יום טו’ באב תשפ”ה – מה שנחשב במסורת היהודית כיום חגה של האהבה, שונה הוא מאלו שקדמו לו. השאלה, שלא לומר הזעקה, הבלתי נמנעת היא, האם ואיך ניתן בכלל לאהוב במציאות הנוכחית של חיינו. זאת שהיא רוויה בכאב אינסופי, כשתחושת הטרגדיה והאובדן אופפת כול פינה בחיינו? וככלל, האסון הנוראי שהתרגש על כולנו באותו יום מר ונמהר של השביעי לאוקטובר 2023, הטמיע בכולנו את תחושת זמניותם ושבריריותם הבלתי נתפסת של החיים. כמה הכול אקראי, רגעי, כזה שבין לילה היה ובין לילה אבד. מה מקום א”כ יש לאהבה בעולם כזה, שבו המוות נוכח בחיינו מלוא אימתו המפלצתית, כשמשנאינו נשאו ראש וכמו גמרו אומר לכלותינו מעל פני האדמה?
אלא שבהקשר זה בדיוק, נזכרתי באחד המשפטים היותר עמוקים שאליהם התוודעתי בעניינה הפנימי של האהבה, זהו משפט שמופיע בספרו המונומנטאלי של הסופר הרוסי הנודע בן המאה 19 פיודור דוסטוייבסקי, “האחים קרמזוב”:
“שאין על פני האדמה שום דבר שייאלץ את בני האדם לאהוב את זולתם, ושאין בנמצא חוק טבע בנוסח: ‘חייב בן אנוש לאהוב את האנושות’; ואם הייתה עד כה אהבה בעולם, ואם עודנה קיימת, הרי אין זה בגלל החוק הטבעי, אלא אך ורק מפני שבני האדם מאמינים בחיי הנצח שלהם [..] אם תעקרו מלב האדם את האמונה בחיי הנצח שלה, מיד יאזלו בה לא רק האהבה [..] לא יהיה עוד שום דבר בלתי מוסרי, הכול יהיה מותר“
כדאי לדעתי להטות אוזן לימודים למילים הנוקבות הללו של דוסטוייבסקי. האהבה המוצגת כאן אינה אלא תנועה של התעלות מעל ‘חוק הטבע’ הפשוט והטריוויאלי. או במילים אחרות, האהבה היא מופע בלתי מצוי, לא מובן מאליו. במובן זה, נטייתם האגואיסטית של בני האדם, לא רק שאמורה לגרום להימנע מלאהוב באמת את זולתם, אלא היא אף עלולה לגרום להם לשנוא, לתעב ולהתרחק. דוסטוייבסקי מלמד אותנו כי יש בה במופע האהבה מן התנצנצות של בתודעת הנצח המקננת בהכרת בני האדם. במובן זה, האהבה לא פחות ממה שהיא רגש, היא תנועה הנושאת בחובה אלמנט עמוק של הבקעת הקונקרטי. אנחנו אוהבים כי אנחנו רוצים לנצח את המוות, לגעת באותו דבר מה נוסף שלוקח אותנו אל המֵעֵבֶר ההוא. אל מה שלא מצוי בחיים הרוטיניים – איך שהם כמות שהם. כך שכאשר אנו אוהבים מאן דהו, במידת מה אנו חוצים את הקווים. עושים כל הדרך אליו, אל טריטוריית הסובייקט הבלתי נגיש בעבורנו. זאת נקודת השקה של התראות אינטר-סובייקטיבית שבה אנו מאמתים ומתאמים את חיינו. כך הופכת האהבה לשחרור, למימוש של חירות. לגאולת עצמנו מנטל האגואיזם הצר המקרקע אותנו בד’ אמותינו, אלו היצוקות מחומרי גלם מעגליים של צריכה/סיפוק וחוזר חלילה. כך אנו נכנסים ומתכללים בִּסְפֵירַת הנצח. ביכולתנו האנושית להשפיע ולתת, להקריב ולהתמסר לאינסוף. או אם נרצה, כאשר אנו אוהבים, אנחנו דבקים. נוגעים במקום של שגב ורוממות הרוח, זה הגדול בהרבה מסך חלקי הקיום הקונקרטי.
