מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
אחת התורות החשובות ביותר במשנתו התיאולוגית של רבי נחמן מברסלב, היא תורה סד׳ בספרו המונומנטאלי ׳ליקוטי מוהר״ן׳. זאת תורה שידועה בשמה כ׳תורה של החלל הפנוי׳. היא עוסקת באופן נוכחות/אי נוכחות האלוהים בעולם ובשאלת היתכנות הזיקה אליו והאימות האמוני בדבר הימצאותו. יש לתורה הזאת משמעויות והקשרים רעיוניים ארוכים מני ארץ ורחבים מני ים. בחג הסוכות (שבו חל יום פטירתו של רבי נחמן) לפני מספר שנים – בחג הסוכות תשפ״א, העברתי סדרת הרצאות במשנתו ודמותו של רבי נחמן, לאור התורה המרתקת הזאת. מאמר הוא תמלול של ההרצאה השניה באותה סדרה. העובדה שזאת תורה המתבססת על הכתוב הראשון בפרשת השבוע, בהוראת האלוהים למשה: ׳בֹּא אֶל פַּרְעֹה׳ – היא זו שמביאה אותי לחזור ולעלות כאן את אותו מאמר. אתם מוזמנים לצלול פנימה בסוד הדברים.
פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
