הימים באמת ימים מופלאים. הנס להתנוסס שאירע לנו השבוע, הוא באמת מותיר את כולנו פעורי פה. אבל ראיתי איפשהו שמישהי בשם שקמה ברסלר הגיבה לרשימת הניסים ו”צירופי המקרים” שאירעו בשתי מילים אופייניות לה: “חזרנו לשטייטל”. כך כתבה.
ואכן, יש משהו בראייתה של שקמה שהיא לגמרי צודקת. היא כאישה מדענית, האמונה על תהליכים רציונליים של סיבה ותוצאה, שבוחנת כל דבר מתוך נקודת מוצא אמפירית מובהקת, לא יכולה לקבל שישנו איזשהו דבר מה נוסף, גבוה ונשגב מכל תהליכים מדעיים-נסיבתיים שמתכלל את הדברים וההתרחשויות כולם. שאיכשהו מצרף ומכנס לקורת גג אחת, ולכמה שניות בודדות נדחסות כל כך הרבה צירופי מקרים ונסיבות, אפשר יאפשרו לפלא הזה להתרחש.
למען האמת, אין שום נס, יהיה פלאי ומפעים ככל שיהיה, שאינו דורש נקודת מוצא פרספקטיבית. יכולת להתעלות מעל הרגעי, המקומי והמסוים. יהודה עמיחי הטיב לתאר זאת, בשירו הנודע “ניסים”.
“מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.”
אתם מבינים? רק כאשר מביטים על הדברים “מרחוק”, יוצאים לרגע מנקודת ההשקפה הצרה והתחומה, אנחנו מסוגלים לראות את הנס. וכמה המילה נס מבטאת זאת במובהק. כי על מנת לראות את הנס עליו למעשה להיות על נס. מעבר למציאותנו המוגבלת והשגרתית שלנו. וכפי שמורה אלוהים למשה בפר’ נחש הנחושת: ‘עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס‘.
אבל במובן העמוק יותר, את הנס אנו נדרשים לחוש, להתפעם מהופעתו הבלתי צפויה בחיינו. או במילה אחת אחרת, להאמין. כך, רק אז מתוך השראה אמונית פנימית, אנו מסוגלים לפרוץ חוצה בהארה פנימית מחודשת: שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם!
אבל כל זמן שזה לא קורה, לעולם נהיה “תקועים” בפריזמה תחומה ומוגדרת שלנו. כך שבמקום לחוש ולהתפעם מעוצם הפלא, נצליח לראות רק את הגב המזיע וירכיו הגדולות של זה הפוסע לפנינו. או במקרה, של ברסלר (כמשל), רק את הסיבה-ותוצאה היותר צרה ומוגבלת. במובן מה, המציאות האנושית שלנו תתחיל ותסתיים בדינמיקה המתמטית/פיזיקלית המתקיימת במבחנות המעבדתיים במכון וייצמן.
——–
והרהרתי הבוקר בתפילת ההושענות, כשאחזתי את הערבות, רגע לפני חביטתן בעוז על הקרקע, איך כמה ברגעים האחרונים של הפרידה כשאנו נושאים את מילות התפילה האחרונות לחג זה, אלו הספוגות בתקוות היותר כמוסות, אנו נשארים לאחוז דווקא בגרסה הבוטנית היותר בסיסית – זאת שכולה בסימן של מים. מכול מנעד הצומח, אלו עם הטעם והריח, העזות והחינניות הצבעונית, אנו נותרים ביד עם חבילת עלים. “פרימיטיבי” לבטח היו קוראים לזה. שום דבר שמייצג משהו בעל זהות עצמית והשקעה מיוחדת.
אבל כנראה שדווקא שם בעלים העלובים הללו, נעוצה היכולת שלנו לקרוא ולזעוק: קוֹל מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר – קוֹל מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר!
כי הבשורה לא נעוצה בשום דבר מתוחכם. אדרבה, היא מוכמנת דווקא ביכולת שלנו להשתחרר. להיות לגמרי בנקודת המעוף הניסית. לחוש את הפלא. להאמין בכל ליבנו בתקווה. במובן העמוק היא תלויה ביכולת שלנו לפנות, להטות את עצמנו למקום שכולו בסימן של צניעות והרכנת ראש. כמו לחלץ עצמנו מהראייה המעבדתית. מאותה הישגיות מחקרית שלתחושתנו לפחות, מסורה כולה בידנו.
‘קוֹל פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ‘!
כך אנו זועקים בציפייה. כל שנדרש מאיתנו זה לפנות. לעשות את התנועה הכ”כ לא טריוויאלית הזאת. להטות את עצמנו ולו לרגע, מעצמנו. לתת לעצמנו להיות לגמרי תלויים. לגמרי חבוטים.
——‐——
כך שביום החיתום הזה, אנו מייחלים אל הפלא. חוזרים לא רק אל השטייטעל, אלא למקום הראשוני של המים. אל הגולמיות הקיומית ההיא, שנושאת את עיניה השמיימה. ביום הזה מיטשטש לחלוטין הקו המפריד בין האדם לאדמה. בין התפארת האנושית למקורה העפרי הראשוני. כך האדם מטמיע עצמו בגולמיות ההיא. נעשה לחלק בלתי נפרד מהצפייה הקוסמית לשפע אלוהי. לתחינה הקמאית לחיים ולהארת פנים – בימים שעוד בוא יבואו עלינו לטובה.
וכשאנו שם בתודעה העצמית הזאת, אנו יכולים לקרוא בעצמנו את הקריאה הכה דואלית:
הוֹשַׁע נָא:
אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה. הוֹד לַהֶבֶל דָּמָה. וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה. זִיו וְתוֹאַר וְקוֹמָה. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה!
חג שמח ופתקא וחתימה טבא לכולנו!