במובן זה, אין אהבה שאין בה יסוד מובנה של חמלה. כי על מנת כי אותה אהבה תוכל לחלץ באמת את האוהב ממקומו האגוצנטרי, עליו לטפח בתוכו את יכולת החמלה, את כושר האמפטיה וההזדהות עם הזולת שלעומתו. וכמה יפה לדרוש בהקשר זה, את העובדה האטימולוגית כי המילה רחמים בשפה הארמית (רְחִימוּת, רְחִימוּתָא), משמעה אהבה.
אבל בכך אין די, מסר עמוק נוסף מוכמן כאן. כי מה שאנו למדים מדבריו של דוסטוייבסקי, הוא כי עוד לפני שאנו מאמינים באהבה, אנחנו למעשה מאמינים בנצח. אוחזים עמוק בתודעת בניצחון, באותה יכולת כבירה שניחנו בה להתגבר ולהבקיע. זאת שיש בה גרעין עמוק של חירות והתעלות מעל המצוי והכאן ועכשיו. כך שאם נעקור מלבינו את האמונה בחיי נצח, הרי כי נתרוקן מיניה וביה לא רק מאפשרות לחוויית אהבת אמת, אלא אף מאפשרות להופעתו של המוסר. כאן דוסטוייבסקי מותח קו רעיוני בין האהבה לאתיקה. במובן זה, זאת אהבה שמופיעה כצו, כחוק, כברית. האהבה קוראת לנו להתמסר, לפתח ולגלות בעצמנו את אותו ממד נסתר. אותו דבר מה נוסף הנושא אותנו אל המֵעֵבֶר המתגלה בפניו של הזולת. וכך להיות שם בעדו ללא סייג ותנאי.
לדוסטוייבסקי חשוב להעמידנו בפני ההנחה כי אין באהבה מן איזשהו חוק טבעי, כזה הגורם לאנשים להשתוקק לאהוב, רק מפני שהאהבה תגרום להם להפיג את בדידותם, להרגיש יותר בנוח עם עצמם וכו׳, אלא זאת תשוקה שמגמת עומקה היא אל החיים האידיאליים. אל אותם חיים של צדק ומוסר, אלו שבהם אמת המידה אינה אך תועלתו האגוצנטרית של היחיד, אלא טובת הכלל והיחד. החיים שיש בהם יסוד מובנה של כריתת ברית והקרבה הדדית. כי אין דומה טובת היחיד בגרסתו העצמאית והאגואיסטית, לטובתו כשהוא בצירוף אל הזולת שמעבר לו. חקוק בנצחיות האהבה.
ואי אפשר בלי הזווית התיאולוגית היהודית:
בשבת הקרובה נקרא בפרשת השבוע – ואתחנן, את המניפסט האמוני הגדול של היהדות, זה שכל יהודי מחויב לקרוא ולאמת בעצמו פעמיים ביום. וכך קורא משה לעומת האומה היהודית:
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד” (דברים ו׳, ד׳).
תשומת הלב הנתבעת המוכמנת בהוראה: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, מנתבת את ההכרה לתפיסה האחדותית. על האיש הישראלי לתפוס את האלוהים כמציאות אחדותית – אֶחָד. זאת הכרה א-טריוויאלית בהחלט. כזאת התובעת מהאדם לכנס עצמו בשִׁמְעִיּוּת פנימית ומתוך כך לאמת בעצמו את אותה הכרה (זאת הסיבה מדוע במסורת היהודית קריאה זאת נאמרת בעצימת עיניים). אך הכתוב אינו מסתפק באימות האפיסטמולוגי, אלא הוא תובע מהאדם להגיע אף הספירה הקיומית. זאת הממשית והחושנית. אם נרצה, אל האהבה.
“וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ” (שם, ו׳-ז׳)
האהבה מופיעה כאן כציווי. והתמיהה כבר ידועה, איך ניתן לצוות על האהבה? אלא כי מכאן למדנו, שאהבה זאת שאנו מצווים בה, אינה פונה אל הרגש, אל התנועה, אל המיצוב האונטולוגי. זאת תנועה שעניינה מעבר חד מן מממד ההכרה האחדותית/טרנסצדנטית מופשטת, אל ממדה הקיומי-ממשי של האהבה. כך חוצה ומתמיר האדם את הקווים של הכאן ועכשיו האגואיסטיים, אל האינסוף, לדביקות בנצח. במובן זה, יותר ממה שמצווה האדם על האהבה, הוא מצווה על הנכונות. על אמירת ההִנְנִי לאהבה המקננת בו.
