לפני ארבע שנים, איבד העולם היהודי בהפרש של כמה חודשים שתי דמויות הוד נדירות ומופלאות עד מאוד. אלו היו דמויות שהטביעו חותם הגותי ותרבותי עמוק על עולם המחשבה וההגות היהודית, זאת לצד תרומתם להעצמת הזהות היהודית במאה עשרים ואחת.
הרב יונתן זקס, הלך לעולמו בכ’ חשוון תשפ”א (07/11/2020) באותם ימים שלאחר הסתלקותו, פרסמתי מאמר הערכה לשתי דמויות אלו, ובו ניסיתי לקשור ביניהם ובאופי הזהה של השפעתם בעולמנו היהודי ואף מחוצה לו. לרגל יום פטירתו הרביעי, אני חוזר ומפרסם כאן את הדברים. ולוואי יהיו לזכרם של שני ענקי הרוח הללו וכהקמת ישיבה על קברם, והשפעתם תמשיך להקרין ולהיות נוכחת בכול פינה מחיינו היהודיים.
——————-
לפני כמה ימים התייתמנו בשנית. הרב יונתן זקס זצ״ל רבה הראשי של אנגליה, ואחד מגדולי ענקי הרוח והמחשבה היהודיים בדור האחרון, הלך לעולמו. בכך לקינו בכפליים, הסתלקותו זו של הרב זקס מצטרפת להסתלקותו של ענק רוח אחר לפני מספר חודשים, הרב עדין אבן ישראל – שטיינזלץ זצ״ל. בפרק זמן כה קצר נחסרנו מאותם שני הוגים יהודים בולטים, אשר דומני לא היה כמותם באופן שבו ניסו ועמלו כמעט כל חייהם, לעשות את הדבר הכול כך לא מובן מאליו, להיות יהודים ואזרחי העולם בו זמנית. אבל לא כסתם עובדה טכנית גרידא, אלא במובן הזהותי – תרבותי היותר עמוק ומהותי. וכך בדיוק גם התאפיין מפעלם ההגותי, החברתי והתרבותי.
אלו הם היו אנשים שתפסו את העולם כמצע היותר ראשוני שממנו אנו שואבים את המשמעות להיותנו בני אנוש. הם ראו את עצמם כמחויבים להיות קשובים ומודעים למה שקורה סביבנו. למחשבה ההגותית של האנושות לדורותיה, ליצירות המופת של התרבות. למפעל האסתטי והאינטלקטואלי שעושה את היותנו לבני האדם לעובדה בעלת פשר ועומק, מבדילה ומייחדת כיצורים שנבראו בצלם אלוהים.
אך בו זמנית, הייתה שם התביעה המתמדת למנף את המצע האנושי הזה, לטובת זהות יהודית עמוקה, שורשית ומשמעותית שבעתיים. לא לוותר על העובדה שבתוך האנושיות הזאת, אנחנו נושאים על עצמנו איזושהי זהות ייחודית, דבר מה יחידאי שאין לו אח ורע. מטען היסטורי, תרבותי ודתי, שעושה אותנו לאומה עם תפקיד ותכלית מסוימת, בתוך המרחב האוניברסאלי שאנו פועלים בו.
אנחנו חיים בעולם דיכוטומי. או שאנו באים ממקום דתי (ובוודאי חרדי), שבו הזהות היהודית היא טריוויאלית ומובנת מאליה, קבועה כמסמרות אקסיומטיים בחיינו. או לחילופין, אנו חיים בעולם שבו הטריוואליות היא נחלתה של הזהות הליברלית והמערבית, של כל מה שנתפס כמנוגד לזהות השמרנית האדוקה. כך שממילא העיסוק בנבכי מסורות העבר, נראה בעינינו כטרחני ואנכרוניסטי. ובצבת הזו מתגוששות שתי הזהויות הללו. זה בכה וזה בכה. הקונפליקט ואולי אף ההתנגשות, נראית לעתים בלתי נמנעת. תחושה שעלינו כמו להכריע, ידו של מי תהיה על עליונה, ולא נתמלאה זו אלא מחסרונה של זו, וחוזר חלילה.
וכמי שעשה באופן אישי את המסע הזה בחייו, מן הטריטוריה הזהותית הכה ברורה והטריוויאלית ההיא, אלי הטריטוריה הזהותית הברורה שבצד השני של המתרס. הרגשתי לא פעם שעליי לוותר. לקבל החלטות שיש בהן ממד של הכרעה בינארית מוחלטת. לאמץ לעצמי זהות קוהרנטית שאינה משתמעת לשני פנים. הלנו או לצרינו? זאת השאלה שכמה מאיתנו חשים, בוודאי בימים של התחבטויות ובירורים זהותיים.
