היום ג׳ תמוז תשפ”ה – מציינים רבבות חסידי חב”ד ועמם העם היהודי בכול תפוצותיו, לא׳ שנים להסתלקותו של גדול המנהיגים היהודיים במאה עשרים, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל – הרבי מלובבי׳ץ, מי שהיה האדמו”ר השביעי לשלשלת חב״ד. הרבה נכתב, גם פה לדמותו של האיש הגדול בענקים הזה, ועל פועלו ומשנתו. נדמה שככול שנכתב יותר, התחושה שעוד לא הצלחנו לגעת ולו בשולי אדרתו, וככול שאנו הולכים ולכאורה קרבים, אנחנו למעשה רק מתרחקים עוד יותר. אבל בכ״ז פטור בלא כלום אי אפשר, ובשורות הבאות אנסה לחלוק עמכם הקוראים, פרשנות לאחד המאמרים היותר ידועים מבית מדרשו של הרבי, כזה שלטעמי נושא בחובו לא רק חידוש תיאולוגי מהפכני, אלא אף כמן רמיזה על מקומו והשפעתו העתידית על חסידיו ואף על העולם היהודי כולו. ותחילה אתן קצת רקע כללי על ההקשר הנכון של המאמר ההוא:
אם ישנו מאמר, או ליתר דיוק, סדרה ארוכה של מאמרים שנמסרה במשך שנים, שניתן לראות בהם כאלו ששוזרים כחוט השני את עצם הלוז של מחשבתו של הרבי. באופן שבו תפס לא רק את עצמו ותפקידו בעולם, אלא אף את תפקידם ההיסטורי והמשיחי של בני הדור שבתוכו הוא פועל (ועליהם הוא ראה את עצמו כאחראי וכעומד עליהם), זאת ללא ספק, סדרת המאמרים הידועה בשמה: ‘באתי לגני’ – אשר נמסרה במשך עשרות שנים בהתוועדויות המיתולוגיות של י’ שבט, ה”ה יום פטירתו של חמיו האדמו”ר השישי בשלשלת חב”ד רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ”ל – שנסתלק בשנת תש”י (1950) זהו גם היה היום שבו שנה לאחר מכן, בי’ שבת תשי”א (1951), הוכתר למעשה הרבי לשבת על מקום חמיו ולכהן פאר כאדמו”ר השביעי בשלשלת החסידות. המאמר הוא למעשה פרשנות חסידית-תיאולוגית שנתן הרבי לרעיונות שהתלבנו במאמר שהתלבן והועלה על הכתב על ידי חמיו האדמו”ר הריי”צ. הקונטקסט ההיסטורי שבו נכתבו אותם מאמרים, היו שני מאורעות טרגיים שפקדו את הריי”צ ואשר שניהם התרחשו – בהפרש של כמה עשרות שנים, סביב אותו התאריך בחודש שבט (סבתו הרבנית רבקה, אשתו של האדמו”ר רבי שמואל שניאורסון, נפטרה בי׳ שבט תרע”ד – 1914. ושנים מאוחר יותר, ביג’ שבט תש”ב – 1942 נפטרה אמו הרבנית שטערנה שרה).
כך יצא כביכול, כי בשנה האחרונה לחייו תש”י – 1950, חל התאריך י’ שבט ביום שבת – פרשת בא. לקראת אותו היום הוציא הרבי כדרכו מדי שנה, קונטרס בענייני חסידות. גם הפעם הוא קרא לו “קונטרס י’-י”ג שבט”, והפעם היה זה מאמר חסידות המבוסס על מדרש פרשני המתייחס למילות הכתוב בס׳ שיר השירים: “בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה” (שה”ש ה’ א’).