וכך מלמד אותנו הרמב״ם בהלכותיו, על הדרך שבה אמור לעשות האדם את דרכו אל האהבה האלוהים האמורה בכתוב:
“האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: ואהבת את ה’ אלהיך ונאמר: את ה’ אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלוהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם” (פ”ב מהל׳ יסודה”ת הלכה א׳-ב׳).
לפנינו תיאור מופלא של האופן שבו האדם בכוח יכולת ההתפעלות וההשתאות שהוא ניחן בה, יוצא מגבולות עצמו ומגיע לכלל ביטול אישיותי מוחלט. כך מתוך מיצוב שכזה, הוא תופס את עצמו כאין וכאפס לעומת ההתגלות האלוהית. כפיסה זערורית בתוך מציאות אינסופית שגדולה ונצחית לאין ערוך ממציאותו הסובייקטיבית – המסוימת והיחסית. כמה מקבילה ישנה כאן אל אותה תודעת נצח עליה מדבר דוסטוייבסקי, המקננת בדעתו של האדם וקוראת לו לאהוב, להשיא את עצמו אל הנצחיות האינסופית.
זאת גם הסיבה מדוע ראו חכמים במשנה בכתוב זה המצווה על האהבה, את הציווי התובעני מכול למסירות נפש:
“וּבְכָל נַפְשֶׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנְךָ” (משנה מס׳ ברכות, פ”ט ה׳). זאת הוראה שאין מובהקת הימנה באופן שבו היא מורה לנו על חציית הקווים האבסורדית של האהבה. או במילים אחרות, מבחנה האמתי של האהבה הוא בדייקא באותה נקודת קצה של התמסרות. ביכולת להתמיר את חיי השעה בחיי הנצח של האינסוף המתגלה במושא האהבה שלעומתי. כך למעשה נעשית האהבה לנעלית על פני הממד העצמי היותר מובהק, זה הבא לידי ביטוי בתפיסה העצמית (נפש), ובתפיסה הרכושנית (ממון).
זאת בעומק הייתה ראייתו הפילוסופית של גדול התנאים רבי עקיבא בעניינה של האהבה. הכרזתו הידועה כי הוראת הכתוב על “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” ע”כ ש”זהו כלל גדול בתורה” (ירושלמי נדרים פ”ט), משמעה התמרתה של האהבה לכלל צו אתי מובהק. אך לא עוד הוראה כאן, אלא כזה שהוא ‘כלל גדול בתורה’. הוי אומר, בראייתו של רבי עקיבא, אהבת הרֵעַ היא הרבה יותר מאשר אך מידה המצטמצמת לציר הבינאישי שבין אדם לחברו, אלא לא פחות מכך, זאת היא מידה המתייחסת בין האדם למקום. תנועה עמוקה ויסודית בנפש, שיש בה בכדי להוות את נקודת המוצא האתית המחלצת את האדם ממקומו האגוצנטרי שבו הוא לכוד בנטייתו הטבעית, ומפלסת את דרכו אל העמידה הנכונה אל מול האֲחֵרוּת הניצבת לעומתו – ובראש ובראשונה עבודת האלוהים ויישום ראוי של מצוותיו.
וכנאה דורש ונאה מקיים, זהו גם היה אותו רבי עקיבא עצמו, שבנקודת הקצה המצמיתה של חייו, הגיע בראייתו גם לנקודת השיא של תפיסתו האמונית ועמידתו המכוונת לעומת האלוהים. וכך הוא התיאור המופיע בתלמוד על רגעיו האחרונים קודם לפני שהוצא להורג – בצורה מחרידה, על ידי הרומאים:
“רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.. בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן ק”ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב”ק ואמרה אשריך ר”ע שיצאה נשמתך באחד“.
רבי עקיבא תופס את האהבה במובנה הטוטאלי. כך הוא מפרש את ההוראה של ‘וּבְכָל נַפְשֶׁךָ‘ המצטרפת להוראה על האהבה. אך זאת אינה אך טוטאליות חד פעמית הבאה לידי ביטוי באותו רגע מצמית של מסירות אלא דוקטרינה של מסירות ואהבה הבאה לידי ביטוי כדרך חיים קיומית, תמידית, כזאת המוטמעת ברוטינת חיי היום יום. זאת הייתה תשובתו המוחשית של רבי עקיבא – המורה הגדול לאהבה, לתלמידיו כאשר הוא הוצא להריגה משונה ואכזרית במיוחד. התלמוד מדגיש בפנינו כי אותה השעה הייתה שעת קריאת שמע – הוי אומר, הזמן ההולם מבחינה דתית-הלכתית לאימותה של ההכרה היומיומית – רוטינית של מצוות אמירת קריאת שמע, כך שכאשר אמרו לו תלמידיו, עד כאן? הוי אומר, כיצד ניתן להגיע לרמת הקרבה והתמסרות כה טוטאלית, באופן שבו כל הכרתו ותחושותיו עקודות ומוקדשות באותה הכרה אחדותית צלולה, הוא השיב לעומתם כי למעשה הרגע המחריד הזה שאליו הם נחשפים, אינו אלא ליבת תנועת הווייתו. כי האהבה היא תמצית תנועת הרצון הקיומי היותר ראשוני (מבחינה אטימולוגית המילה אהבה קשורה בשורש ‘אבה’, שעניינו רצון פנימי).
וברי הדבר, כי רבי עקיבא לא מתאווה חלילה את המוות באשר הוא. כך שבמובן זה, צערו כל ימיו היה על הוראה זו של ‘וּבְכָל נַפְשֶׁךָ’ מתי הוא יזכה כי אכן בוא יבוא אותו הרגע והוא יוכל לקיימו, היה זה צער שהתייחס להיעדרות שלמותה ההוליסטית של ההוויה, זאת כל עת שאינה נושקת לנקודת הראשית ההיולית של הרצון הטוטאלי. של המקום שבו ההוויה נוגעת בנקודת המוצא הראשונית וכמו נחלצת לחלוטין מן הממד הקיומי העצמי במובנו האגוצנטרי. זהו סודו של אותו אחד שבו הוא היה מאריך בו, עד לנקודה שבה יוצאת נשמתו. זאת הייתה הנקודה המצמיתה שבה נגעו חייו בראשיתם, תכליתם ואחריתם גם יחד.
כאן בעומק מוכמן סוד הזיקה המתקיימת בין תפיסת האחדות אל האהבה. כי אכן, האהבה עניינה אחדות (ערכן הנומינאלי של המילים אהבה ואחד – חד הוא: 13). ולא אחדות טריוויאלית כאן, כי אם אחדות ההפכים, אלו הנושאים בחובם יסודות ומאפיינים קוטביים וסותרים זל״ז. כי זהו פשר תנועתה של האהבה, באופן שבו היא מחלצת את האדם מקומו הפרטי – הנבדל, ונועצת את הווייתו בנקודת הראשית, האחדותית והאינסופית. כך כאשר האדם משתוקק לאהוב, הוא למעשה משתוקק אל האינסוף ההיולי – הוליסטי של ההוויה כולה. אותה נקודה שבה הדברים כולם עוד היו צרורים ברצון הראשוני העליון, רגע קודם שנשתברו הניצוצות ונתפרדו לכל עבר.
אך בינו זאת, מופעה של האהבה אינו כמופע חד פעמי, אלא היא משמשת כמצע להוויה המשותפת, זאת הזוגית והמשפחתית, ואף החברתית, הקהילתית והלאומית של האדם. כי הוויה של חיבור שהאהבה יצוקה בבסיסה, הרי היא כהוויה נצח. כזאת שאינה יודעת חידלון, הוויה של ברית, של אתיקה ומחויבות. זאת הווייה שממנה אמורות לצאת ולהיוולד תוצאות חיים. לשמש כבסיס לבריאה ויצירת נצח.