אך לשמחתי התעקשתי על הכרעה בלתי הכרעתית בהקשר הזה. בחרתי איכשהו לאחוז בחבל הזה בשתי קצותיו. ״טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ״ (קהלת ז’ יח’) כך למדתי להכיר דווקא באפשרות ההפריה ההדדית של שני הקטבים הללו. את האופן שבו יפיפייתו של יפת מסוגלת ואף חיונית שתשכון באוהלי שם. ולא פחות מכך אף להיפך, איך העושר העצום, האינסופי, מבית המדרש הפנימי של אוהלי שם, מפרה ומעצים שבעתיים את יפייפותו ההיא של יפת. מעניקה לו ממד של עומק ואמת. הופכת את האחיזה בהווה לאיתנה ומוצקה. כזו שיצוקה על אדנים הגותיים, תרבותיים והיסטוריים כמעט חסרי תקדים בתולדות האנושות.
ואין מודל מופתי לגישה הזו, יותר מאשר האיש הנדיר והחד פעמי הזה, הרב יונתן זקס המנוח. גם אם לא בהכרח הזדהיתי עם כל רעיונותיו, הוא תמיד ייצג בעיניי בהווייתו, את האחיזה הדואלית האמיצה הבלתי מתפשרת הזו. ודוק, לא איזושהי גרסה של בדיעבד יש כאן, אלא אדרבה, בעיניו אין סיכוי אמתי ליהדות אלמלא כך. זאת קריאה לנוכחות של פנים וחוץ בו זמנית, של להיות שייך ומחובר בעבותות לאנושיות האוניברסלית מחד, אך בד בבד לא לוותר על הפרטיקולריות היהודית הגאה. להיות חלוץ, רדיקלי, אוונגרד. בראייתו של הרב זקס הזהות שלנו, היא נתונה, אך אינה קבועה. כך הוא מעיד על יהדותו בספרו החשוב: ‘רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו: מורשת הדת העתיקה בעולם:
”אני כשלעצמי מקיף את מלוא סיפור הזהות שלי” .
בספרו ההוא, מנסה הרב זקס להתוות את דרכו של היהודי בעידן המודרני, כמי שמצד אחד, חי ופועל בעולם ואף לוקח בו חלק קונסרוקטיבי, אך בו זמנית מנסה למצוא פשר ומקום ליהדותו במובנה המלא. להלן כמה שורות מתוך אותו הספר:
‘זהות יהודית היא תלוית־לידה, כי בסופו של דבר אנחנו נושאים עמנו לא רק את הגֶנים של אבותינו אלא גם את תקוותיהם, דמעותיהם, מחויבויותיהם וחלומותיהם. אלוהינו הוא אלוהי אברהם ושרה ואלוהי מאות הדורות של צאצאיהם, שמהם נולדנו.. אנחנו חלק מסיפור שהחל זמן רב לפני הולדתנו ויימשך אחרי שלא נהיה עוד. אין אנו בוחרים את זהותנו — זהותנו היא שבוחרת בנו. להיות יהודי פירושו לשמוע קול מן העבר, הקורא לנו לצאת אל שאנו חלק ממנו. עתיד שלעתים הוא סוער ותמיד הוא תובעני, ולדעת בהכרח שזהו הנראטיב שאנו חלק ממנו‘..
דהיינו, אנחנו נושאים על גבינו את המטען והסביבה, התודעה ההיסטורית וכו’, כל מה שכמו מכשיר אותנו להוסיף את הפרק שלנו בספר הפלאי והכה ארוך ומתמשך הזה. כי לא בטבולה ראסה עסקינן כאן, אלא ברציפות ההולכת ומשתלשלת, ומגיעה עד למקומנו האינדיווידואלי במרחב המודרני שבו אנו חיים.
אך באותה מידה, קורא שם הרב זקס ליהודי בספרו ההוא, להיות זה שמנתץ את הסדר הקיים, פועל כמעט כאנרכיסט בעולם, מסרב לראות בו כמות שהוא, ומתעקש לעשותו למה שהוא אמור להיות.
זאת קריאה ‘אברהמית‘ מובהקת שהרב זקס חוזר עליה לאורך כל משנתו כמעט בכל ורסיה רעיונית אפשרית. ההבנה שסוד הקיום היהודי, נעוץ דווקא ביכולת לראות העולם שמעבר, את האפשרות לצאת לתנועה אינסופית של בירור וחיפוש, של התעקשות להגיע לתיקון ותכלית שאינה אינהרנטית בעולם שלפנינו.
בעיני הרב זקס, להיות אזרח העולם, משמעותו להיות מה שהנך, במובן היותר מלא. ולעומת זאת, להיות יהודי, זה להיות מה שהנך ראוי ויכול להיות. לקחת חלק פעיל בהגשמה של משהו שאיננו כעת בנמצא, שהוא מעבר לכאן ועכשיו המצוי והשגרתי. כאשר שני הכוחות הללו, פועלים בסינרגיה, האחד בתוך ולעומת השני.
