לחזור ולגרוס, לשנן ולהעמיק שוב ושוב באותם טקסטים בדיוק, פעם אחר פעם. זה נראה כמעשה שאין מוזר וחריג הימנו. סותר באופיו את כל מה שאנחנו יודעים ומכירים על החוויה האנושית המצויה, על האופן שבו אנו משיגים תחושות של עונג, הישגיות וסיפוק. אבל לטעמי התשובה נעוצה בראשית דברינו כאן. מעשה הלימוד הזה, הרבה יותר ממה שהוא קשור לרכישת ידע, היא קשורה לאופן שבו הוא מתחזק בעצמו את מעמדו (הרוחני) כ’תלמיד חכם’. ומי כמותו אכן הצליח להימצא ולהיות שם. בעיניו, כל רגע של בטלה מאותו עיסוק תורני טוטאלי ואינסופי, משמעותו חריגה אקוטית מהדרישות המחמירות והכה תובעניות שנגזרות מן המעמד המסוים ההוא.
וזה התחבר לי לסוגיה היותר גדולה, זו ששיחרה לפתחה של החברה הישראלית כולה, בימים האופל של תקופת הקורונה. באופן שבו החברה החרדית בחרה להפר כך בשער בת רבים, את הוראות המדינה בדבר סגירתם של מוסדות החינוך, זאת כחלק מגזירות הסגרים שהלכו וניחתו על החברה הישראלית פעם אחר פעם. ולמען הבהר דבר, אומר כבר עכשיו, כי אין בדברים דלהלן, איזושהי הסכמה והזדהות עם ההחלטה ההיא של ראשי החברה החרדית, אדרבה, את ביקורתי כלפי החברה הזאת, ואלמנטים של הפקרות נוראה שרווחו שם בחלקים נרחבים בה. אך עדיין, דומני שמן הראוי להציג גם צדדים שעשויים לפחות להוות מקור ללימוד זכות והבנה, גם אם בו זמנית נבחר שלא להסכים ולחלוק נמרצות.
בראייה החרדית, מערכת החינוך (לפחות זו של הבנים), הרבה יותר ממה שתכליתה להעניק ידע והשכלה לבניה, היא מכוונת למקום גבוה ויומרני גבוה מעל גבוה, וזהו להיעשות כפלטפורמה פדגוגית, תרבותית ורוחנית, היכולה להעמיד ולהצמיח מתוכה תלמידי חכמים אמתיים. אם תרצו, לגדל את ר’ חיים קנייבסקי של עוד שניים ושלושה דורות. זאת מן נוסחת ברירת מחדל פדגוגית קדומה המופיעה בדברי חכמים: ‘בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים לַמִּקְרָא, יוֹצְאִים מֵהֶם מֵאָה לְמִשְׁנָה, יוֹצְאִים מֵהֶם עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד, יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב ‘אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי‘ (קהלת רבה ז׳).
אתם מבינים ‘אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי’! זה כול שמערכת החינוך הזו מחפשת: ‘אדם אחד’. זאת גישה שמאמצת מודל קיצוני של ברירה טבעית, אשר מנסה לתור אחר אותו בודד ויחיד, זה שבסופו של דבר יצליח להעפיל בהר ה’ ולקום במקום קודשו. להיות מי שכביכול ‘נעשה אדם נאמר בעבורו’ (הל’ הידועה המופיעה בס’ הזוהר על רבי שמעון בר יוחאי).
זאת כמובן גרסה מאוד קיצונית וחריפה של המודל הזה שאני מדבר עליו. הוא מאוד לא קל לעיכול, ונושא בחובו לא מעט קשיים ובעיות. כי בראש ובראשונה באופן שבו מערכת החינוך הזו, נושאת בחובה אופי אליטיסטי ומנותק. מתקשה למצוא התאמות וגמישות פרגמטית ביחס לכאלו שלכאורה לא ניחנו ביכולות וכישורים להגיע ולהיות אותו ‘תלמיד חכם’ אידיאלי שאנו מדברים אודותיו. וישנם עוד כמה רעות חולות ממש שנגזרות מן המתודה הפדגוגית המסוימת הזו. אבל בשורה התחתונה, אם אוהבים זאת יותר או פחות, זאת אופייה העמוק של מערכת החינוך הזו. כך שמנקודת ראותה, כאשר היא באה לשקול את שאלת הפסקת הלימודים, היא תבחן זאת באמת המידה הערכית והפדגוגית הזו. וכן, גם כאשר מדובר בנסיבות של מגיפה נוראה שמשתוללת בראש כול חוצות, כפי שכולנו חזינו בתקופת הקורונה, גם בימיה היותר קשים.
כי להבדיל מכול מערכת חינוך אחרת מוכרת, ששאלת הפסקת הלימודים, נעשית בראש ובראשונה בפריזמה החינוכית של הענקת הידע וההשכלה, זאת לצד אלמנטים תרבותיים וחברתיים נוספים. בחברה החרדית הפריזמה ואמת המידה שבה נבחנת השאלה הקשה הזו, היא שונה במהותה. שם השאלה הנשאלת היא, אם ומה עלולה להיות התוצאה של מהלך דרמטי שכזה ביחס למטרה העילאית שאותה היא חרטה על דגלה: העמדת תלמידי חכמים אמתיים! (הגם שכאן צריך לסייג ולומר, שזה תקף אך ורק לחינוך הבנים ולא לחינוך הבנות. שזאת גישה אפלייתית שאני דוחה אותה מכול וכול, בוודאי בכול הנוגע לימינו אנו).
כי מה לעשות, ידע אפשר למלא ולהשלים באופנים שונים ומגוונים, אבל את אותה חוויה מסוימת שהופכת אנשים לתלמידי חכמים, מאוד קשה, עד כדי בלתי אפשרי לקטוע כך באחת, ולצפות שאותו חלל יתמלא איכשהו באמצעים אחרים.
הדברים מהדהדים לנו את אותו משל מפורסם שמופיע בתלמוד בשמו של רבי עקיבא, אדם שהוא אולי הארכטיפ העליון לאותו מודל אידיאלי של ‘תלמיד חכם’ שאנו עוסקים בו:
‘מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְשׁוּעָל שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל גַּב הַנָּהָר, וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ מִתְקַבְּצִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי רְשָׁתוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה, וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם כְּשֵׁם שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבְּחַיּוֹת? לֹא פִּקֵּחַ אַתָּה, אֶלָּא טִפֵּשׁ אַתָּה! וּמָה בִּמְקוֹם חִיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִין, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
אַף אֲנַחְנוּ, עַכְשָׁו שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ – כָּךְ, אִם אָנוּ הוֹלְכִים וּמְבַטְּלִים מִמֶּנָּה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה׳!
שהיה לכולנו, שנת לימודים מוצלחת ופורייה, רצופה בלימודים טובים, עמוקים וקולעים אל נפשינו פנימה!
