ההוגה היהודי האחרון של היְהוּדִיּוּת השלמה: מאמר לכ׳ טבת, יום ההילולא של הרמב״ם.1 min read

פרולוג:

אמר זה הנו קריאה ביוגרפית – הגותית בדמותו של הרמב”ם, לאור הסדרה ‘הנשר הגדול’ – המונומנטאלית ‘הנשר הגדול’ אודות הרמב”ם, חייו, הגותו ושיטתו ששודרה לפני מספר שנים בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית (בשולי המאמר מובאים לינקים לשלושת פרקי הסדרה)

על פניו, זאת לכאורה זאת סדרה שלא הייתה אמורה באמת לחדש לי הרבה. בכל זאת, דמותו של הרמב”ם נוכחת בחיי עוד הרבה לפני עומדי על דעתי. אמנם בתחילה כעוד דמות תורנית דגולה, שכל הסובבים בחי לא מספיקים לדון ולפלפל בדבריו. כאשר בשלב מוקדם יחסית של חיי הבוגרים, הצטרפתי גם אני למחול השיח האינסופי של הדיונים, הבירורים והליבונים, בדברי הרמב”ם. חווית הדיוקים הדווקניים, ובניית תילי התילים של תיאוריות והיפותזות בכל תג ותג בדבריו, מלווה אותי ומוכרת לי היטב כבר הרבה מאוד שנים. ובכל זאת, באופן מפתיע משהו, דווקא הצפייה וההיחשפות לדמותו של הרמב”ם באמצעות הסדרה, גרמה לי להרהורים מחודשים אודות דמותו והשפעתו ההיסטורית. ובאופן ספציפי יותר, משהו כנראה באופן המקיף (גם אם לא בהכרח המעמיק) שמצליח לנגוע במנעד רחב של אספקטים באישיותו הרב גונית של הרמב”ם, הצליח להאיר לי מחדש הבנה מאוד בסיסית בנוגע לדמותו של הרמב”ם, אותה אנסה לחלוק עמכם בשורות הבאות.

המחשבות הללו התחילו, כבר בשלהי הפרק הראשון המגולל את דמותו של הרמב”ם, מתוך 50 דקות של הפרק, הוקדשו למעלה מחמשת דקותיו האחרונות לדיון בהשקפתו של הרמב”ם בסוגיית העלייה להר הבית – כן או לא. כאשר הדיון כולו מתבסס על מכתבו הידוע של הרמב”ם מביקורו בארץ ישראל ובירושלים, ובו הוא מתאר כי עלה למקום המקדש והתפלל בו. ברם, לכל מי שמכיר את דמותו של הרמב”ם והיקף משנתו וכו’, יודע שהנושא הזה הוא לכאורה שולי ביותר בתוך המנעד האדיר של פעילותו והגותו. מה גם, שכפי שידידי המלומד פרופ’ משה הלברטל, אומר שם בעצמו בסדרה, דעתו הידועה של הרמב”ם היא שהר הבית בקדושתו עומד גם בזמן הזה (‘קדושה ממקומה לא זזה’), כך שמאוד לא סביר להניח שהרמב”ם בעצמו חלק על דעתו שלו (אלא א”כ נניח שעלה לאזור מסוים שידע בו שהוא מחוץ למתחם מקום המקדש ושטח העזרה). אך נניח שאכן עלה הרמב”ם להר הבית, זה באמת מה שמשמעותי בבואנו להיחשף לדמותו ופועלו של האיש?! האם ביקור חד פעמי, כמעט אקראי, של הרמב”ם בהר הבית, ראוי לדיון של 5 דקות תמימות, בסדרה המנסה (מתיימרת?) לגולל את דמותו של הרמב”ם? שלא לדבר, האופן המעט גס שבו נקשרה בסדרה, דמותו של הרמב”ם עם תנועות משיחיות ימניות הדוגלות בעליה ובחזרה רבתי לשליטה על ההר ובניית בנית המקדש. דבר שהוא כשלעצמו צורם לי מאוד באבסורדיותו.

אלא שאז, ככל שהתקדמה הסדרה והאירה צדדים נוספים באישיותו והגותו של הרמב”ם, הבנתי משהו אודותיו שלא הבנתי עד כה. וזהו כי הרמב”ם במידה רבה, היה למעשה ‘ההוגה האחרון של היהודיות השלמה’. ואנסה להסביר מעט את הבחנה זו.