ומיהו לנו כמו רבי עקיבא, שניתן לראות בו כאוהב האולטימטיבי. סיפור האהבה המופלא המופיע בתלמוד (מס’ כתובות סב’ ב’) בין רבי עקיבא לרחל, מהווה את אחד מסיפורי האהבה המצמיתים בתולדות הספרות וההגות היהודית. האופן שבו למעשה בשמה של אותה אהבה, נעשה רבי עקיבא למי ולמה שהוא. הייתה זאת התמסרות טוטאלית שהצליחה להניע את אמות הספים של הווייתו השאננה. אך רחל בתושייתה כי רבה, ידעה לזהות אל נכונה, כמה אותה תנועה של התמסרות טוטאלית מפעמת עמוק בבסיס אישיותו הנדירה של אותו ׳עקיבא׳ שעמד למולו. כך הצליחה היא לרתום את אותה תנועה של תשוקה והתמסרות, אל המקום שאין מתמסר הימנו, לימוד התורה. זאת הייתה תנועה אדירה וטוטאלית, אל השגב המוחלט. תנועה מטמורפוזית שהניעה את רבי עקיבא, גם כשהוא אנאלפבית וכבר עומד באמצע ימיו – בגיל ארבעים, ללכת ולשקוד על לימוד האותיות והקריאה, ועד להתמסרותו הבלתי נתפסת בלימוד רצוף והעמדת תלמידים לאלפים ורבבות, במשך עשרים וארבע שנים (אנו גם מכירים את תפיסת התמסרות-תורנית זו של רבי עקיבא, כפי שגם באה לידי ביטוי במשל השועל והדגים המפורסם, אותו הוא חלק עם הרומאי ההוא שהקניטו על כך). אך תמיד הייתה זאת רחל, קרי אהבתו הגדולה, זאת שעמדה מאחורי הכול. יצוקה כאות ומופת בעבורו לטוטאליות של ההתמסרות, למוחלטותה של האהבה, ובכוח תמורתה הכבירה שיש בה לחולל בנקודת ההוויה היותר ראשיתית בחיי האדם ובאישיותו. וכמה יפה ניסח זאת אותו רבי עקיבא בעצמו, באוזני תלמידיו: שלי ושלכם, שלה היא! הוי אומר, כול אותו מפעל תורני עצום ואדיר ממדים – כזה שלא היה כמותו בתולדות בית המדרש היהודי, כולו למעשה שייך לה, לרחל – מי שנראתה לתלמידיו, כאישה קשת רוח ועלובת נפש שמחציפה פניה לחלות פני רבם הגדול. הכול מעוגן שם אצלה, בחיק אהבתה האבסורדית לאהובה, רבי עקיבא.
כך אנו מזהים נקודת עומק משותפת אחת, כזאת ההולכת ונשזרת בין אותה התמסרות טוטאלית – המופיעה כנקודת אתיקה קיומית מכוננת, עליה קרא רבי עקיבא באוזני תלמידיו “כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה“, לאותה התמסרות של אהבה בלתי אפשרית בינו לבין רחל. אחת היא תשוקת האחדותיות הנעוצה בשני מופעים אלו, ואחת היא המימוש בתנועת האהבה הבאה כנגזרת לאלתר: “וְאָהַבְתָּ, אֵת.. בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ“. אכן, אפילו נוטל את נפשך. פשוטו כמשמעו (זאת ועוד, על מה נתפס רבי עקיבא אם לא ׳על דברי תורה׳ – באופן שבו התעקש להמשיך ולהרביץ תורה ברבים. והלא בזכות מי הוא התחיל מלכתחילה ללמוד תורה, אם לא בזכותה של אהבת חייו הגדול, רחל. כך שאף מבחינה כרונולוגית – עובדתית, רחל, היא ואין בלתה, מי שעומדת מאחורי תנועת התמסרות מופלאה זו. והבן).
ומי לנו אם רבי עקיבא, שהוא גם זה שלימדנו במשנה את השיעור המאלף על מקומו וחשיבותו של הספר שכולו בסימן אהבה ותשוקה – שיר השירים:
“אמר רבי עקיבא, חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים“. (מס’ ידיים ג’ ה’)
אלו הן מילים שאין חדות ומפורשות. כי עניינו של ס’ שיר השירים מריש ועד גמירא, הוא באופן ההשתוקקות אך בו זמנית, אף ההתמסרות, אל האהבה. אלא המקום שכולו בסימן של ערגה וגעגוע, חיבור ואיחוד לאין קץ.
ואכן בראייתו של רבי עקיבא תנועת התשוקה הזאת, כפי שהיא מתוארת שם בס׳ שיר השירים, היא דרמטית ומשמעותית כתשתית קיום הבריאה כולה, עד אשר לא פחות מאשר ‘אין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל‘. כך הוא כמו מגלה את אוזנינו, כי תכלית ההוויה כולה נעוץ מראשית ועד אחרית, באותה תנועה ותשוקה לחיבור ואיחוד לאין קץ. וכאן מגיע ההמשך הכה משמעותי בדבריו, בכך כי ‘כל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים‘. כי הקדושה בהגדרתה עניינה התבדלות ומידור מעל הקיום הקונקרטי הממשי, כך שבראייתו של רבי עקיבא אותה תנועה של תשוקה לאין קץ המופיעה לאורך ס׳ שיר השירים כולו, היא תמצית ההוויה, ולא פחות מכך תמצית ההתגלות והקדושה עלי אדמות. כי כאמור, בהשקפה זו, ההתמסרות לרחל, וההתמסרות לתורה, ולבסוף ההתמסרות הנפשית במובנה היותר טוטאלי, הכול חד הם בתכלית.
אין פלא א”כ מדוע האמונה היהודית כולה יצוקה על אתוס ההקרבה המכונן של סיפור עקידת יצחק. האופן שבו תמצית האהבה האולטימטיבית המתקיימת בין אב לבנו, ובייחוד שבעתיים, בין אברהם ליצחק בנו, אמורה להיות נבחנת במבחן נוקב של הקרבה ונכונות אבסורדית, לאהבה של אברהם כלפי שמיא. אברהם נדרש להקריב את אותו: ‘בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ‘ ולרתום אותו אל הנכונות האינסופית. במובן זה, השיעור הגדול אותו מלמד אלוהים את אברהם, אינו בכך שאהבת האלוהים עולה על אהבת הבן, חלילה, אלא בכך שהנכונות להקרבה, היא נקודת הבסיס של האהבה. ובכך שתנועת ההתמסרות האבסורדית, למעשה חד היא, ומה שתקף לבנו יחידו, תקף באותה מידה גם לאהבת האלוהים. כאשר אהבת אלוהים משמשת כארכיטיפ מצמית להתמסרות, לנכונות ומיצוב לעומת האין האינסופי.
וכמה יפה לחזור ולצטט מתוך דברי הרמב”ם בהלכותיו שהובאו לעיל בהקשרה של אהבת האל:
“ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם“
בדברים אלו שחותם שם את הרמב”ם את דבריו, הוא נותן לנו להבין כמה תנועת ההתבוננות ההתפעלות והתשוקה, יש בה בכדי לשמש כנקודה הארכימדית שממנה תוצאת מיצובו של התודעתי של האדם עלי אדמות. אותם כללים גדולים ממעשה ריבון העולמים שאותם מבאר הרמב”ם, לא נועדו אלא בכדי לעורר את אותה נקודת השתוקקותה הפנימית של האהבה ולשמש בעבור אותו ‘מבין’ כפתח להגיע למידת האהבה האולטימטיבית. וכאן הוא מוסיף ומורה בעדנו אודות מה שאמרו חכמים ‘בעניין אהבה‘ כמה שדווקא היא מהווה את אבן הראשה של האפיסטמולוגיה: ‘שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם‘.
ואם במערכת יחסים של אהבה עסקינן, אם בין האדם לזולתו, ואם בין האדם לאלוהים, הרי שאין אב טיפוס למערכת יחסים במובנה היותר עמוק, מאותה מערכת יחסית מופלאה שהתכוננה בין אלוהים לאומה היהודית, ואשר ראשיתה אי שם באותם ארבעים שנה שבהם הלך במדבר בדרכו לארץ נושבת – ארץ ישראל. וכך מגולל הנביא ירמיהו את האופן שבו אלוהים כמו רואה את מערכת יחסים זו ועל אדני האהבה שעליה היא יצוקה:
“כֹּה, אָמַר יְהוָה, מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב; הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל. מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד” (ירמיהו לא’).
