הרהורים בין שמים לארץ, על הזמניות והנצח, התודעה והאפסיות הקיומית, החיים והמוות – למוצאי יום הולדתי כא׳ אייר תשפ״ה.
היום כא’ אייר – חל יום הולדתי העברי. כמדי שנה מעורר בי היום הזה רעד קיומי עמוק. שאלות יסוד אודות משמעות החיים, פשרם ותכליתם, עולים כמעט בצורה בלתי נמנעת. הקול המהדהד הוא קולו של החכם עקביא בן מהלל, שם מפרקי אבות, שקורא בעד האדם: “הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולהיכן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” ההמשך שם בדברי המשנה, ידוע לא פחות, “מאין באת מטיפה סרוחה, ולהיכן אתה הולך – למקום רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד לפני חשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה”. וזאת כמובן משנה סתומה וחידתית עד למאוד. מה יש בידיעה אודות העובדה כי אנו יודעים ששורשינו מטיפה סרוחה – ובו זמנית כי אנו הולכים למקום רימה ותולעה, בכך שהיא עשויה לגרום להבאינו למקום של הימנעות מהגעה לידי עבירה? כי הלא שמא אדרבה, ידיעת הראשית והאחרית הכה הבליים הללו, דווקא עשויה לגרום לאדם לעשות ככל העולה על רוחו – בבחי’ אכול ושתה כי מחר נמות. כי מיהו האדם ומה גבורתו ומה יתרונו הצורני אם הוא כך נתון בצבת של אפסיות – מראשית ועד אחרית? כמובן שיוצא דופן בהקשר זה, הידיעה השלישית אודות “לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”, זאת אכן ידיעה שעשויה לגרום לאדם לרתיעה ויראת חטא גדולה. אלא שכאן באה השאלה מיניה וביה, מדוע לא הסתפק החכם בידיעה זו בכדי לגרום לאדם “שלא לבוא לידי עבירה”?
אלא שדבר מה עמוק עד מאוד כאן. כוחה של ידיעת הראשית והאחרית, אינו בתוכן הידיעה – כמידע אינפורמטיבי, אלא בעצם הידיעה – כידיעה. בעובדה כי האדם יודע את אפסיותו, מריש ועד גמירא. הוא יודע בעצמו כמה הוא אפסי בתכלית. כמה שהנו טיפה סרוחה מחד ורימה ותולעה מאידך. אך דווקא באופן פרדוקסאלי, עם כל ידיעה מצמיתה זו, הוא תופס את הראשית והתכלית כמסע של התקדמות והשתלמות. או אם נרצה, ככזה שמרוץ חיים שהוא בתוכו ע”ס חוויותיו והתרחשויותיו, כמו צוברים “דין וחשבון”, קרי הכול הולך ומצטבר לעומת השלמות הטרנסצנדנטית – זאת שאין תובענית ונוקבת הימנה. או במילים אחרות, האופן שבו האפסיות הקיומית במופעה היותר עלוב – כטיפה סרוחה וכרימה ותולעה, מתמצבת לעומת מלך מלכי המלכים. זאת כאמור, תופעה שלא יכולה להיות פרדוקסלית ואף אבסורדית הימנה. מה יש לאותו מלך מלכי המלכים, ממעשי האדם – שאינו אלא טיפה סרוחה מחד ורימה ותולעה מאידך? וכפי שקורא זאת משורר תהילים “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ”? אך מה שמעיד ע”כ כאלף עדים, היא עצם ידיעת האפסיות. הידיעה מאין באת ולהיכן אתה הולך. כך במובן היותר עמוק ידיעת האפסיות היא גופא אותה “לפני מי אתה עתיד ליתן מי וחשבון”.
היה זה כבר פרופ׳ ישעיהו לייבוביץ’ המנוח, שהיה חוזר בקולו הנוקב ויורד לחדרי תהום, אודות הדואליות הפרדוקסלית שבתפילת נעילה ליום הכיפורים, כאשר רגע לאחר שהכרזנו ע”כ כי “מותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל”, אנו פוצחים בהכרזה הפומפוזית ע”כ כי “אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך”. איך אותו אדם בדיוק, זה שאין בינו לבין הבהמה ולא כלום, דווקא הוא הזוכה למעמד הנבדל והכה ייחודי של “תכירהו לעמוד לפניך”. והן הן הדברים האמורים, כי אותה “הכרה בעמידה לפניו” נעוצה בבסיס ההכרה העצמית בדבר האפסיות.
אך מעבר לאמור, ישנה כאן הבנת עומק נוספת שמן הראוי להתעכב בה:
האדם יודע את אפסיותו אך בו זמנית, הוא לוכד את זמניותו הקונקרטית בתודעת נצח. זאת הכרת ראשית ואחרית – שכמו חוצת גבולות. היא יוצאת הרבה ובאה הרבה מעבר לגבולות הטיפה הסרוחה וחודרת קדימה הרבה מעבר למקום הרימה והתולעה. במובן זה, האדם תופס את שורשיו במקומות קמאיים וראשיתיים בהרבה מאותה טיפה סרוחה קונקרטית, כשבו זמנית הוא פועל עמוק בתוך דרמת ההיסטוריה – כשתודעת נצח של תיקון ותכלית מקננת בתוכו ומניעה אותו לפעולה. אל דבר מה מֵעֵבֶר, לאין מידה ושיעור ממקום הרימה והתולעה. כך הוא בהכרח גם תופס את אותו ה”דין וחשבון” שהוא עתיד ליתן “לפני מלך מלכי המלכים”. במובן זה, אפשר בראייה זו, לראות את האדם כניצוץ מאותו מלך מלכי המלכים בעצמו. זאת בזכות כישורו – בצלילות הכרתו, להכריע ולדחות את סופיותם הנקלית של הטיפה הסרוחה והרימה והתולעה. אם נרצה, האדם הוא סופי בהווייתו ובו זמנית אינסופי בהכרתו. זאת תודעה מטאפיזית שמנציחה את קיומו בגבולות שונים בתכלית מאותם כמה עשרות שנים בודדות של חייו.
והרהרתי בדברים הבוקר כשזכיתי לעלות לתורה – בפרשת השבוע ‘בהר’. בקריאה העוסקת בעניינה של מצוות היובל ואופן יישומה בחיים הריאליים – הארצישראליים. אין כמו עבודת האדמה והזיקה אליה, בשביל לנטוע באדם את תחושת היגעות והאפסיות. וכפי שכבר קרא בעדנו משורר קהלת, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, ואפילו אדרבה, אותה אפסיות אמורה – מראשית ועד אחרית, גם היא באה לידי ביטוי באותה אדמה בדיוק, “כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”. כפי שקורא האלוהים לאדם לאחר חטאו. קרי, האדמה היא כמו מהווה את אותו יסוד נפסד ראשוני של האדם, וממילא היא גם משמשת את אותו מקור תכליתי חסר פשר. מה שכאמור, קורא לו החכם במשנה “רימה ותולעה”. ואכן באותה קללה עצמה שם של האדם לאחר חטאו, נגזר עליו ג”כ כי “אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ”. כמה תסכול יכול להיות לאדם, בכך שעליו לעמול ולהתייגע לאין קץ, דווקא בטיפוחה של אותו ממד שגוזר בו את הסופיות, המקום שדווקא סתמיותו היא זו שעומדת לו להיות זה שמכלה את כולם אל תוכו, ולהישאר שם לנצח – בבחי’ “דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת”. כך גם יודע האדם בעמל ויזע כפיו, כמה הוא נתון לחסדי הטבע ותעתועיו, לשינויי הזמנים שאין בלתי צפויים וסתומים מהם. וכך גם כאשר זוכה הוא לראות ברכה בעמלו ולקצור את פירותיה, תהיה זו תשואה קצרת מועד עד מאוד. זמן קצוב מאוד יש לו בכדי לקצור את ברכת האדמה לאוספה אל ביתו ולזכות בה את בני האדם למזון ולמחיה. תיכף קט, יהיה עליו כחוזר חלילה, להתחיל הכול מחדש, לזרוע בדמוע ולשוב ולשאת את עיניו השמימה בציפייה כמוסה, שאכן גם הפעם יזכה לקצור ברינה, ולו רגעית. במובן זה, אין סמלית ומובהקת יותר הזיקה אל הקרקע, לנגוע בליבה הפועם של המחזוריות היחסית, של רגעיותה המרעידה של חווית החיים, באותה קמלות ותנועה מחזורית מתמדת לאין קץ ותכלית. ומה א”כ יתרון יכול להיות לו אדם בכול עמלו זה?
אלא שכאן באה התורה ומלמדת אותנו דבר מה – גדול עד מאוד. היא תוחמת את זיקתו של האדם אל הקרקע, למסגרת זמן של חמישים שנה. יש בנותן טעם להניח, שזאת בהשקפה התורנית, מסגרת הזמן המקסימלית שהאדם מחובר אל אדמתו. התורה מניחה כי לקרקעות ישנה ראשית מסוימת, כזאת שחוצה הרבה מעבר את אותה נקודת זמן שבה האדם רכש את אדמתו. במובן זה, ה׳מאין באת׳ של הקרקע הארצישראלית נעוץ באיזושהי ראשית קמאית הקשורה ביחס האומה הישראלית לאדמתה, והתכלית הנעוצה כבר אי שם בראשית ההיא. זאת תכלית שהיא שמימית בהגדרתה, מטאפיזית במובהק. היא קשורה לסוד השביעית והיובל. באותו מקום שכביכול נושא בחובו את הניצחון על הקרקע. אם נרצה, המקום שבו התודעה האנושית גדולה לאין שיעור מהזיקה אל הקרקע וחוקיה הארציים. האדם הולך אל השבת, אל מקום שבו הוא שובת מכול עבודה וזיקה התייחסותית אל הקרקע, כאשר שבתות השנים הולכים ומתכנסים לכלל שבת אחת שחוצה את מסגרת הזמן הקבועה והסדורה (הנעוצה במספר שבע), ומתקבעת בממד החמישים. באותה שנה שבה הדברים כולם כמו מסתדרים ומתאמתים מחדש. לארץ יש דרור, אך לא פחות מכך, ושמא בעיקר, לבני האדם. החירות האנושית מופיעה במלוא זוהרה. האדם לא כבול עוד. הוא לא לכוד באותה טרגדיה של דטרמיניסטיות קיומית– היצוקה מטיפה סרוחה מחד ומרימה ותולעה מאידך. האדמה לא מאיימת עליו יותר, הוא כמו מצליח בגבורה תודעתית – עילאית, להתעלות מעל אותו ‘עיצבון תאכלנה כל מי ימי חייך’. הוא כבר לא מרגיש כי הוא ארור בעבורה והיא ארורה בעבורו. זאת חירות שאין מובהקת הימנה, חירות ממלאך המוות. חירות מן האדמה.
ואכן יש בסוד החמישים את תנועת הראשית והאחרית גם יחד. האדמות חוזרות אל בעליהן המקורי, העבדים משתחררים. ההוויה נעשית בלתי תלויה בכוח הפיזי ובעוצמת הקניין החומרי. אך בו זמנית, יש ביובל את הממד העתידני במובהק, המהדהד לנו את התכלית המכוונת. היובל מכמין בהוויתו ייעוד גאולתי אליה צועדת הבריאה כולה. כי לדעת את הראשית משמעו לדעת ולהתכלל באחרית המכוונת. בקסם הנצח של “עולמו של יובל”. באותו ממד אוטופי של פלא, שבו הדברים מתכנסים בהשתאות של שתיקה האופפת את הכול.
אין פלא א”כ מדוע אותה שתיקה קוסמית של היובל מזוהה עם שתיקתו של יום הכיפורים. הזמן שניתן לראות בו כאולטימטיבי ליישום אותו ׳לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון׳. אין פלא א”כ, מדוע הכרזת היובל באה בדייקא ביום הכיפורים, שבו אנו מצווים להעביר שופר – של חירות, מסוף הארץ ועד סופו. זהו אותו שבסיס הווייתו, הוא תובע מעמנו להרכין ראש בדין וחשבון של התכווננות תודעתית. לאסוף ולבחון ולאמת מחדש את כל המעשים, להתוודות עליהם בהכנעה ולתקנם באופן היותר מכוון. כך ורק כך, אנו יכולים לצאת אל השנה החדשה, לחזור למחזוריות החיים ולשגרתם החולית. זהו אכן אותו היום שבו מתגלה האדם במלוא זוהרו, יום שראוי כאמור לקרוא בשיאו: ׳אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך׳. כך במובן זה, יום הכיפורים של היובל, הוא יום כיפורים בעל אופי קוסמי מובהק. הבריאה כולה מדמימה עצמה לדעת, לעומת שורשה – תכליתה האלוהי. האדמה איננה ארורה עוד בעד האדם, באשר האדם מתגלה בה כמופע של חירות אולטימטיבית. כאינסוף הפועל בתוך מסגרת תחומה של סוף וחרפת כיליון.
כך אנו מתוודעים עמוקות לעניינה של הגאולה. בפשרה של ההוראה התורנית על “וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ”. במובן זה, הכול שואף אל הגאולה. אל חציית הקווים של הקונקרטי והמסוים. אל ההשתלמות ויציקת המשמעות, במקום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. כך דווקא האדם שסופיותו תלויה ברימה והתולעה הארצית, והוא תולה בה את עיניו בקיומו המתעתע, נעשה לזה שמזכה את אותה אדמה בדיוק, בזכיית הגאולה והחירות. בהצטרפות לסיפור שחורג לאין שיעור ממחזוריותה הקבועה והמתמדת. אמור מעתה, לא עוד בעיצבון תאכלנה, אלא בשמחת עולם של חירות ונצח.
זהו רעיון שלוקח אותנו גם לעניינה של ספירת העומר – האופן שבו אנו סופרים, קרי ‘יודעים’ את עבודת האדמה. האדם החירותי, זה שיצא אך עתה מן טרגדיית שיעבוד מצרים, מזדכה על חירותו באמצעות ספירת העומר בדייקא. קרי ספירת עבודת האדמה. הוא שואף סוכ”ס אל החדש, אל אותם תוצאות ראשוניות של ברכת האדמה עליהן הוא עמל לאורך השנה האחרונה. אך דא עקא, כי הלא אין חדש תחת השמש, ומה שהיה הוא שיהיה והארץ לעולם עומדת, על האדם לתקוע את עיניו בחדש אחר, בהתחדשות שנעוצה במקום שחוצה את ממד הזמניות הארצית הקמלה שהוא לכוד בה. אם נרצה ביום החמישים – יומו של החירות המושלמת. היום שבו הספירה כולה – קרי הדין והחשבון, הולך ומתכלל. מצטרף לכלל שלמות קוסמית – שהיא גבוה מעל גבוה מהווית האדם. לא בכדי זהו היום המיוחס לקבלת התורה, היום שבו הציפור לא צייצה והעוף לא הגביה עוף וכו’ “אלא העולם שותק ומחריש” (ל’ המדרש) זהו יום של הצטרפות בהשתאות של שתיקה אל התכלית האלוהית והכלתה במציאותנו הארצית. זהו גם אותו היום שבו האדם מצווה להביא את תוצר אדמתו ולהתחדש בה – בממד שכולו חידוש, המקדש. באותו ממד שנושק אל השמימי ונוגע באינסוף. שם הוא מביא את ביכוריו ועושה אותו לחדשים מקרוב באו.
אך בינו זאת, הבאת הביכורים אינה בבחי’ ‘חדשים שלא שיערום אבותינו’, אדרבה הם שיערו גם שיערו. כי הלא בהבאת ביכורים הוא חוזר ומגיד את כל תולדותיו מראשיתו. הוא חוצה בתודעתו הרבה חוצה ומעבר מאותה חוויה ארצית – מקומית – נפסדת של עבודת האדמה וההתייגעות על פירותיה. נועץ את סיפורו אי שם באותו ‘ארמי אובד אבי’ – נקודת הראשית של האומה הישראלית, עובר דרך הזכייה בחירות ביציאת מצרים, ועד לאותה נקודת זמן שבה הוא ניצב כעת עם סלסלת פירותיו בליבו של בית המקדש בירושלים. והלא מה יותר בא מטיפה סרוחה של ריקבון, ואף הולך למקום רימה ותולעה, יותר אשר אותן הפירות עצמן. עוד רגע קט והם אינם, כלים כלא היו, נאכלים או לחילופין מתעפשים ואינם ראויים עוד. אבל כשהאדם עומד מעליהן שם במקדש וקורא בהם את כל פרשת הביכורים, הוא כמו נועץ אותם בסיפור הגדול ההוא, בהיכל הנצח של תהילת האומה היהודית לדורותיה. או אם נרצה, בסיפורו של האדם כמופע של חירות מופתית (ולא בכדי בחר בעל ההגדה לעשות את הטקסט הזה, לטקסט הקאנוני של מצוות סיפור יציאת מצרים וחגיגת החירות בליל הסדר).
אך בכך אין די, כביטוי מוסרי מופתי אל אותה החירות, מצווה האדם – הלכה למעשה, לסולידריות והתגברות על היסוד האגואיסטי – תועלתני שלו באותה עבודת אדמה וקצירת פירותיה, לחלוק את עם הלוי והגר, אלו שלא זכו לזכייה חומרית עשירה שכזו, וכך רק הוא באמת יכול לקיים בעצמו – ‘וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ”. זאת השמחה של ההכרה המוסרית, שגם היא באה כתשובת משקל בהתגברות על אותה גזירה טרגית של “בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך”.
אז אלו הן מחשבותיי הנמרצות במוצאי יום ההולדת הזה – כך בין שמים לארץ, בעוד מסע מהכא להתם – ומהתם להכא – וחוזר חלילה. אלו מחשבות על ה”מאין באת ולאן אתה הולך – ועל תודעה גדולה שלוכדת את כל אלה, תובעת עד תהומה של נפש – דין וחשבון. מה מצטרף אל החשבון ומתאמת בדין, ומה לא ממש. מה ראוי להתכלל ולבוא בממד החמישים, באותה תכלית עתידנית – גדולה וצפויה, אליה הולכים כול המעשים ומצטרפים הברואים כולם. ומה אומר, אלו הן מחשבות נוקבות. תובעניות מאין כמותן. והלוואי יהיו כמצפן של התכווננות והתעוררות מחודשת. הלוואי.