כמי שאמון היה על הגותו הפילוסופית של אריסטו, המזהה את הבריאה כמציאות השלמה והאולטימטיבית שיכולה להיות, לצד העובדה שאלוהים הנו בהכרח ישות טרנסצנדנטית לחלוטין להוויה (עם הדגש על האופן שבו תפס הרמב”ם את אלוהים, כמתנגד לכל אמירה חיובית ‘תארית’ שאנו מסוגלים לומר על דבר מהנבראים). ותוסיפו לכך, את תפיסתו של הרמב”ם אודות אי מרכזיותו של האדם בבריאה ושהוא אינו בהכרח הנזר השלם והאולטימטיבי מבין הנבראים. מכל זה, אתם יכולים לקבל תמונת עולם ולפיה, המציאות שבתוכה אנו חיים היא מתוקנת למדיי, אין בה מתום ופגם של אמת. כמובן שתמיד אפשר לשאוף ליותר, להשתלם ולהגיע למקום אולטימטיבי מבחינה רוחנית וגשמית גם יחד. אבל שאיפה זו היא לחלוטין מעוגנת בהוויה. זאת איננה ציפייה להתרחשות מטאפיזית משדדת מערכות טבע, שמתוכה כמו תתגלה השלמות ותופיע באחת בחיינו. אדרבה, המציאות שבה אנו חיים נושאת בחובה את מקסימום הפוטנציאל למימוש האולטימטיבי והדבר תלוי בנו וביכולתנו באופן מוחלט.

חשוב להדגיש, בראיה שכזו, ישנו מרכיב היסטורי מובהק. פועלו של הרמב”ם בספרד של ימי הביניים, בסביבה שהרדיפות והקשיים, היו חדשים בעבורה. במשך מאות שנים חייתה הקהילה היהודית בספרד במציאות של תור זהב, בשלווה והרמוניה עם הסביבה והתרבות המוסלמית. הרדיפות והאיומים מבית מדרשם הקנאי-פונדמנטליסטי של ‘המואחידון’ במאה ה12, היו כחדשים שזה מקרוב באו. כל תפיסת הגלות כמציאות קיומית מייסרת ובלתי אפשרית, כמעט ועוד לא הייתה קיימת במחוזות הללו של העולם (להבדיל ממדינות כמו גרמניה וצרפת, שם מסעות הצלב, הפוגרומים והשחיטות היו לחם חוקם כבר כמאה שנים קודם לכן). כך שמבחינת הרמב”ם הראיה של מצבם ומקומם של היהודים בספרד, היא באופן של כמעט לכתחילה. אך דא עקא, ואכן הרדיפות התחדשו והתקדרו מעל לראשם ואילצו את הרמב”ם ומשפחתו להתאסלם. ולאחר מכן, אף להימלט מספרד מזרחה, לצפון אפריקה לפס שבמרוקו, ובהמשך אל המנוחה והנחלה בקהיר שבמצרים. אך עדיין, אין לטעמי בכל זאת, עם כל עוצמת השבר והטרגדיה, בכדי לגרום לרמב”ם להפנים באופן שונה את ‘תודעת הגלות’ כפי שעוצבה בתודעתו בספרד המסורתית של ימי הביניים. אותה ספרד, שלא הייתה הולמת הימנה, להכשיר בעד היהודים שחיו בתוכה, חיים עשירים ביותר ברוח ובגשם. ספרד שהיוותה קרקעה פורייה לתרבות מעמיקה, רחבה ומשגשגת, של תורה וחכמה, השפה והשירה העברית, ומה לא בעצם?

תוסיפו לכל זה, נקודה בסיסית ועמוקה שבעתיים, הרמב”ם חי בעולם יהודי נטול מיתוס. תפיסת המצוות שלו, אופן ראייתו את הריטואליים היהודיים – מעבודת הקרבנות ועד מעשה התפילה ועולם הקדושה בכלל, עמדו בזכות עצמן, באופן שלחלוטין אינו מחייב התייחסות לאיזשהו מיתוס קדמוני, עליון ומופשט, כזה שהחיים הדתיים מתכתבים עמו באופן שיטתי וקבוע. בהשקפתו הדתית של הרמב”ם, אין מקום למלאכים ורוחות, אין פשר לריטואלים של ריצוי האל, או לאי אלו השפעות ותיקונים שכביכול בידו של האדם לפעול. ואדרבה, בעיניו ראייה שכזו, לוקה בפגאניות מובהקת, ככזו החותרת במובהק תחת עקרונות המונותיאיזם היהודי הטהור והאידיאלי.