אותו ‘עַם שְׂרִידֵי חָרֶב‘ שאך זה מכבר עוד היה עם של עבדים שהיה שרוי במקומות הנמוכים ביותר (רוחנית וגשמית כאחד), זוכה לאותה נשיאת חן ראשונית, כאשר מחד הוא נמצא שבו ‘מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי‘, אך מה שלוכד שם את ההתייחסות ומעניק את תחושת הרוגע והביטחון במערכת היחסים (‘הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל‘) זאת העובדה שכבר למן הרגע הראשון שבו ‘מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי‘ הרי שהייתה שם האהבה נוכחת ומפעמת במלוא עוצמתה ‘וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד‘.
נבואה זו מתחברת במובהק לנבואה קודמת של ירמיהו שגם היא מזהה במובהק את האהבה כחומר הגלם הראשוני שעליה הושתתה לדורות, כל מערכת היחסים בין אלוהי ישראל לאומה היהודית:
“הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ–לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה” (ירמיהו ב׳ א׳)
חסד הנעורים היותר ראשוני זה שעומד לזכות האומה היהודית גם אלפי שנים מאוחר יותר, היא אותה אהבת כלולות רצופת כיסופין ותשוקה, בארץ הלא זרועה ההיא לאורך ארבעים שנות הליכתם במדבר. זה מה שעומד בעדם לזיכרון נצח (כזה שאנו אף חוזרים ומזכירים אותו מדי שנה בראש השנה בתפילת הזיכרונות ומצרפים אותו להעלאת הזיכרונות לפני האל בתקיעת השופר). זהו קול שחשוב שיחזור ויישמע באוזני ירושלים, שתדע האומה ויידעו בניה, כי נקודת המוצא הראשונית היא האהבה, והיא זו שעודנה נמצאת שם ומפעמת בבסיס הווייתם המשותפת. אך בינו זאת, אין מדובר כאן אך באהבה כרצון וכתשוקה, אלא כאבן הראשה של אתיקה וכינונו של אתוס. כי הדבר שמלמדנו האתוס היהודי בעומקו הוא האהבה, האופן שבו ה’שְׁמַע יִשְׂרָאֵל‘ מתורגם ומעובד להוראת ההמשך ‘וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וכו”. והן דברי הרמב”ם האמורים.
ודווקא 22 החודשים האחרונים שבהם נתון העם היושב בציון באחת משעותיו היותר קשות. מלחמה קשה ניטשת מאז אותו יום מר ונמהר ב07/10/23. מלחמה שהוציאה רבבות של גיבורים לצאת להצלת ישראל מיד צר. להניח מאחוריהם חיים שלמים ועשירים, ולהיות שם עמוק בשדות הקרב, לסכן את עצמכם בצורה חמורה, ולהיות נכונים לעשות הכול, כולל הכול, בשביל ליטול חלק ונחלה בפעולת ההצלה הלאומית הזאת. כמה אהבה לאין קץ ישנה כאן. זהו מופע מצמית של אהבה, שבו היא מתגלה במלוא תפארתה ההרואית. בגבורה עילאית ובנכונות אינסופית, להיות שם בעד אהבת הארץ, העם והמולדת. כך בתשוקתם ובנכונותם, מגלים בעדנו כאות וכמופת כבר חודשים ארוכים – כול אותם גיבורי התהילה ואנשי השם, את אותה אהבה יוקדת שעליה קרא עקיבא: ‘כל ימיי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה’! וכמה יש בכך כגילוי היותר עמוק של מילות הכתוב באותו ס’ אהבה שכולו קודש קודשים: “שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה“!