כאמור, באותו יום שבת (21/01/1950) נפטר הרבי הריי”צ כשהוא אך בן 69 בלבד (בדיוק אותו הגיל שהיה הרבי כעשרים ואחת שנה מאוחר יותר, בשנת תשל”א – השנה שבה מסר את המאמר “באתי לגני” שאנו עוסקים בו בשורות אלו. עובדה מרתקת כשלעצמה). כך התברר בדיעבד כי המאמר ההוא אותו הוא דאג להו”ל אך שעות ספורות קודם לכן, היה למעשה המאמר האחרון שאותו הוא חלק עם חסידיו (חשוב לציין, כי בשנתיים האחרונות לחייו היה גם הדיבור קשה על הרבי, כך שעיקר התקשרותו עם חסידיו, הייתה באמצעות כתיבה ופרסום מאמרים). מה שבאופן סמלי עשה את אותו מאמר לכמן צוואה אחרונה למורשתו והגותו של הרבי והנחייתו קדימה לדורות הבאים, ואף הקנה לו מעמד מיתי במיוחד.
אין פלא א”כ, מודע אפשר למצוא הקשר מובהק של מוות והעיסוק בו, או כפי שהוא מכונה בעגה החבדי”ת ‘הסתלקות’. במובן זה יש לראות במאמר והרעיונות התיאולוגיים המתלבנים בו, כמתווה להתמודדות עם חווית המוות ומקומו בחיינו, במישור האישי והקולקטיבי גם יחד.
בדיוק שנה לאחר מכן – בשנת תשי”א (1951) בהתוועדות ביום ההילולא הראשון להסתלקותו, התוועד עם החסידים חתנו, רבי מנחם מנדל שניאורסון (מי שכונה עד אז בפי כול הרמ”ש), כאשר במהלך אותה התוועדות הוכתר למעשה כממשיכו הרשמי של חתנו, וכאדמו”ר השביעי בשלשלת החסידות (כשמאז נודע בשמו האלמותי “הרבי’). המאמר המרכזי שאותו נשא הרבי, התחבר ישירות למאמר האחרון ההוא של חותנו, כאשר הרבי בעצם מתמיר את מאמר של חותנו ומעניק לו משמעות עצומה שבעתיים.
לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי הרבי בעצם ראה באותו מאמר כמעין מניפסט רעיוני שבאמצעותו הוא סלל והתווה לחסידיו ולדור כולו, את מעמדו ותכליתו בעולם, כפי שהוא תופס את עצמו. אך ביתר שאת, את מקומם ותכליתם שלהם, כמי שזוכים להסתפח ולהצטרף אליו במעמדו זה כאדמו”ר השביעי בשלשלת החסידות.
במובן זה, בראייתו של הרבי העובדה שהוא נמצא שם במקום שאליו כיוונה אותו ההיסטוריה, יש בה ממד דטרמיניסטי מובהק, שקשור אל משהו שהוא בבסיס הבריאה והתוכנית הקוסמית – בהתגלות האלוהית בממד הארצי – העולם הזה. או כפי שהיא מכונה במאמר זה של “באתי לגני”: “שכינה בתחתונים”
כך בדיעבד אנו גם יודעים לשרטט את המבנה אותו יצק הרבי באופן שבו התכתב עם המאמר המקורי של חמיו בהקשר זה:
למעשה מידי שנה החל משנת תשי”א (1951) והלאה, אמר הרבי מדי שנה בהתוועדות י’ שבט – יום ההילולא לחמיו, מאמר חסידות שכותרתו הוא “באתי לגני”. כאשר כל שנה, הוא ביאר ופענח לפי הסדר, פרק אחד מתוך עשרים הפרקים המצויים באותו מאמר מקורי של חמיו. כך בשנת תש”ל (1970) הושלם המחזור הראשון של לימוד המאמר, כאשר בשנה שלאחר מכאן תשל”א (1971) החל למעשה המחזור השני, מפרק א’ – עד שהסתיים כמעט עשרים שנה לאחר מכן, בשנת תשמ”ח (1988) בחלק מהשנים, אמר הרבי יותר ממאמר אחד ביו”ד שבט (או בסמיכות לו) עם הדיבור המתחיל “באתי לגני”. חלק ממאמרים אלו אף הוגהו על ידו, אך רובם יצאו לאור באופן ‘בלתי מוגה’.