הדברים מתחברים גם לאופן ראייתו של הרמב”ם, את ‘מעשה בראשית’ – כמדע הפיזיקה, הביולוגיה וכו’, ואילו את ‘מעשה מרכבה’, כפילוסופיה המטאפיזית העוסקת באמונת הייחוד, תארי האלוהים, ובאופן הנהגתו את הבריאה. לא שום דבר שקשור לאיזשהו מיתוס קדמוני, אודות השתלשלות האלוהות ואופן נוכחותה עלי אדמות.

גם כאשר אנו באים לבחון את תפיסת הרמב”ם, בנוגע לחיבור הקנוני החשוב ביותר בארון הספרים היהודי, ה”ה התלמוד הבבלי. בראייתו של הרמב”ם החיבור עצום הממדים והכה מעמיק ומקיף הזה, נושא בחובו בעיה קשה ביותר, של יכולת להגיע לשורה תחתונה של פסיקה נהירה ושאינה משתמעת לשני פנים. אפילו העיסוק התלמודי, בפלפולים ובתילי תילים של הלכות, דיונים ומחלוקות, הווה אמינות והנחות היפותטיות לאין מספר, מהווה לדעתו של הרמב”ם, עיסוק מיותר וטרחני והוא בבחי’ ‘כילוי הזמן’. ובוודאי שהוא רחוק מאוד מלהיות אידיאלי כמו העיסוק בדברים החשובים באמת, מתמטיקה, מדעי הטבע, וכמובן פילוסופיה. ועוד לא הזכרנו, את התנגדותו הנחרצת ממצב שבו בני תורה, מקדישים עצמם ללימוד תורה, ומתפרנסים מן הצדקה וכו’. דבר שהוא בעיניו חילול וביזוי שם שמיים נוראי.זה מה שמביא את הרמב”ם ליצור את מה שהוא לדעתו חיבור הוליסטי ומונוליטי שבעתיים מכל מה שנכתב לפניו, הידועה בשמה היומרני; ‘משנה תורה – הי”ד החזקה’. זאת יצירה תורנית – הלכתית – אולטימטיבית, שבעיני הרמב”ם כמעט ומייתרת בעד הקורא, כל צורך להמשיך ולהתעסק עם כל הספרות היהודית שהתפתחה למן המקרא ועד ימיו (אולי להוציא את שישה סדרי משנה, חיבור שעליו כידוע כתב הרמב”ם פירוש בשפה הערבית. דבר שלוקח אותנו לדמיון שבין מחבר המשנה – רבי יהודה הנשיא, לדמותו של הרמב”ם ופועלו. ואופן השפעתו של הרמב”ם מדמותו של רבי יהודה הנשיא. דבר שראוי לאריכות נפרדת) . כשלמעשה יש בידו להגיע לכל מסקנה ושורה תחתונה דתית (אם פרקטית ואם רעיונית – אמונית – דוגמטית), הרלוונטית לכל אדם יהודי באשר הוא.אני מציין זאת, באשר גישתו זו של הרמב”ם, היא המייצגת המובהקת ביותר, לאופן השלם והתכליתי שבו הוא תפס את עולמו, אם הדתי – יהודי, ואם כבן אנוש וכיצור כפיו של אלוהים. כל עולם המחלוקת והפלפול, התהיות והדחיות, הפרכות והתנצחויות למיניהם, הם להשקפתו, תוצר של מציאות בלתי מוגמרת, של ספק ובלבול, תהייה וגישוש מצדם של החכמים לדורותיהם. כך שברגע שהדברים הגיעו לכלל מסקנתם, אין סיבה שלא לחותמם באופן קבוע וחלוט ביצירה קנונית אחת גדולה וחתומה.

כל שאם אכן כך היא תפיסתו, אין פלא א”כ שכל ראיית עולמו אודות הגאולה העתידית, אינה אלא התרחשות ריאלית, ממשית וקונקרטית, של השתחררות פוליטית משעבוד מלכויות, ואפשרות לחירות מדינית ורוחנית, שתאפשר לעם היהודי להתמסר לעיסוק האולטימטיבי, הלא הוא העיון בפילוסופיה ובמושכלות האלוהיות. הוי אומר, הרמב”ם לא רואה את הגאולה כמשהו שהוא מנותק מעולמו הנוכחי שבתוכו הוא חי, ובוודאי שאין הגאולה כאנטי תזה למציאות זו. כך שההבדל היחיד, שבעידן הגאולה, ישררו תנאים סביבתיים ופוליטיים נוחים יותר להגות בהגות האלוהית – שבה הוא כמובן הוגה ומעמיק גם כעת בעידן ‘הגלות’ (מניח שהרמב”ם בהקשר הזה, כיוון לתיאורו הידוע באחד ממכתביו, ע”כ שאין סיפק בידו להתפנות ללימוד והעיסוק בחכמה, למעט בשבתות לשעות ספורות).וזה מקשר אותנו ישירות, לתפיסתו אודות הקרבת קרבן פסח בזמן הזה, או סוגיית העלייה להר הבית וכו’. בעיני הרמב”ם אין המדובר בהתרחשות כה דרמטית ומטלטלת, אלא כתהליך טבעי שאמור להתממש כחלק אינטגרלי מתהליך אוניברסאלי של השתלמות העולם, זניחת האלילות ודבקות בעקרונות האמונה המונותאיסטית (דבר שמחבר אותנו לדבריו אודות תרומתם של ישו ומוחמד בהקשר הזה, והאופן שבו קרבו דתות הנצרות והאסלם את העולם לביאת המשיח).אז אם אנו מקבלים, שבעיני הרמב”ם חזון הגאולה מנותק מכל אלמנטים אוטופיים – מיתיים, הרי שגם סוגיות כמו הקרבת קרבנות, ואפילו העלייה להר הבית, מקבלים ממד ריאלי ופשוט הרבה יותר. סוגיית העלייה-או האי עלייה, להר הבית, רחוקה מלהיות כה הרת משמעות בעבורו. הכול שאלה של יכולת ורצון, ובנוגע לשני המרכיבים הללו, ספק רב אם הנם קיימים. היינו, יכולת בוודאי היא בעייתית בנקודת הזמן ההיא, ואף בנוגע לרצון, המוטיבציה הלאומית של העם היהודי אי אז, הייתה רחוקה מאוד מלהיות מכווננת למימוש של גאולה, הכרוכה כמובן בניתוק ממקומו ברחבי תפוצות הגולה ע”כ המשתמע מכך. וכמה זה מטעים בעבורנו את החלטתו הכמעט מידית של הרמב”ם, שלא להישאר לשהות בארץ (מטעמים כלכליים ביסודם), ולהמשיך הלאה במסעו, ולרדת מצרימה ולהשתקע דווקא שם. כן, לא פחות.מעניין מאוד בהקשר הזה, להשוות בין יחסו של הרמב”ם לכל האמור, לתפיסתו של הוגה ענק אחר בן זמנו, ה”ה הרמב”ן (רבי משה בן נחמן). שלהבדיל מהרמב”ם, שאב את הגותו עמוק ממכמנים אזוטריים של מחשבה, וניתן לזהות במובהק אלמנטים של יסודות הקבלה במשנתו, בעיקר בפירושו על התורה. ושמא זאת גם מה שעושה את האבחנה, בין האופן שבו נכסף הרמב”ן לארץ ישראל ולעלייתו בפועל ארצה (הרמב”ן כידוע גרס, ששמירת המצוות האולטימטיבית יכולה להתקיים אך ורק בקיום הארצישראלי. הנחה שסביר מאוד להניח, הרמב”ם היה דוחה לחלוטין). ובוודאי לאחר הגעתו בערוב ימיו, האופן שבו התאמץ להישאר בירושלים ולסייע בשיקומה וכו’. וביתר שאת, האופן המיתי שבו תפס את הארץ ואת המציאות הריאלית שנחשפה בעיניו, בכך שארץ ישראל כמו בלתי מאפשרת לנכרים להיאחז ולשגשג בקיומם בה.

וזה כמובן מביאנו לנקודת הציון המשמעותית הנוספת, הלא היא; תנועת הקבלה. וכפי שמציין זאת בסדרה, ובצדק, ד”ר מיכה גודמן (שלהי הפרק השלישי), הקבלה דווקא היא זו האמונה על עיצוב פני היהדות ב700- ובדייקא ב450, השנים האחרונות. ובוודאי שבאופן משמעותי לאין שיעור, ממקומו המחשבתי והתרבותי של הרמב”ם. מה שכאמור, ממצב את הרמב”ם כהוגה היהודי האחרון המייצג את התפיסה ההוליסטית – ריאליסטית הנזכרת כאן.

כי אם נקודת המוצא המחשבתית של הרמב”ם, היא דווקא בהיותו של העולם שלם בתבניתו הריאלית, זו של הקבלה היא הפכית לחלוטין. העולם אינו אלא נגזרת של שבירת כלים, צמצום ומשבר עמוק בשלמות האלוהית. המציאות כולה אומרת תובענות מיתית – קוסמולוגית, המשחרת לפתחו של האדם ולאחריותו הפרקטית – כמי שאמון על השלמתו של העולם ותיקונו מחדש, לעלות הניצוצות ולאחד ולהשלים את קודשא בריך הוא ושכינתיה. ובכך להמשיך ולזקק את ההשפעה האלוהית עלי אדמות (וממילא, כמעט בהגדרה, מזוהה כמרכז ותכלית הבריאה). זהו רעיון שאין נועז וחדשני הימנו, לא רק העולם הוא זה שפגום ולוקה בחסר, אלא אפילו האלוהים עצמו לוקה באותו החסר בדיוק. העולם ואלוהים כמו כרוכים זה בזה, וגורל השתלמותם תלוי אהדדי, כאשר האדם זה הממצע ביניהם, כשהוא אמון על המאמץ התיאורגי לתקן ולהשלים, להביא את שניהם לכלל היחסים הרמוניים, מלאים והמכוונים.

זאת תפיסה שקשה לחשוב על רחוקה ומנוגדת מזו שאחז בה הרמב”ם.אז אכן, כמה עשרות שנים בודדות אחרי הסתלקותו של הרמב”ם, הופיע בחלל העולם היהודי, החיבור הקנוני הקבלי החשוב ביותר, ספר הזוהר, אשר שינה מן הקצה את כל תפיסת העולם. לראשונה, לא נתפסה לא המציאות הגלותית – הנוכחית, ככזו שיש לעשות את מקסימום המאמצים הרוחניים ואף האופרטיביים, בכדי להיחלץ הימנה, להכשיר הלבבות ואת התודעה הלאומית, לאוקמה שכינתא מעפרא, להיחלץ ממחשכי הגלות אלי הגאולה האמתית והשלמה – בארץ ישראל ובירושלים הבנויה.

ואכן, המציאות היהודית היסטורית ב700 השנים האחרונות, הלכה כמעט באופן קבוע בשני מישורים; מחד, המציאות הגלותית הלכה ונעשתה פחות ופחות אפשרית. הרציחות, הרדיפות והייסורים, מסעות הצלב, גזירות האינקוויזיציה, ת”ח ות”ט, הפוגרומים, השואה וכו’, הפכו את החיים היהודיים בגלות, לנוראיים ולבלתי נסבלים ביות קשה מאוד לדבר על מציאות שלמה ומתוקנת, כשכך הם פני הקיום היהודי. אך מאידך, ושמא דווקא בגין כך, הלכה והתעצמה תנועת ההתעוררות הרוחנית, המיתוס היהודי התעורר לתחייה, והפך להיות נוכח מתמיד בתקווה היהודית. האמונה באפשרות של תחייה ורנסנס יהודי, להפך חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא. לראות בכל מסכת הייסורים האינסופית הזו כעקבתא דמשיחא, וכתהליך שנושא בחובו בערבו של יום, את הפצעת אורו של משיח ותיקון העולם כולו במלכות שדי.הופעתו של האר”י בצפת במאה ה16, הייתה ללא ספק נקודת ציון משמעותית בדרך להתחדשותו של המיתוס והתפיסה האנטי-רמבמיסט”ית. אך היא לא הייתה היחידה כמובן, התפשטות הקבלה באירופה, ובהמשך תופעת השבתאות, ולאחריה הופעתה של תנועת החסידות, היוו עדות מופתית לאופן שבו המיתוס עודנו חי וקיים, נושם ומפעם בעם היהודי.

תנועת החסידות, אף נקטה בצעדים מעשיים וממשיים בדרכה להגשמת החזון לחזרת העם היהודי לארצו, כאלו שהכשירו בשלהי המאה 19 את הופעתה של תנועת הציונות. זו האחרונה, הייתה למעשה מן סוג של סינתזה בין התפיסה השכלתנית – ריאליסטית מבית מדרשו של הרמב”ם (ובמידה מסוימת, ניתן לראות בה הדהודים בתנועת ההשכלה היהודית), לבין התפיסה המשיחית – מיתית מבית המדרש החסידי – קבלי. וכך קמה לה תנועה שהצליחה להחזיר את העם היהודי לארצו, באופן שהוא מחד, רצוף אהבה וכיסופין, ערגה ומשיחיות. אך מאידך, היא יצוקה כולה מחומרים ריאליים-פרגמטיים, כשהיסוד המיתי שבתוכה משמש יותר כגורם של עידוד ורוח גבית, ופחות כתכנית עבודה אמתית וממשית. כאן בנקודה הזאת, פגשה הציונות החילונית, את זו הדתית. כאן כמו מצאו עצמם בנימין זאב הרצל מכאן, והרב קוק מכאן, כשהם חוברים בצוותא לטובת התחיה הלאומית המחודשת בארץ ישראל.

והנה צאו וראו, כמה אירונית היא ההיסטוריה; דווקא בנקודה הזאת שבה קול התור נשמע בארצנו ורוח הגאולה מנשבת יותר מאי פעם, צץ לו מחדש הרמב”ם. פתאום הוא הפך להיות ‘הסחורה הלוהטת’ ביותר בעבור אנשי התחיה הלאומית. הוא זה שמכשיר בעדם רעיונות של הגשמה נועזים כדוגמת העלייה להר הבית, שחיטת הקרבנות וכו’. דווקא בזכות גישתו של הרציונליסט הגדול הרמב”ם, יכולים אותם שוחרי גאולה אקטיביסטיים, להרשות לעצמם שלא לחוש מפני המשמעות המיתית (שעלולה להיות הרת אסון) של ‘העלייה בהר’ ודחיקת הקץ הקץ.

וביתר שאת שבעתיים, דווקא תנועת חב”ד, שאין כמותה היצוקה על היסודות המיתיים – הקבליים מבית מדרשו של האר”י וכו’, היא זו שבחרה לאמץ את דמותו של הרמב”ם ולעלות על נס את לימוד משנתו וכו’. כי להבדיל ממצבו של העם היהודי במאות השנים האחרונות, יחסית הוא במקום שאנן ובטוח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ומקוים בעם היהודי מאמר הכתוב; ‘והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עשה חיל’.

אז כעת כאשר כול שנותר אלו הם באמת ‘צחצוחי הכפתורים’ האחרונים (מושג חבד”י ידוע המציין את הרגעים האחרונים של הגלות קודם הפצעת הגאולה), כל שנותר הוא לחזור ולאמץ את הגותו הטרום קבלית של הרמב”ם. כך כל ההתרחשות המיתית מקבלת באחת, צביון הלכתי מסודר ופרגמטי. הרמב”ם מסדר את הדברים ומאפשר ראייה ריאלית ושלמה של ההוויה. ‘משיח בן דוד’ הוא לא איזושהי ישות מיתית שמפציעה משערי רומי, אלא אדם בעל נוכחות אמתית וממשית, המעורבת ומעודכנת במציאות ונוטלת בה חלק פעיל. כך שאם תרצו, הנה לנו סגירת המעגל, שתי קצוות הבאות ממקום קוטבי ביותר זו לזו, נפגשות משני צדי המתרס של מעגל הקסמים.

אז תודה לכם יוצרי הסדרה המופלאה, אורי רוזנווקס וחבורתו, על מה שהצלחתם להאיר בדמותו של הרמב”ם. להצביע נכונה על אופן היותו של הנשר הגדול והפלאי הזה, חי ונוכח, רלוונטי ומשמעותי בימינו, כקול גדול ולא יסף – קול גדול ולא פסק.

ולהלן לינקים לשלושת פרקי הסדרה: