בימי השהות שלי כאן בחבל הארץ ההיסטורית הזו שעל דרום ספרד, אני לומד ברגליי ומקרוב את הסיפור היהודי המוכמן בחבל הארץ הזו. זהו סיפור שהנו שונה בתכלית מהסיפור היותר מוכר לי וקרוב אליי, ה”ה סיפורה של יהדות אשכנז, שהתמקמה במרכז אירופה ובעיקר במזרחה.
כי להבדיל מהסיפור האשכנזי הטיפוסי, שם רווחה הגישה המסורתית של התבדלות והתכנסות, שמירה אדוקה על המנהגים והמסורות, מתוך פריזמה אתנוצנטרית של החיים היהודיים, תוך כדי שמירת מרחק עד כדי התכחשות למרחב התרבותי הסובב (שהיה ביסודו נוצרי/קתולי אדוק), הסיפור והאתוס הספרדי הוא כבר שונה בתכלית.
כי אם יש משהו שהגדיר ועיצב את היהדות הספרדית, היתה דווקא הגישה הפרגמטית, זו שקידשה את הנכונות ואף את הרצון להתכתבות די צדדית. להיות משפיע ומושפע בו זמנית, לקבל ולתת. זאת גישה שנושאת בחובה בראש ובראשונה צניעות רבה, הכרה שלא בהכרח כל החכמה והאמת הנם מנוכסים לנו בטאבו מאבותינו, וכי ייתכן מאוד שלשכנינו המוסלמים והנוצרים (שניהם יחד וכ”א לחוד), ישנו לא מעט לתת ולהקרין עלינו פנימה (ובאותה מידה כמובן להיפך).
מדובר בהשפעות עמוקות שלא נשארו רק ברובד של התרבות והשפה, אלא הגיעו למקומות תאולוגיים ופילוסופיים שנגעו בבסיס השקפת עולמם הדתית, זה קצת אפילו מרגיש לי כמן סינקרטיזם ספרדי שכזה. כך שבמידה רבה בחירתם של הרמב”ם, רבינו בחיי אבן פקודה וריה”ל, לכתוב את חיבוריהם ההגותיים בשפה הערבית, לא הייתה בחירה של בדיעבד וכורח, אלא של לכתחילה. מתוך ראייה צלולה איך ההשפעות הבין דתיות והתרבותיות הללו מזינות ומעשירות זא”ז, כשבערבו של יום, כולם יוצאים נשכרים מהדיאלוג הזה שכולו בסימן הכלה וסובלנות.
כך הושפע הרמב”ם עמוקות מאל-פאראבי ואבן סינא, שהם הושפעו עמוקות לא פחות מאריסטו, ואבן פקודה מהניאו-אפלטוניזם בגרסתו המוסלמית (“מועתזילה” ועוד), וכן על זה הדרך. והדוגמאות הללו רק נותנות לנו פתח להבין, איך הצלחנו לקבל בספרד ולו לזמן מסוים, את אחת מתקופות הזוהר הפוריות שידע העם היהודי. או בקיצור, מדוע קשה בכלל לחשוב על היהדות במנותק ממה שנוצר והתפתח כאן בימי הביניים.
ובייחוד, כאשר בוחנים את שאלת איכות ומגוון היצירות שתחברו כאן על אדמת ספרד, לעומת כל מקום אחר בעולם שבו שהו יהודים במהלך ההיסטוריה, אין ספק שספרד לוקחת בהליכה. מדובר במנעד מופלא שאין לו אח ורע: הלכה, פילוסופיה, קבלה, שירה, שפה ואטימולוגיה, מדע, ספרות, וזאת עדיין רק רשימה חלקית. ולהבין, כשאנחנו מדברים של “תקופת תור הזהב” אנו עוסקים בסה”כ בתקופה קצרה יחסית (בעיקר בין המאה ה9 ל13), אך כזו שהצליחה להוציא מהיהודים כאן בספרד מן גייזר אדיר של יצירה ועשייה תרבותית חסרת תקדים, וכאמור בעיקר באיכותה ומגוונותה יוצאת הדופן.
כמובן שאפשר לתלות את הבדלי הגישות הללו בנסיבות הגיאו-פוליטיות היסטוריות הכאלו ואחרות שרווחו כאן לעומת מקומות אחרים באירופה. כמו למשל העניין המוסלמי הפרגמטי, והעובדה שהאיסלם אף פעם לא נתפס כפאגני במובהק בעיני היהדות המסורתית, אבל דומני שאין בכך די, כי נדרשת כאן פתיחות אמתית, נכונות להשתחרר מפרדיגמות ודוגמות נוקשות, ובעיקר להתגבר על חרדות מפני נטישת הדת לטובת דתות אחרות או אפילו חילון רח”ל. וכן, זה אכן דורש לא מעט פתיחות דתית, תרבותית, ואף נפשית, כי מציאות שכזו חושפת אותך למשל לעולם עצום של שירה שאינו בהכרח מסתכם בשירי ערגה לאלוהים וארץ ישראל, אלא אף לשירי דיוניסוס העוסקים ביין וחשקת עגבים (מהסוג של ר”ש הנגיד ועוד). זאת מתוך הבנה ששום דבר נורא לא באמת יקרה אם תקרא גם חומרים ליריים ואלגוריים שכאלה.
כמובן שכל העושר והשגשוג היצירתי הזה, הגיע אל קיצו, באותם הפעמים שהקנאות השתלטה דווקא על בני הדתות שבמרחב, בתחילה המוסלמים, בעלייתם של האל-מוואחידון הברברים (במאה ה11 וה12), ורדיפתם עד חורמה של כל אחד שאינו מקבל את דתם כמות שהיא. ובעיקר לאחר מכן בכיבוש הנוצרי (במאות ה13 וה14) שממנו נולדה והתפתחה לימים האינקוויזיציה הארורה, שלמעשה חיסלה לחלוטין (בשלהי המאה 15) את החיים היהודיים על אדמת ספרד (הנצרות הייתה מקור לרדיפות ותלאות של היהודים כמעט מרגע כמעט מהרגע שבו נטלה את הגה השלטון בספרד. האירוע הבולט והמחריד ביותר היה בגזירות קנ”א – 1391, פוגרומים שבהם נטבחו אלפי יהודים בכל רחבי ספרד, לאחר שסירבו להמיר את דתם. זאת לצד עלילות דם וגזירות נוראיות לאין מספר).
כך או כך, תהיינה הנסיבות והסיבות אשר תהיינה, אחרי כמה ימים טובים שבהם אני חורש את חבל הארץ הזו המופלאה הזו, אנדלוסיה, לאורכה ולרוחבה, אני מהרהר לא מעט על האופציה הזאת, כמה היא חסרה כיום בימינו, בתצורתה הבריאה והשורשית. כמה הפכנו להיות כ”כ דיכוטומיים ולעומתיים. ואני לא מדבר על הפתיחות כשלעצמה, היא בוודאי לא חסרה לנו כיום בשפע, אלא על הפתיחות כיסוד של הפריה והעשרה דתית, משהו שעושה את עולמנו הדתי להרבה יותר עמוק ומאומת, מסקרן, מגוון ועשיר.
ע”כ לבינתיים, כמובן שיש עוד הרבה מה לומר ולהרחיב בהקשר הזה, ולא כתבתי אלא מעט מהרהוריי בדרכים, מקורדובה, בואכה מאלגה וכו’.