יש כמובן עוד הרבה מה לומר ולהרחיב כשאנו עוסקים בעולמו ההגותי של הרב זקס, אבל נראה לי שמעל כל רעיונותיו עולה ומתנצנצת דמותו. האופן שבו הוא יישם את הדברים בחייו. החל מבחירתו היהודית הנועזת, אי אז בשנותיו כסטודנט בשנות השישים, ולאחר מכן לאורך עשרות שנים כרב, מחנך והוגה. איש רעיונות ותרבות, אשר מוטת כנפי יצירתו מצליחה להכיל כל כך הרבה. עושר אינטלקטואלי ותרבותי, מבט נוקב ובלתי מתפשר, נטול אפולוגטיקה מצועצעת. כמה אהבה מגולה בתוכחה מסותרת, רצופה מחשבתו. לדעת לעלות על נס את היהדות המוסרית, הערכים ההומניים הנשגבים שהעניקה לעולם, את החתרנות והאומץ, ההיסטוריה והעושר האינסופי. זאת בד בבד, עם ההתבוננות הביקורתית על הסכנה הפונדמנטליסטית שאצורה בעולם הדתי, על הסכנה שבקנאות והקיצוניות הדתית וכו’. זאת ראייה שלעולם לא שוכחת את היסוד האנושי, המצע היותר ראשוני שעליה מתכוננת ההוויה הדתית.
וכמה, כמה חבל על דאבדין. כמה חסרות דמויות שכאלה, כדוגמת הרב זקס והרב שטיינזלץ, ששניהם נעלמו כך מחיינו בתקופה כה קצרה. אלו היו אנשי מעלה שבאמת השכילו לדבר יְהוּדִיּוּת בגאון. להעביר, לפרשן, לעבד ולתרגם, את אוצרות הרוח והמורשת היהודית האדירה, גם בעבור אלו שלהיות יהודים זה הדבר הפחות טריוויאלי בעבורם (וכמעט לא פחות מכך, אף בעבור מי שאינם בני ברית). ובו זמנית, להצליח להעניק משמעות ותוקף לאזרחות העולם. להבין שלהפוך את היהדות לדבר הטריוויאלי, זה לחטוא במובהק לטיבה העמוק והתכליתי של היהדות: לחתור תחת האנושיות ובו זמנית לאמץ אותה. לצאת ולחזור אליה בתנועת רצוא ושוב אינסופית.
ואל החלל הזה אין לנו מנוס אלא לנסות ולהיכנס. להכניס רגלינו כננסים על גבי ענקים, בנעליים המיותמות הללו. לעשות הכול שהמורשת הזו תמשיך להיות חיה וקיימת, נושמת ואף מתפתחת. זוהי מורשת שאין לה אח ורע. לטעמי ניתן לראות במורשתם זו כמקור של תקווה בכול הנוגע לאפשרות הבטח המודעות והזהות היהודית, גם בעוד שנות דור.
זהו חלל אדיר, שספק גדול אם מי מאתנו יכול באמת למלא ולהמשיך, אך בוודאי שאין אף לא אחד מאתנו שרשאי להבטל מן המלאכה הסיזיפית הזו. כי למי שיודע, זאת בדיוק הייתה הוראתו הקמאית ההיא של הרבי מלובבי’ץ לסטודנט היהודי הצעיר גו’נתן זקס, אי אז בביקורו אצלו בשנות השישים (כשהוא עוד בכלל רחוק מן היהדות ושמירת המצוות וכו’). הייתה זו הוראה שהדהדה עמוקות בנשמתו ושינתה את חייו לנצח: בעידן של משבר כה עמוק בעולמה של היהדות, אף אחד מאתנו אינו יכול לחמוק מן האחריות הרובצת, לנסות ולתרום ולו במשהו לטובת הבטחת זהות הנצח הזו. וזאת דווקא בתוך העולם המשתנה והכה דינאמי שאנחנו חיים בו (בלי כמובן כל קשר לשאלת האופן שבו אנו מוצאים לנכון להטמיע את החיים הדתיים בחיינו האישיים).
ולוואי נזכה להקים ישיבה ראויה על קברו, ותהי מורשתו חקוקה בעולמנו נצח.
להלן סרטון לשיחה מרתקת שקיים ד״ר מיכה גודמן עם הרב יונתן זקס, לרגל הוצאתו לאור של ספרו ׳השותפות הגדולה׳. השיחה ביניהם מתחילה בדקה ה29:30 לאחר דברי מבוא של גודמן על הרב זקס ופועלו ההגותי.