כי כאמור, במובנים רבים, יותר ממה שסדרת המאמרים ‘באתי לגני’, כוונה לדבר על מקומו ומעמדו כפנומן פרסונאלי – אישי, היא כוונה לדיבור על הדור ומעמדו. או אם נרצה, על הרבי כפנומן קולקטיבי שמייצג סיפור אחר ושונה לחלוטין מכול מה שהתרחש עד אליו. כך ממילא הכשיר הרבי את ליבות חסידיו למציאות שלאחריו, זאת שכבר מחד לא יהיה עוד ממשיך רשמי שיישא בתואר ‘רבי’, אך בפועל תקופת פעילותו כאדמו”ר, זאת המכונה בפי חסידיו ‘תקופת הנשיאות’ – תהיה למעשה אינסופית. כזאת שלא רק הולכת ונמתחת הרבה מעבר לתקופת חייו המסוימת – זאת שהסתיימה בג’ תמוז תשנ״ד (12/06/1994) היום בדיוק לפני 31 שנים, אלא אף הולכת ומתעצמת שבעתיים, ומקבלת יותר ויותר מקום והשפעה בחיי העם היהודי ואף מחוצה לו. זהו פלא גדול שספק אם היה כמותו בתולדות העם היהודי (או בכלל), כזה שכאמור יש לו יסודות תיאולוגיים עמוקים אותם הכמין הרבי בסדרת המאמרים האמורה.
את המאמר שאבאר בע”ה בפרק הבא, ברצוני להקדיש למאמר ‘באתי לגני’ שמסר הרבי בשנת תשל”א (1971). כאמור, זאת הייתה השנה שבה למעשה פתח הרבי בסדרה השנייה של המאמרים. כך יש לראות את הקשרו של המאמר. בדבריי אנסה להציע קריאה באותו מאמר, ולפיה באותם דברים שרטט הרבי באוזני חסידיו, את עקרונות ההתמודדות – הדתית והנפשית כאחד, עם האפשרות להסתלקותו שלו עצמו.
בהקשר זה מן הראוי לציין, כי במאמר הפותח ההוא בסדרת המאמרים הראשונה – זאת שנאמר בדיוק 20 שנה קודם לכן בהתוועדות ההכתרה המיתולוגי ההוא בשנת תשי”א, שרטט הרבי את קווי המתאר הרעיוניים להנהגתו העתידית, כשהוא ממצב את אותה נקודה היסטורית בזמן, כמעבר דרמטי למה שהוא כבר נודע מאז כ’דור השביעי’ בדברים שפרסמתי בעבר (המאמר רצ”ב בתגובה כאן בשלהי המאמר) ועסקו בפרשנות לאותו מאמר מיתולוגי ההוא, ניסיתי להצביע במובהק על האופן שבו הרבי ניסה להצביע באוזני החסידים על ה’באתי לגני’ האישי שלו, במשמעות ההיסטורית-משיחית של קבלת נשיאותו וכמה היא שונה לחלוטין מכול מה שהם (ותנועת החסידות כולה) הכירו בעבר, וכמה ישנו יסוד שהוא אלמותי בתקופה יוצאת הדופן שהם חיים בה, וכמה שומה עליהם לקחת חלק פעיל בתקופה ההיסטורית הזאת.
ואכן, היום בדיעבד אנו יודעים כמה באותו מאמר ראשון – הניח הרבי את היסודות לתכניותיו ושיטתו הדתית – משיחית, והאופן שבו הוא מתכוון לפעול ולהשפיע על חסידיו, אך לא פחות מכך על העולם היהודי כולו ואף הרבה מחוצה לו, הרי שנדמה כי במאמר הפותח ההוא של הסדרה השנייה, בשנת תשל”א, כיוון כבר הרבי לשלב הבא, זה שהוא כבר עשוי שלא להיות שם נוכח באופן פיזי. זהו מאמר שיש בו מן הקפיצה הרעיונית הנוספת, כזאת שבאופן מובהק כבר מדברת על הוואקום, על ממד של זמן ומקום שבו האלוהות כבר אינה נוכחת בצורה כה חיה ומופתית, כאשר דווקא שם באותו ממד שכולו בסימן של היעדר והסתר פנים, מוכמנת ההזדמנות להתפתחות וצמיחה שאין לה אח ורע. אם נרצה, זאת בדייקא ההתגלות האולטימטיבית בראייתו של הרבי.
לקריאה זו ניתן להוסיף שתי עובדות נוספות שהתרחשו באותה שנה – לפני 54 שנים. הראשונה, בכך ששבועות ספורים קודם אותו יום ההילולא, הלכה לעולמה חמותו של הרבי, הרבנית נחמה דינה, אשתו של הרבי הריי”צ. בכך למעשה נחתם הדור ההוא, והוא כמו הופקד כולו בידיו של הרבי. אך מעבר לכך, הייתה זאת שנה מאוד משמעותית בחייו של הרבי, כפי שהוא עצמו ראה זאת באופן מובהק. באותה שנה – בתאריך יא’ ניסן תשל”א, נכנס הרבי לשנתו השבעים – זהו גיל שעליו נאמר ‘בן שבעים לשיבה’, וכאמור בעבור הרבי הייתה לכך משמעות מיוחדת, כזאת שבאה לידי ביטוי בסדרה של הוראות ומבצעים שנמשכו לאורך כול אותה שנה. כך שיש בהחלט יסוד סביר להניח שגם את מאמר זה שמסר הרבי היה זה בהשראת אותה שנה, ובאופן שבו הוא כבר תפס את עצמו.
זאת ועוד, אותה שנה שקדמה ליום ההילולא ההוא (תש”ל – 1970) הייתה יוצאת דופן מאוד. הרבי ראה באותה שנה, שחתמה 20 שנה להסתלקות חותנו, ככזאת שחותמת תקופה, ולמעשה כמו ׳מסלקת׳ סופית של נוכחותו המפעמת של חותנו. אלו הם דברים מפורשים שנשמעו על ידו, ואף באו לידי ביטוי באירוע חריג מאוד שהתקיים באותה שנה, בהשלמתו והכנסתו של ספר התורה אותו התחיל לכתוב חותנו כמה עשרות שנים קודם לכן, בשנת תש״ב (1942). וכך התבטא הרבי בהתוועדות מיוחדת לרגל אותו מעמד, שהתקיימה ממש ימים ספורים לפני י׳ שבט שנת תש”ל (1970):
“מטעמים מובנים, רצינו שהסיום של ספר התורה שכ”ק מו”ח אדמו”ר התחיל לכתוב – שיהיה בסיום תקופת עשרים השנים מהסתלקותו.
וכמו שנאמר בירושלמי אודות שמשון (ש”שמשון נקרא על שמו של הקב”ה, שנאמר כי שמש ומגן הוי’ אלוקים”, ודווקא כמו שהקב”ה הוא שמש ללא המגן): “כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל עשרים שנה כו’ מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו כ’ שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ’ שנה בחייו ולכן הסיום הוא לאחר חצות היום, שזה בסמיכות הכי אפשרית ליו”ד שבט, שבשנה זו זה חל בשבת קודש כבשנת ההסתלקות” (התוועדות פר’ וארא – ג׳ שבט תש”ל).
ישנה כאן התייחסות מפורשת ע״כ שלאחר עשרים שנה מהסתלקותו של אדם, כבר כמו מתפוגגת היראה הנגזרת מנוכחותו עלי אדמות בימי חייו. כך גם ראה הרבי את אותו מאורע של השלמת ספר התורה שהתחיל לכתוב חמיו האדמו״ר הריי״צ, כנקודה זמן של סגירת מעגל היסטורית, שבה נוכחותו של חמיו מסתלקת באופן חריף יותר, וממילא נוכחותו שלו, כממלא מקומו, נעשית למובהקת שבעתיים.
בדיעבד אנו גם יודעים לקבוע, כי הייתה אותה שנה קו פרשת מים בתולדות הרבי ובאופן הנהגתו של הרבי עצמו. וכדרכו בקודש, הרבי דיבר רבות אודות חותנו ואופן השפעתו/נוכחותו וכו’, אך במידה רבה התכוון לדבר גם על עצמו, באופן שבו גם הוא עשוי יום אחד להסתלק מן העולם. אך להבדיל מהסתלקות חותנו, ששם זכו החסידים לרבי חי ומוחשי מאין כמותו, שיהיה שם למלא את מקום רבם המנוח, להנחותם הדרך ולהורות בעדם את ההתמודדות הנכונה והמעשה אשר יעשו, מי יהיה שם בעד החסידים באותו היום שאחרי הרבי?
כך במובן זה, שנת תש”ל הייתה כזאת שחתמה תקופה של כמעט מחצית מתקופת נשיאותו של הרבי, ובאיזשהו מקום זאת אפילו חתימה של הדור הראשון. משם ואילך פניו היו פני הרבי, לדור הבא. אך שמא ביתר שאת, הוא כיוון כבר אל הדורות שעוד בוא יבואו, לאלו שכבר לא יזכו להתבסם מזיו הדרת נוכחות נשיאותו פנים אל פנים. במובן זה, הרבי הוא התאמץ להנציח את דמותו ותקופתו במובן היותר אלמותי שניתן לעלות על הדעת.
זאת א”כ ההנחות וההקשר ההיסטורי שבתוכו אני רואה את קריאתי בתוכן אותו המאמר, כזה שלמעשה הניח את היסודות התיאולוגיים לאותו היום ההוא, שממנו ואילך הרבי כבר לא יהיה עוד נוכח בעולמנו. אם נרצה, באיזשהו מקום באותו היום של י’, יא’ שבט תשל”א, הרבי כבר יצק בעבור חסידיו והעולם כולו, את התשתית התיאולוגית – רעיונית להתמודדות עם היעדרותו. למה שיקרה 22 שנים מאוחר יותר – באותו היום המר והנמהר של ג’ תמוז תשנ”ד. זהו כמו היה הסוף מעשה במחשבה תחילה, מתוך הבנה כי רבבות חסידיו והדורות שעוד בוא יבואו, ישכילו להבין נכונה את מקומם, תפקידם ותכליתם בעולם, גם כאשר הוא כבר לא יהיה מצוי עמם באופן פיזי ממשי (אך בינו זאת, לא בדיעבד, אלא אפילו כהתרחשות של לכתחילה. אך ע”כ נרחיב בגוף המאמר הבא).
וזאת ייאמר, כי את האנלוגיה שבין הסתלקות אלוהים מן העולם לבין הסתלקותם של צדיקים, עושה כבר הרבי במאמרו הראשון בהחלט – באותו ‘באתי לגני’ שהוא נושא בפני חסידיו ברגעי השיא של הכתרתו עשרים שנים קודם לכן. כך שברור שאומנם המאמר כולו עוסק בשאלת הנוכחות/היעדרות של אלוהים בעולם, אך הקו המקביל לדמותו של הרבי עצמו (בזכות אישיותו ופועלו מסוף העולם ועד סופו ובאופן שבו הוא מנכיח את האלוהים בעולם – וממילא כך כתמונה מראה, בהיעדרותו), הנו לחלוטין בהלימה מלאה.
אך ע”כ בע”ה בהרחבה בפרק הבא.