ולסיום, אחד הדברים היותר מצמררים שתפסו אותי באותו יום נוראי של השביעי לאוקטובר, היה באופן שבו רבים מאוד מהקורבנות באותו היום, או לחילופין כאלו שהיו קרובים מאוד לכלל מוות, בחרו להתקשר וליצור קשר עם מי מקרוביהם, ולחלוק עמם את אהבתם אליהם. כך במן אינסטינקט קיומי אחרון, רגע לפני שלתחושתם מגיע הקץ לחייהם והם כבר לא יהיו פה יותר, התעוררה בהם התשוקה להבעתה של האהבה. שכך כמו יחתמו ימיהם בסיטואציה המחרידה שהם נמצאים בה. כמה עומק מצמית ישנו כאן. כי הלא מה עניין יש להם לחלוק עם מאן את אהבתם, אם עוד רגע קט גם כך יגיעו חייהם לסיומם הטרגי?!
בעיניי לפחות תופעה מחרידה זו, מעידה כאלף עדים, כמה רגש זה של אהבה, הוא לא פחות מאשר היסוד היותר גולמי וטוטאלי של ההוויה. זה שכפי שהטעמנו לעיל, נושא בחובו את תמצית החיים במובנם היותר נעלה ומתמסר. כי אם יש דבר שמן הראוי לחיות ואף למות בעבורו, אין זאת אלא האהבה. כך א״כ הייתה תחושתם שאין דבר נכון ומדויק יותר בתוך הסיטואציה הבלתי נתפסת הזאת שהם נמצאים בה (ואשר ככל הנראה גוזרת עליהם גזירת מוות נוראית), מאשר להיות שם בתוך האהבה. להתחבר אל המקום היותר מזוקק, טהור וטוטאלי, וכך פשוט למות מתוך מקום שכזה.
וכמה יפה לסיים עם שניים מתוך הבתים (הראשון והאחרון), מהשיר ‘אין אהבות שמחות’, של המשורר והסופר הצרפתי לואי אראגון כפי שתרגמה אותו יפה המשוררת נעמי שמר:
לְכָל אָדָם יֵשׁ צֵל עִמּוֹ עָלָיו לָלֶכֶת
אוֹתוֹ עָלָיו לָשֵׂאת כָּל עוֹד כּוֹחוֹ עִמּוֹ
בְּחֻלְשָׁתוֹ לִחְיוֹת, לָמוּת אֵצֶל עַצְמוֹ
דִּמִּיתָ לֶאֱחֹז אֶת אָשְׁרְךָ בְּכַף
אֲבָל הֵן אָשְׁרְךָ, אֶת כַּף יָדְךָ צָרַב
כִּי אֵין אֲהָבוֹת שְׂמֵחוֹת.
כִּי אֵין שׁוּם אַהֲבָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה צַעַר
וְאֵין שׁוּם אַהֲבָה, אֲפִלּוּ לֹא אַחַת
אֲשֶׁר מִמַּכְאוֹבָהּ נַפְשֵׁנוּ לֹא גּוֹוַעַת
אֲפִלּוּ אַהֲבַת הָאָרֶץ בָּהּ נוֹלַדְנוּ
אֵין אַהֲבָה אַחַת שֶׁלֹּא תֵּדַע לִבְכּוֹת
כִּי אֵין אֲהָבוֹת שְׂמֵחוֹת..
בחרתי להביא את השורות הללו באשר יש בהן בכדי לתאר את האהבה כתנועה של הקרבה ומכאוב, כאשר אין שום אהבה שהיא יוצאת דופן בהקשר הזה, כי אין אהבה אחת שלא תדע לבכות וכו׳. אבל אנו יודעים שלפחות במקורותינו אותה אהבה מצולקת רצופת מכאוב וייסורים, דווקא היא זאת שתעמוד לזכות האומה היהודית לזכות בגאולה ותשועה גדולה. וכפי שממשיך שם הנביא ירמיהו בנבואתו: ‘קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה‘. וכמה שאנו רואים בעיני בשר, איך שדווקא פרץ האהבה שפרץ בלב האומה, מאז אותו יום מר ונמהר של השביעי לאוקטובר, עומד להם לזכותם למימושה של נבואה זו לאורך חודשי המלחמה הארוכים שאנו עוד מצויים בה. יהי רצון שאכן אהבה זו תמשיך לפעם בתוכנו ויקוימו בנו מילות התפילה האלמותית: ‘אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר. אמן.
שבת שלום ומבורכת – ובשורות טובות ישועות ונחמות בקרוב!
רצ״ב פודקסט דיאלוג AI לסיכום המאמר. מוזמנים להאזין: