ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים
אחת התורות החשובות ביותר במשנתו התיאולוגית של רבי נחמן מברסלב, היא תורה סד׳ בספרו המונומנטאלי ׳ליקוטי מוהר״ן׳. זאת תורה שידועה בשמה כ׳תורה של החלל הפנוי׳. היא עוסקת באופן נוכחות/אי נוכחות האלוהים בעולם ובשאלת היתכנות הזיקה אליו והאימות האמוני בדבר הימצאותו. יש לתורה הזאת משמעויות והקשרים רעיוניים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים. בחג הסוכות (שבו חל יום פטירתו של רבי נחמן) לפני מספר שנים – בחג הסוכות תשפ״א, העברתי סדרת הרצאות במשנתו ודמותו של רבי נחמן, לאור התורה המרתקת הזאת. מאמר הוא תמלול של ההרצאה השניה באותה סדרה. העובדה שזאת תורה המתבססת על הכתוב הראשון בפרשת השבוע, בהוראת האלוהים למשה: ׳בֹּא אֶל פַּרְעֹה׳ – היא זו שמביאה אותי לחזור ולעלות כאן את אותו מאמר. אתם מוזמנים לצלול פנימה בסוד הדברים.
ספר דברים מוכר בדרך כלל כחזרה על התורה שניתנה בסיני, אולם כבר במסורת ובמחקר הובהר שאין מדובר בהעתקה בלבד אלא בנאום פרידה ופרשנות מחודשת מפי משה. או כפי שהוא נקרא בפי חכמים ׳משנה תורה׳. המאמר שלפנינו מציע העמקה עיונית בקריאה זו מנקודת מבט קיומית: הוא מציב את חוויות סיני והמדבר כמצבים פלאיים ובלתי־אפשריים לקיום מתמשך, ומראה כיצד ספר דברים מתפקד כ”גשר” – כ”ביאור התורה” – ההופך את ההתגלות הנשגבת למציאות חיים אפשרית בארץ ישראל. קריאה זו מזמינה את הקורא לראות בספר דברים לא רק שידור חוזר של המצוות, אלא מהלך פרשני־קיומי ייחודי, שבו משה מתווך בין ההתגלות העליונה לבין החיים הארציים.
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות